אותו בוקר שבו טיל איראני התפוצץ בלב ליבו של בית החולים סורוקה התחיל עבור ד"ר אסף אקר, מנהל היחידה לטראומה אורתופדית, באופן שגרתי ומוכר היטב – לפחות במונחים של תקופה רוויית מלחמות. ישיבת בוקר, בדיקות מטופלים, תיאום ניתוחים – שגרת עבודה לחוצה אך יציבה. מי בכלל חשב שדווקא המקום שאמור היה להיות הבטוח מכולם – קריית הרפואה של הדרום – יתערער לפתע ברעש אדיר ויהפוך לשדה פגיעה של ממש. כמו כל חבריו לצוות באותו בוקר, גם ד"ר אקר התבדה במהרה.
"באותה שעה היינו כל אנשי הצוות של המחלקה בישיבת בוקר. ישבנו בממ"ד של המחלקה יחד עם המטופלים המרותקים וכמה זמן לאחר מכן - לא הרבה זמן - שמענו בום מאוד רציני", הוא מספר היום. "היה הדף רציני, משהו שמרגיש מאוד קרוב. חיכינו עוד כמה דקות עד שנראה שאין עוד פיצוצים ורצנו החוצה לוודא את שלומם של מטופלים".
3 צפייה בגלריה
"רצנו החוצה לוודא את שלומם של מטופלים שלא יכלו להיכנס לממ"ד והיו מרותקים למיטות". ד"ר אסף אקר משחזר
(צילום: הרצל יוסף)
מתי הבנתם שטיל פגע ממש בבית החולים?
"כשיצאנו מהממ"ד ראינו שהמרחק האווירי בין נקודת הפגיעה של הטיל מאיתנו היה פחות מ-50 מטר. לאט-לאט הבנו כמה מזל היה לכולם, וגם לנו כמובן. עשינו סיבוב מהיר במחלקה לראות שהמטופלים בסדר, ולשמחתנו אף אחד לא נפגע. בשלבים הראשונים הכל היה עוד אפוף עשן והיה קשה לראות, אבל אחרי שהעשן התפזר התוודענו לגודל ההרס. היינו בהלם".
הקירות נפלו, המחלקות המשיכו לפעול
כבר יותר משנה וחצי שד"ר אקר מנהל שגרת עבודה כאוטית. מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל הוא עושה לילות כימים בטיפול בפציעות אורתופדיות מורכבות סביב פצועי המלחמה, וזאת בנוסף לעבודה השגרתית של מתן מענה לפציעות יומיומיות הנובעות מתאונות דרכים, תאונות עבודה ועוד. אין רגע דל. אך דווקא בשבועיים האחרונים, באופן מפתיע, נוכח מתקפת הטילים, מצא עצמו בחוסר מעש.
"כשהחל העימות עם איראן, בעקבות הנחיות משרד הבריאות והנהלת בית החולים – רידדנו מאוד את הפעילות. אם מישהו נזקק לטיפול של היחידה שלי, זה אומר שהוא צריך להיפצע. זה קצת הזכיר את התקופה הראשונה של הקורונה, כשאנשים היו בבית", הוא אומר, "אנשים פחות יוצאים, פחות נוסעים, יש פחות תאונות, פחות פציעות, פחות נפילות. כולם ישבו בבית ושמרו על עצמם".
אלא שאז נחת הטיל האיראני בשטח בית החולים והביא להרס גדול באחד הבניינים הוותיקים. התקרה קרסה, חדר האוכל נחרב, רסיסים ננעצו בקירות ואיתם גם התערערו כל התפיסות הידועות. ועל אף זאת, בית החולים מיהר לעמוד על הרגליים. כשצריך לדאוג לכל כך הרבה מטופלים אין זמן לבזבז על מחשבות מיותרות.
ד"ר אסף אקר: "השטח של בית החולים הוא כל כך גדול, שגם אם הם טוענים שהם כיוונו למקום סמוך ופספסו – אני לא מאמין. הם ידעו בדיוק לאן הם מכוונים, ולצערנו – הם גם פגעו. אבל עדיפה פגיעה בבניין ריק, שפונה יום לפני כן, מאשר חלילה היו פוגעים בבניין מאוכלס"
"ככל שעובר הזמן מהאירוע, ההתמקדות היא פחות באירוע עצמו ויותר בהשלכות התפקודיות שלו – על בית החולים, עלינו כעובדים, וכמובן על הטיפול במטופלים", מסכים ד"ר אקר ממרחק הזמן, "כמו שהנהלת בית החולים ציינה כבר זמן קצר אחרי הפגיעה, היה נזק משמעותי – בעיקר לתשתיות. ותשתיות כאלה הן דברים שלוקח זמן לתקן".
עם זאת, הוא גם מציין את ההתגייסות הגדולה של בית החולים ככלל. "יש באמת רוח עבודה מאוד משמעותית שנעשית כדי להחזיר לתפקוד כמה שיותר אזורים חיוניים בבית החולים", הוא מוסיף, "כבר בערב הפגיעה בית החולים עמד כשיר עם יכולות מלאות כדי לטפל בפצועים במקרה הצורך – ולשמחתנו, לא היה צורך, אבל מבחינת היכולות הכול היה זמין: המיון, חדרי הניתוח, וכל הדברים שהיו נדרשים כדי לטפל בפציעות או אירועים דחופים – היו כשירים וזמינים לציבור".
מאז, לדבריו, בית החולים כבר חזר לעבודה כמעט מלאה. "נעשים שיפוצים במחלקות, במקומות שאפשר, ולאט-לאט פותחים יותר ויותר אפשרויות לאשפז שוב חולים במחלקות שנפגעו", הוא אומר ומציין כי "יש מחלקות ובניינים שיצטרכו שיפוץ יותר מעמיק – בטח הבניין שנפגע בפגיעה ישירה, ועוד כמה בניינים סמוכים שנפגעו מההדף, כולל חלק מחדרי הניתוח הלא-ממוגנים. כמובן, לדברים האלה יש השפעה על היכולת של בית החולים לקלוט מאושפזים בטווח הקצר, אבל ככל שתהליך השיפוץ יתקדם, אני מניח שגם הסוגיה הזאת תיפתר".
מציאות שלא משתנה
מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, העריך לפני ימים אחדים שיידרשו מיליארד שקלים לשיקום סורוקה ולבניית בניין מרכזי חדש וממוגן, אך לא כל נזק אפשר לתקן בטיח ובבטון. לצד השיקום הפיזי, נותרה שאלה שאין לה מענה פשוט: כיצד ייתכן שבית חולים – מוסד אזרחי מובהק, שמעניק טיפול לכל אדם באשר הוא – הופך ליעד צבאי? עבור ד"ר אקר, עצם הרעיון הזה בלתי נסבל.
"בתור רופא אני חושב שזה חמור. מנהל המחלקה שלי אפילו פנה להסתדרות הרפואית העולמית – ובעקבות הפנייה שלו אליהם הם גינו את האירוע. אבל בוודאי שזה חמור. אין לי שום ספק שהם כיוונו לבית החולים", הוא אומר בביטחון וממהר להוסיף: "השטח של בית החולים הוא כל כך גדול, שגם אם הם טוענים שהם כיוונו למקום סמוך ופספסו – אני לא מאמין. הטילים שלהם מספיק מדויקים. הם ידעו בדיוק לאן הם מכוונים, ולצערנו – הם גם פגעו. אבל בוא נגיד ככה: עדיפה פגיעה בבניין ריק, שפונה יום לפני כן, מאשר חלילה היו פוגעים בבניין מאוכלס והיה נגרם נזק הרבה יותר גדול".
ואז חוזרים. לא רק לפעילות הרפואית – אלא למה שנראה, או לפחות מתקרב, לשגרה. בישראל, כך נדמה, אפשר לנהל מלחמה בלילה ולחזור לעבודה בבוקר. גם בסורוקה. במרחק נגיעה מהפיצוץ, ליד עגלת הקפה במסדרון.
"האירוע, כאירוע, הוא מפחיד. זה אירוע שמטלטל. אבל אני חושב שסורוקה כסורוקה באמת מורגלים באירועי קצה", אומר ד"ר אקר. "יש בבית החולים רוח מאוד חזקה, שמאוד מלכדת את כולנו, גורמת לנו לחזק אחד את השני.
"בית החולים יודע לספק מערכות חוסן טובות, עם תמיכה לאנשים שזקוקים לעזרה. רוב האנשים – לא משנה אם אלה רופאים, אחיות או שאר אנשי צוות – עסוקים בעשייה, בלהחזיר את המצב לקדמותו. אמנם יש שיחות קפה על מה שהיה, כמו בכל מקום עבודה אחר, אך רובנו באמת ממוקדים בלחזור כמה שיותר מהר לתפקוד, ולעזור כמה שיותר כדי למלא את התפקיד שלנו בתמונה הכוללת".
ד"ר אסף אקר: "הסיטואציה של לעבוד תחת איום היא לא נעימה. כשאתה עובד בחדר ניתוח ויש אזעקה תוך כדי, אנחנו יודעים שאנחנו ממוגנים, ותשומת הלב היא במה שאנחנו עושים. אבל יש גם משפחה בבית, ויש אזור 'חוץ בית חולים' שכל אחד מאיתנו דואג לו"
עם זאת, מעבר לרוח הצוות והמסירות האינסופית, שגם בסופו של דבר תדעך עם החזרה לשגרה, יש גם מציאות יומיומית שלא משתנה – במיוחד בדרום. הטילים אולי נראים חריגים מהצד, אבל עבור אנשי הצוות שחיים ועובדים בבאר שבע והסביבה, האיום הזה כבר שנים מהווה חלק בלתי נפרד מהחיים.
"זו לא סיטואציה חדשה. בתור מי שגר בדרום ועובד בדרום – אנשי הצוות בבית החולים גרים בכל הדרום, מהעוטף ועד אשקלון, באר שבע, אשדוד, וכל אזור הנגב הצפוני. האוכלוסייה שלנו חיה את האיום הזה כבר הרבה שנים", מספר ד"ר אקר.
"חווינו את זה גם במהלך המלחמה בשנה וחצי האחרונות, וגם לפני כן – בסבבים קודמים, וגם במלחמות. הסיטואציה של לעבוד תחת איום – היא לא נעימה. כשאתה עובד בחדר ניתוח ויש אזעקה תוך כדי, אנחנו יודעים שאנחנו ממוגנים, ותשומת הלב היא במה שאנחנו עושים. אבל יש גם משפחה בבית, ויש אזור 'חוץ בית חולים' שכל אחד מאיתנו דואג לו – מעבר לעבודה שצריך להתרכז בה".
מה עושים כשיש טילים ואתם בחדר הניתוח?
"זה קרה לא מעט בשבועיים האחרונים, ובעיקר בתחילת המלחמה, כשבאר שבע הייתה תחת אש. כל הטיפול בפצועים של 7 ו-8 באוקטובר נעשה תחת אש רציפה. לשמחתנו, בית החולים לא נפגע, אבל בהחלט – הכול היה תחת מטחים כבדים ואזעקות לא פוסקות. בחדר ניתוח יש אזעקות, יש בומים, אתה שומע פה ושם – אבל כל עוד זה לא נופל עליך, אז בדרך כלל זה בסדר".
