בשיתוף העמותה הישראלית לסרטן הריאה
השיח על סרטן ריאה מופנה בצדק לחולים עצמם – לטיפולים, למחקרים החדשניים ולמאבק במחלה שגובה את חייהם של אלפי בני אדם בישראל ומיליונים ברחבי העולם. אבל ישנו רובד נוסף, עמוק ומורכב יותר שמלווה את ההתמודדות הזו: בני המשפחה הקרובים והצוותים הרפואיים. אלה שמחזיקים את המערך כולו, שנמצאים יום אחר יום בחזית. לצד הכאב, הפחד והתקווה הם עלולים לשלם על כך מחיר רגשי כבד.
התופעה הזו ידועה בשם "תשישות חמלה" (compassion fatigue). היא אינה חולשה ואינה עדות לחוסר מקצועיות או למסירות חלקית, אלא תגובה טבעית לחשיפה ממושכת לסבלם של אחרים. אצל בני משפחה זה מתבטא לעיתים בהתרוקנות רגשית, חוסר סבלנות או אשמה מתמשכת על כך שהם לא עושים "מספיק". אצל אנשי מקצוע באונקולוגיה היא עלולה להופיע כעייפות נפשית, שחיקה, ירידה בתחושת הסיפוק מהעבודה ואף כתחושת ניתוק מהמטופלים עצמם. לעיתים מצטרפים גם סימפטומים פיזיים כמו הפרעות שינה, כאבי ראש, ירידה בחוסן החיסוני. כולם אותות לכך שגוף והנפש נשחקים.
מחסום הבושה
למרות שמדובר בתופעה מוכרת היטב במחקרים בינלאומיים, עדיין קיים היסוס וחוסר נוחות לדבר עליה בגלוי. בני משפחה רבים מתביישים להודות שהם מותשים מהטיפול ביקיריהם, מחשש שיתפסו כלא נאמנים מספיק. אנשי צוות רפואי, מצדם, חוששים כי הכרה בקושי עלולה להצטייר כחוסר מקצועיות. בפועל, ההיפך הוא הנכון – ההכרה בתשישות חמלה, ההבנה שהיא חלק טבעי מהמסע, היא שמאפשרת להתמודד ולהמשיך.
משום שמדובר בתופעה נפוצה בכלל, ובסרטן הריאה בפרט. חשוב לא להתבייש להציף את הנושא באומץ ובכנות. עצם השיח הוא שמאפשר לנרמל את החוויה, להפחית את תחושת הבדידות ולהתחיל לחפש פתרונות. זהו צעד שמחזק הן את בני המשפחה, שמבינים שהם לא לבד בתחושותיהם, והן את הצוותים המקצועיים, שמקבלים לגיטימציה לדאוג גם לעצמם כחלק בלתי נפרד מהמקצועיות שלהם.

2 צפייה בגלריה
 ד"ר שני שילה
 ד"ר שני שילה
"עצם השיח מאפשר לחפש פתרונות". ד"ר שני שילה
(קרדיט: אלעד רובינשטיין, אינטרוויזיה)

פעילות גופנית, מנוחה ותמיכה
בני משפחה נוטים פעמים רבות לשים את עצמם בסוף סדר העדיפויות. הם עסוקים במעקב רפואי, סידורים, תמיכה רגשית והחזקת הבית, ולעיתים שוכחים לעצור לרגע. אך כדי שיוכלו להמשיך להיות מקור כוח ותמיכה, חשוב שידעו לשמור גם על עצמם. זיהוי סימנים מוקדמים כמו חוסר סבלנות, ירידה באיכות השינה, תחושת אשמה מתמדת או התרחקות מחברים קרובים הם נורות אזהרה שאסור להתעלם מהן. שיתוף הקושי עם אחרים, קבלת עזרה מבני משפחה נוספים, חברים או קבוצות תמיכה מאפשרים להפחית מהעומס הרגשי. בעמותה הישראלית לסרטן ריאה אנו רואים עד כמה קבוצות כאלה מעניקות למטפלים תחושת שייכות ויכולת להמשיך. גם זמן אישי, אפילו שעה ביום של הליכה, קריאה או פעילות מהנה שאינה קשורה למחלה, יכול לשמש כתחנת טעינה משמעותית. לעיתים יש צורך גם בליווי מקצועי. פסיכולוג או עובד סוציאלי רפואי יכולים להעניק כלים להתמודדות ולמנוע קריסה רגשית.
בדומה לכך, גם אנשי המקצוע באונקולוגיה חייבים להכיר בכך שהחוסן שלהם הוא חלק בלתי נפרד מהמקצועיות. תחום האונקולוגיה בסרטן ריאה מתקדם בקצב מרשים ומביא תקווה אמיתית לחולים, אך המחיר הרגשי של מי שעוסקים בה גבוה מאוד. הכרה בתשישות החמלה כמצב טבעי ולא ככישלון אישי היא הצעד הראשון להתמודדות עם התופעה. לצד זאת, שיחות עם עמיתים או במסגרת הדרכה מקצועית מסייעות לעבד חוויות קשות ולהפיג תחושת בדידות. שמירה על איזון בין עבודה לחיים פרטיים, הצבת גבולות ברורים, יציאה לחופשות, טיפוח תחביבים הם תנאים הכרחי ליכולת להמשיך ולטפל בחולים לאורך זמן.
2 צפייה בגלריה
 ד"ר שני שילה
 ד"ר שני שילה
ד"ר שני שילה בכנס ה-WCLC בברצלונה
(קרדיט: אלעד רובינשטיין, אינטרוויזיה)
הצבת הנושא בבמה הכי חשובה בעולם
השנה, בכנס העולמי לסרטן ריאה (WCLC) שנערך בברצלונה, התקיימה סדנה מיוחדת שהוקדשה בדיוק לנושא הזה – הבנת תשישות החמלה וההתמודדות עמה. הסדנה הוכיחה עד כמה הנושא חיוני, והפכה למרחב פתוח ונדיר שבו אנשי צוות רפואי מכל העולם חלקו את הקשיים האישיים שהם חווים. העלאת הנושא בכנס החשוב ביותר בתחום אפשרה לכולם להרגיש שהם חלק מתופעה רחבה, ושישנם דרכים לבנות חוסן אישי ומקצועי, לזהות סימנים מוקדמים, ולפתח כלים שיאפשרו להמשיך במסע המשותף מבלי לקרוס.
כמייסדת ומנכ"לית העמותה הישראלית לסרטן ריאה, וכמי שליוותה את בעלי אלעד ז״ל במשך יותר מ-11 שנים, אני רואה חשיבות עצומה בהעלאת הנושא הזה לשיח הציבורי והמקצועי בישראל. סרטן הריאה אינו פוגעת רק בחולה עצמו. זו מחלה שמטלטלת גם חייהם של בני המשפחה והקרובים. כדי להבטיח טיפול מיטבי לחולי סרטן ריאה, עלינו להבטיח גם את שלומם הנפשי של המטפלים בהם. החוסן של בני המשפחה ושל אנשי המקצוע הוא לא מותרות, הוא חלק בלתי נפרד ממערכת הטיפול.
אני קוראת לכל מי שמעורב במסע הזה – חולים, בני משפחה, רופאים ואחיות – לא לחשוש, לא להתבייש, ולדבר בקול רם על התחושות, על השחיקה ועל העייפות. ההכרה בתשישות החמלה היא הצעד הראשון בדרך לשינוי. רק אם נטפל גם במי שמטפלים, נוכל לבנות מערכת תומכת, יציבה ואמפתית יותר, כזו שתמשיך להעניק לחולי סרטן הריאה לא רק טיפולים רפואיים מצוינים, אלא גם ליווי אנושי, אמיתי ומחזק.
הכותבת הינה מנכ"לית ומייסדת העמותה הישראלית לסרטן ריאה
בשיתוף העמותה הישראלית לסרטן הריאה