הימים האחרונים מעמידים אותנו בעמדה לא מוכרת. אנחנו הרי רגילים לדאוג להורינו המבוגרים, ללוות אותם לבדיקות, לבדוק שהם לקחו תרופות, להיות הקול השפוי, הרגוע. אבל כשנשמעת אזעקה – הדאגה הזו מקבלת פנים אחרות. היא כבר לא שקטה ואחראית – היא מתפרצת.
"נו באמת, אמא, תיכנסי למקלט!"
"אבא, עוד שנייה אזעקה - למה אתה עדיין על הספה?"
פתאום אנחנו ההורים הלחוצים, והם הילדים העקשנים. אבל רגע לפני שאנחנו שוב מתפרצים עליהם - באהבה עצבנית שלא באמת משנה את התגובה שלהם באזעקה הבאה - כדאי לעצור רגע. לנסות להבין מה מפעיל אותם. איך אפשר להשפיע בעדינות, ואולי - לגלות גם בדרך - משהו על עצמנו.
נסו להבין את השקט שלהם
לא מדובר באדישות או בהכחשה אלא בוויסות רגשי (emotion regulation) שהתפתח עם השנים. עבור רבים מהמבוגרים, מדובר בפרספקטיבה עמוקה שנבנתה לאורך חיים שלמים. זה השקט של מי ששמע אזעקות עוד לפני שהיו אפליקציות.
מי ששרד את יום כיפור, את הטילים בלי ממ"ד ובלי יירוטים, את החיים בלי ווטסאפ קבוצתי. זה לא ניתוק – זו פרספקטיבה. זה חוסן נפשי (resilience) שנבנה כשאנחנו עוד שיחקנו קלאס ברחובות. ואם זה נשמע לכם רומנטי מדי – יש גם נתונים.
פרופ' אודליה אלקנה-רוםצילום: זוהר רוםבתחילת מגפת הקורונה ערכנו מחקר שהתפרסם בכתב העת היוקרתי Current Psychology שבדק רמות חרדה, דיכאון ותחושת רווחה נפשית. התוצאות היו מפתיעות: דווקא המבוגרים – אלה שהיו בקבוצת הסיכון הבריאותית – דיווחו על פחות חרדה ודיכאון מהצעירים. שאלנו את עצמנו למה? והתשובות שחזרו שוב ושוב מהשטח היו אותן תשובות שאנחנו שומעים גם עכשיו: "עברנו את מלחמת יום כיפור", "ראיתי דברים קשים יותר", "התרגלנו לחיות עם אי-ודאות", או כפי שאמר לי מטופל – בחיוך של מי שראה כבר הכול – "עברנו את פרעה – נעבור גם את זה".
אל תניחו שזה נובע מקושי פיזי בלבד
נכון, בגיל המבוגר לעיתים קשה יותר לרדת במדרגות או לנוע בזריזות, בוודאי בשעות הלילה או בקימה משינה, אבל זה לא תמיד ההסבר. כשמבוגרים ממשיכים ללגום קפה בשלווה גם בזמן אזעקה, ייתכן שהם פשוט פחות נבהלים. כשהמערכת הביולוגית האוטומטית שלנו מתריעה לנו "הילחם או ברח" (fight or flight) ומופעלת מיד בשיא עוצמתה, אצלם היא פועלת אחרת. פחות פאניקה, יותר ניסיון.
סקרנות במקום שליטה
במקום לצעוק "איך אתם לא קמים?!", נסו להסיט את השיחה ממאבק שליטה - לדיאלוג על התמודדות. לשאול "איך אתם מצליחים להישאר כל כך שקטים?". השאלה הזו לא בהכרח תרגיע אותנו – אבל היא תעזור לנו להבין. היא מחליפה מונולוג לחוץ בשיחה סקרנית. ולפעמים, זה כל ההבדל.
אל תבקר מתוך הפאניקה שלך
התגובה האינסטינקטיבית שלנו - לרוב תגובת "fight" עצבנית, עלולה להתפרש אצלם כביטול של עולמם הרגשי וניסיונם המצטבר. במקום להאשים או לגעור, בואו ננסה להתעניין.
דברו בגובה העיניים – וגם בגובה הלב
אם ההיגיון לא עובר, נסו דרך הרגש.
לפעמים הדרך לממ"ד עוברת דווקא דרך הלב. אפשר לומר בהומור למשל "תיכנסו בשביל הנכדים". הומור, אגב, הוא לא רק בדיחה – הוא טריק עתיק של המוח להרגיע את עצמו. זה יכול לעזור גם לכם וגם להם.
"שכנוע אמיתי לא תמיד עובר דרך ההיגיון – אלא דרך קשר, כבוד ואהבה. ככל שנתעקש – כך תגבר ההתנגדות. כשהרצון החופשי שלהם נפגע, הם יתעקשו להחזיר שליטה – גם במחיר הסיכון. בואו נבחר בשיחה, לא באולטימטום"
ואם גם זה לא עובד – תמיד אפשר לשלוף את הקלף הנוסטלגי (שיש בו גם קורטוב של הומור): "תזכרו מה נחמן שי היה אומר..." לפעמים כל מה שצריך זה קול אחד מהעבר – כזה שידע להרגיע מדינה שלמה – כדי להוריד את מפלס ההתנגדות.
2 צפייה בגלריה
"מה שנראה לנו כמו אדישות – הוא לפעמים ניסיון לחיות לצד הפחד"
(צילום: AP Photo /Baz Ratner)
אל תדברו אליהם כמו אל ילדים
שכנוע אמיתי לא תמיד עובר דרך ההיגיון – אלא דרך קשר, כבוד ואהבה. ככל שנתעקש – כך תגבר ההתנגדות. כשהרצון החופשי שלהם נפגע, הם יתעקשו להחזיר שליטה – גם במחיר הסיכון. בואו נבחר בשיחה, לא באולטימטום.
השורה התחתונה
התסכול שלנו טבעי. כשאנחנו מרגישים שהם מתעלמים מהסכנה – הלב קופץ, והקול עולה. אבל דווקא ברגעים כאלה, כדאי לזכור: מה שנראה לנו כמו אדישות – הוא לפעמים ניסיון לחיות לצד הפחד, לא להכחיש אותו. יכול להיות שהם פשוט יודעים משהו שאנחנו עוד לא. אז אולי, במקום לנסות ללמד – נקשיב. ונלמד מהם איך מווסתים רגש, איך שומרים על פרופורציות, ואיך מייצרים שקט – גם כשמסביב הכול רועש.
לא רק כדי להציל אותם – אלא גם כדי לא לאבד את עצמנו. ונקווה שכשאנחנו נהיה בגילם, ישראל כבר תהיה בלי אזעקות. אם לא בשבילנו – אז בשביל הנכדים.
פרופ' אודליה אלקנה-רום, פסיכולוגית שיקומית מומחית, ראשת המגמה לנוירופסיכולוגיה שיקומית, האקדמית תל אביב-יפו
