בשנים האחרונות אותרו בישראל ובעזה שלושה ילדים שלקו בשיתוק ילדים. בפברואר 2022 חלתה פעוטה בת 3, באוגוסט 2024 – תינוק בן עשרה חודשים, ובדצמבר באותה שנה – נער בן 17. כל הילדים אובחנו כחולים בפוליו – מחלה שלא היו מחוסנים נגדה. עוד התברר ששלושתם נדבקו בנגיפי פוליו שבמקור היו מוחלשים, שמקורם בתרכיבי החיסון נגד הזנים אלימים של המחלה.
נגיפי פוליו אלימים שמקורם בחיסונים (משני מקורות שונים בחו"ל) נמצאו בתחילת 2025 בדגימות ביוב גם בירושלים וגם באזור המרכז. לא דווח על מקרי שיתוק כתוצאה משתי התפרצויות מקומיות אלה. וכאן מתעוררות שתי שאלות: איך זה שדווקא תרכיב החיסון משחרר בקהילה נגיף שיכול לגרום למחלה? ואם אכן הנגיף יכול לגרום לכך, למה מלכתחילה הוא כלול בתרכיב חיסון?
4 צפייה בגלריה
תרכיב החיסון נגד פוליו שניתן בעבר בישראל – כעת נותר בשימוש רק החיסון המומת
(צילום: shutterstock)
פוליו: ההיסטוריה של המאבק
כדי לענות על השאלות האלה, צריך לחזור אל ההיסטוריה של המאבק במחלת הפוליו. אבל ראשית, כמה מילים על טיבה של המחלה. בניגוד לדעה הרווחת, פוליו אינה מחלה של מערכת העצבים. זוהי מחלת מעיים שגרתית, שהסיבוך העיקרי שלה הוא נוירולוגי, והוא מופיע אחת ל-500 עד אלף מקרים.
פוליו לא גורמת לשיתוק ברוב החולים. המחלה עוברת דרך הידיים של בני אדם, מהצואה – לפה, כמו רוב המחלות של מערכת העיכול. בדרך כלל, ההדבקה בנגיף יכולה להיות ללא תסמינים בכלל או להתבטא במחלת מעיים שגרתית – בחילות, כאבי גרון, כאבי בטן, שלשולים, חום. הרוב מחלימים. רק ב-1%-3% מהנדבקים, נראה תסמינים שקשורים למערכת עצבים מרכזית – כאבי ראש חזקים, הקאות, סוג של דלקת קרום המוח נגיפית.
גם רוב החולים הללו יחלימו אחרי כמה ימים ללא סיבוכים. ואילו ב-1 לאלף נדבקים, בערך, נראה את התמונה המוכרת של שיתוק רפה, שנגרמת מהפגיעה שהנגיף גורם בחומר האפור בחוט השדרה, המתבטאת בכאבים ובנוקשות בצוואר, בגב וברגליים. מן המחלה השניונית נגזר שם המחלה, poliomyelitis (מיוונית polyos - אפור; myelos - חוט השדרה, והסיומת הלטינית itis שפירושה "דלקת").
גם רוב החולים במחלה השניונית מחלימים, אך מיעוטם מתקדם לשיתוק. אם השיתוק הוא של שרירי הנשימה, ללא הנשמה תומכת (של ריאת ברזל, למשל) הוא גורם למוות. עשרות שנים לאחר התפרצות המחלה השניונית, עלולה להתפרץ מחלה שלישונית המכונה Post-Polio Syndrome. גם היא מתבטאת בהיחלשות שרירים.
ועכשיו, להיסטוריה של המאבק נגד הפוליו. ככל הנראה, המחלה מלווה את האנושות לפחות מאז המאה ה-14 לפני הספירה. אבל רק בתחילת המאה ה-20, עם התפרצויות קשות בארה"ב ובאירופה, היא עלתה לכותרות.
בסוף המאה 19 ותחילת המאה ה-20 גלים של פוליו מתחילים להכות בערים הגדולות באירופה, וב-1916 התפרצה המחלה בעוצמה בארה"ב. אז חלו בה כ-27 אלף בני אדם, והיא הותירה כ-6 אלף מתים ומשותקים רבים. עד אמצע המאה ה-20 התפרצה המחלה שוב ושוב בארצות רבות ובהן ישראל, וחוקרי נגיפים (וירולוגים) החלו לחפש דרכי התמודדות איתה.
ב-1938 ייסד נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט את "מצעד הפרוטות" (March of Dimes). פרנקלין עצמו היה נכה פוליו והסתיר את נכותו מהציבור. באמצעות אותו מצעד גויסו 630 מיליון דולר. הכסף סייע בין היתר לפיתוח שני חיסוני הפוליו המשמשים אותנו גם היום.
שני סוגים של חיסוני פוליו
החיסון הראשון נגד פוליו פותח ב-1952 בידי ג'ונאס סאלק (Salk). למקבלי החיסון מוזרקים נגיפים לא פעילים (הידועים גם כ"מומתים"), שגודלוּ במעבדה בתרביות תאים. עקב כך נוצרים בדמם של המחוסנים נוגדנים כנגד נגיפי הפוליו, ואלה מונעים התפתחות של המחלות השניונית והשלישונית. עם זאת, החיסון אינו מונע הדבקה בנגיפי הבר ואת התפתחות מחלת המעיים הראשונית. אותם מחוסנים שנדבקו וחלו נושאים את נגיפי הבר האלימים ומפיצים אותם בסביבתם. כך ממשיכה המחלה להתפשט.
את החיסון השני פיתח אלברט סייבין (Sabin). סייבין, בדומה לסאלק, חוקר יהודי מניו יורק, עבד רבות על פיתוח חיסון חי מוחלש. אלבירט סייבין הגיע לקו הגמר של הפיתוח ב-1956, אך דרכו נחסמה על ידי הרשויות האמריקאיות שאימצו את החיסון של יונה סאלק. באופן אמיץ ויוצא דופן, בשיא המלחמה הקרה, סייבין יצר קשר עם וירולוגים סובייטים ומסר להם את זן הפוליו המחסן. חוסנו בברית המועצות בהצלחה רבה ובאופן בטוח עשרות מיליונים של ילדים סובייטים. בסך הכל חוסנו בין השנים 1961-1957 כ-80 מיליון ילדים, ובהם גם ילדים ישראלים בקיבוץ גת. סייבין מונה לימים לנשיא מכון ויצמן למדע.
שלא כמו הנגיפים בחיסון המומת, אלה שבחיסון החי-מוחלש מגיעים, כמו נגיפי הבר, גם אל מערכת העיכול. עקב כך מיוצרים בה נוגדנים המגנים על המחוסן גם מהמחלה הראשונית. גם הנגיף המוחלש מופרש מהמתחסנים אל הסביבה, וילדים ומבוגרים לא מחוסנים שנדבקים בו מתחסנים גם הם.
לכן החליטו רשויות הבריאות בעולם לשלב בין שני סוגי החיסון. המתחסנים מקבלים תחילה את החיסון המומת של סאלק, ורק אחריו את החיסון המוחלש של סייבין. יתרון השילוב ברור: כזכור, החיסון המומת מונע את התפתחות המחלה השניונית, שהיא זו שיכולה לגרום לשיתוק. לכן המחוסנים בחיסון המומת מוגנים מפני הסיכון לחלות בפוליו גם אם הם נחשפים לזן אלים של הנגיף שמקורו בחיסון החי המוחלש. ואילו הוספת החיסון המוחלש מונעת את התפתחות המחלה הראשונית, וכך, אם שיעור המחוסנים בחיסון המשולב באוכלוסייה נתונה הוא גבוה מספיק, התפשטות המחלה בה עשויה להיעצר כליל.
עם זאת, השימוש בחיסון המוחלש כרוך בסיכונים. אחד מהם הוא תופעת לוואי נדירה של אלרגיה חריפה. בנוסף, לא תמיד המעבר של הנגיף המוחלש ממחוסנים אל לא מחוסנים צולח. בנסיבות מסוימות – למשל, אם הוא מגיע אל מדוכאי חיסון – הנגיף המוחלש יכול לשרוד זמן רב ולעבור מחזורי שכפול רבים שבהם עלולות להיווצר גם מוטציות שיחזירו אותו למצבו האלים.
במקרים האלה הוא יכול לגרום למחלה בקרב הלא מחוסנים. בגלל הסיכונים האלה הופסק השימוש בחיסון המוחלש באזורים שמחלת הפוליו הוכחדה בהם. כמו כן הופסק השימוש בו באזורים שיש בהם בני אדם רבים שאינם מחוסנים לפחות בחיסון המומת, או ששיעור המחוסנים בהם נמוך מן הדרוש כדי שגם הלא מחוסנים יהיו מוגנים מפני המחלה.
שלושת מקרי הפוליו שהוזכרו בפתיחה נגרמו גם הם מנגיפים שמקורם בחיסון המוחלש, שחזרו להיות אלימים בגלל מעבר בין מאות בני אדם לא מחוסנים. לאחר איתור שלושת החולים, חוסנו בחיסון המומת כל אלה שידוע שבאו במגע איתם.
החיסונים בישראל
בישראל, כיום כוללים חיסוני השגרה חמש מנות של התרכיב המומת (הניתנות בגיל חודשיים, ארבעה חודשים, שישה חודשים, שנה אחת, ושבע שנים). כמו כן כלולות בהם שתי מנות של התרכיב המוחלש (הניתנות בגיל שישה חודשים ושנה וחצי, בתנאי שניתנו קודם לפחות שתי מנות של החיסון המומת). אבל עקב הבעייתיות של החיסון המוחלש, נוכח כיסי האוכלוסייה הלא מחוסנים, שהומחשה גם בשלושת המקרים שהוזכרו, התקבלה גם בארץ החלטה להפסיק את השימוש בו. החל ממרץ 2025 ניתן רק החיסון המומת.
כאמור, החיסון המומת מגן על המתחסנים ממחלת הפוליו. כיוון שהמחלה עדיין קיימת, אף שהיא נדירה ברוב העולם, עדיין חשוב מאוד להקפיד להתחסן בו. אנו מקווים שבעתיד תמצא מחלת הפוליו את מקומה רק בספרי ההיסטוריה של הרפואה, לצד האבעבועות השחורות ודבר הבקר, כמחלה הנגיפית השלישית שהוכחדה כליל מן העולם. אז נוכל להפסיק להתחסן גם בחיסון המומת.
הכותבים הם ד"ר דרור בר-ניר, מיקרוביולוג מהאוניברסיטה הפתוחה, חבר ועד בעמותת מדעת, וד"ר אלכס גורי, יועץ חטיבת הילדים למחלות זיהומיות בקפלן. עריכה: מיכל פורת
