זה היה הרגע שבו הכל השתבש. במהלך הרבע הראשון של משחק מספר 7 הדרמטי בגמר ה-NBA, הכוכב הגדול של אינדיאנה פייסרס, טייריס האליברטון, נפל לאחר מהלך כדרור שגרתי, חבט בידיו בפרקט ונאנק מכאבים. הוא אחז ברגלו הימנית, לא הצליח לקום, וירד לחדר ההלבשה כשהקהל בפייקום סנטר, אולמה הביתי של אוקלהומה סיטי, המום.
כבר אז רבים שיערו מה קרה לגארד הנפלא, שקיווה להוביל את קבוצתו לאליפות ראשונה בתולדותיה – מה שככל הנראה גם היה מסדר לו את תואר ה-MVP (השחקן המצטיין) של סדרת הגמר. זה די סיכל את התוכניות ובסיום היו אלו הת'אנדר שהניפו גביע היסטורי בעצמם. מספר שעות מאוחר יותר, עם קבלת תוצאות ה-MRI החשש הגדול התאמת – השחקן בן ה-24 קרע את גיד אכילס – אחת הפציעות הקשות ביותר בספורט המקצועני. האליברטון, שעלה לשחק כשהוא סוחב פציעה בשריר התאומים, הספיק כבר לעבור ניתוח וצפוי לחזור ולכדרר, אם בכלל, רק בעוד כשנה.
האירוע הדרמטי עורר דיון רחב בעולם הרפואה והכושר: מדוע גיד האכילס נחשב ל"עקב אכילס" של ספורטאים? האם ניתן היה למנוע את הפציעה? ומה באמת הסיכוי של ספורטאי לחזור לעצמו אחרי פציעה כזו? פנינו לד"ר אוהד סגל, מומחה לכירורגיה אורתופדית ופציעות ספורט, כדי להבין לעומק את המשמעות של קרע בגיד אכילס – לא רק עבור כוכבי NBA, אלא גם עבור כל אחד מאיתנו.
"הפציעה הזאת לא הגיעה משום מקום. האליברטון סחב איתו פציעה קודמת, שככל הנראה לא החלימה במלואה", מסביר ד"ר סגל. "צריך לציין שהוא היה עם מתיחה בשריר התאומים ממשחק מספר 5. במשחק הבא הוא שיחק על אף הפציעה וקיבל אישור לעלות למשחק המכריע – וזה מה שקרה".
לטענת סגל, קרע בגיד אכילס נחשב לאחת הפציעות הקשות ביותר שיכולות לפקוד שחקן מקצוען. "היא אומנם לא מסיימת קריירה", הוא מדגיש, "אבל יש אחוז מאוד גבוה של ספורטאים שלא הצליחו לחזור ולהפגין את אותה יכולת כמו לפני הפציעה".
ד"ר אוהד סגל: "צריך להבין שסביב השחקנים האלה יש הרבה לחצים. שחקנים שמשקיעים בהם הרבה כסף, הם בעצמם סופר תחרותיים – כולם רוצים לחזור כמה שיותר מהר, לשמח את כולם – וזה בא עם מחיר".
בהמשך לדבריו, בשנים האחרונות ניתן למצוא לא מעט דוגמאות לכך: "למשל, קובי בראיינט ב-2013, שקרע את האכילס בגיל 34. הוא חזר לשחק אחרי מעט יותר משבעה חודשים – אבל לא חזר לאותה יכולת, המשיך לסבול מפציעות ופרש כעבור שלוש שנים", הוא אומר. "לעומתו, קווין דוראנט קרע את האכילס ב-2019, חזר לשחק אחרי כשנה וחצי, וגם כיום הוא מציג יכולת מאוד גבוהה".
מהו גיד אכילס?
לפי ד"ר סגל, מדובר בגיד העבה והחזק בגוף. "מדובר בגיד דמוי 'כבל' שאפשר להרגיש מעל העקב – אי אפשר לפספס אותו, הוא גיד מאוד גדול", הוא מסביר. "הוא מחבר בין שרירי השוק – התאומים והסולאוס – לעקב. בין היתר הוא אחראי על תנועת ה‘פוינט' (Plantar Flexion) של הרגל והוא מאוד חשוב בתנועות של ריצה וקפיצה, פעולות שדורשות כוח מתפרץ, שינוי כיוון ובלימה. מסיבה זו הוא כה חשוב לספורטאים".
מהן הפציעות הנפוצות?
אחת הפציעות השכיחות בגיד האכילס היא דלקת בגיד – מצב שמוכר היטב למי שמתאמן בעומס גבוה, במיוחד בריצה או קפיצה. "מדובר בסוג של דלקת שנקראת טנדוניטיס, שיכולה להיות חריפה או כרונית", מסביר ד"ר סגל. "האבחנה היא קלינית. הדלקת מתבטאת בכאבים סביב האזור בתנועה, במנוחה ובמגע, נפיחות, אודם, והגבלה בתנועה. היא נגרמת לרוב מעומס או משחיקה: הגיד מתעבה, מאבד מהגמישות שלו, ואם הדלקת הופכת לכרונית – הוא גם מאבד מהתפקודיות".
ד"ר אוהד סגלהטיפול, לדבריו, מתמקד בראש ובראשונה בהורדת העומס. "הדבר הראשון שיש לעשות הוא להוריד את אותו עומס שהוביל לדלקות האלה מלכתחילה", הוא מדגיש. בעוד זריקות סטרואידים הן טיפול מקובל בדלקות בגידים אחרים, הוא מזהיר שכאן יש להימנע מהן: "בהשוואה לדלקות בגידים אחרים, אנחנו לא מזריקים זריקות מקומיות של סטרואידים – כי זה בהכרח מעלה סיכון לקרע".
במקום זאת, ההמלצה היא לשלב טיפול תרופתי דרך הפה, פיזיותרפיה ממוקדת, והחזרת הגיד לתפקוד תקין בהדרגה. "הורדת הדלקת נעשית על ידי תרופות פומיות (דרך הפה), פיזיותרפיה, ובעיקר הורדת עומס והעלאת היכולת של הגיד לשאת את העומס על ידי טיפול פיזיותרפי".
ד"ר אוהד סגל: "הדבר הכי חשוב הוא זיהוי מוקדם של פציעה קיימת. אם יש פציעה מקדימה – יש לעבור הליך שיקומי נכון ולבצע חזרה הדרגתית ומבוקרת למגרש. במקביל, חשוב לשים לב לאופן שבו הגוף מתמודד עם העומס"
אם דלקת מהווה איזשהו סוג של נורת אזהרה – קרע בגיד האכילס הוא כבר הפציעה עצמה, ולעיתים כמו שכבר קרה בעבר, כזו שגם יכולה לשנות קריירה.
"קרע יכול להיות קרע חלקי או מלא", מסביר ד"ר סגל. "הגיד נקרע בדרך כלל במקום מאוד ספציפי – בין ארבעה לשישה סנטימטרים מעל האחיזה שלו בעקב. זה אזור שהוא עני יותר באספקת דם, ולכן הוא האזור שנקרע בדרך כלל". גם כאן, לדבריו, האבחנה היא ברובה קלינית. "לפעמים אנחנו מוסיפים איזשהו הליך דימותי, אבל הוא לא חובה, בהנחה שלא מדובר בספורטאי מקצועני. שחקן NBA, למשל, ישר נכנס ל-MRI ושם זה נגמר".
4 צפייה בגלריה
"הגיד בדרך כלל נקרע במקום מאוד ספציפי - בין 6-4 ס"מ מעל האחיזה בעקב"
(צילום: shutterstock)
אופן הטיפול תלוי במספר גורמים: סוג הקרע, רמת הפעילות של המטופל, וגילו. "היום הגישה נוטה יותר לטיפול שמרני שכולל גבס או מגף עם הגבהות לעקב, הימנעות מדריכה, והתחלת פיזיותרפיה מוקדמת לאחר מכן. זה לוקח כמה שבועות, וזה נע בדרך כלל בין חצי שנה לתשעה חודשים של שיקום", אומר ד"ר סגל, אך מציין שבמקרה של ספורטאים מקצוענים, שיקולי הטיפול משתנים.
"האפשרות השנייה היא טיפול ניתוחי בין אם פתוח או זעיר-פולשני שבו תופרים את שתי הקצוות של הגיד", הוא מסביר. "כשאנחנו מדברים על ספורטאים מקצוענים כמו שחקני NBA – בדרך כלל זו הגישה שניגש אליה. תקופת השיקום פחות או יותר זהה לטיפול השמרני. גם התוצאות לטווח הארוך, מבחינת תפקוד וסיכון לקרעים חוזרים, די זהות. בדרך כלל מנתחים את הספורטאים כדי לנסות ולא לאבד את הכוח של הגיד".
מהם הסיכויים לשיקום מלא?
בעקבות כל פציעה קשה – ובמיוחד כשמדובר בקרע בגיד האכילס של ספורטאי צעיר בשיא הקריירה – עולה השאלה הגדולה: האם הוא יחזור לעצמו? האם יחזור לשחק כמו פעם, לרוץ, לקפוץ? או שמא מדובר ברגע שבו הגוף כבר לא יהיה כשהיה?
לשאלה הזאת אין תשובה פשוטה. השיקום מפציעה כזו איננו תהליך טכני בלבד – הוא רצף מורכב של משתנים, לחצים וצמתים קריטיים, שיכולים להכריע את ההמשך. "זה תלוי בהרבה גורמים", אומר ד"ר סגל. "בגיל, באיכות הטיפול, ובעיקר – באיכות השיקום וזמן החזרה למשחק".
לדבריו, המאמץ לחזור לפעילות מלאה כרוך לא פעם בדינמיקה רגשית ומקצועית מורכבת. "צריך להבין שסביב השחקנים האלה יש הרבה לחצים. שחקנים שמשקיעים בהם הרבה כסף, הם בעצמם סופר תחרותיים – כולם רוצים לחזור כמה שיותר מהר, לשמח את כולם – וזה בא עם מחיר".
המסר המרכזי מבחינתו ברור: בלי שיקום מדויק, מפוקח וכולל, החזרה למשחק עלולה להסתיים באכזבה או בפציעה חוזרת. "אנחנו צריכים לוודא שיקום איכותי", הוא מסכם, "ולקבל אוקיי מכל הגורמים בשביל לחזור לשחק".
מהם גורמי הסיכון?
כמו כל פציעה, גם קרע בגיד האכילס לא קורה סתם כך. לדברי ד"ר סגל, קיימים גורמי סיכון ברורים – חלקם רפואיים כלליים, ואחרים אופייניים דווקא לספורטאים מקצוענים. "גורמי סיכון כלליים יכולים להיות, למשל הזרקות סטרואידים, מחלות רקע כמו סוכרת או מחלות ראומטיות, וגם שימוש באנטיביוטיקות מסוג פלורוקוינולונים", הוא מסביר.
אבל בגזרתם של ספורטאים, הוא מדגיש, הגורם הבולט ביותר הוא פציעה קודמת באותו אזור – לעיתים פציעה 'קלה' יחסית, שלא טופלה כראוי. "הייתה לו לפני שני משחקים מתיחה בשריר", הוא מזכיר בהתייחסות להאליברטון. "ואם נלך אחורה – אצל כל החבר'ה האלה זה אותו סיפור. כולם היו עם איזשהו כאב או פציעה בשריר. מה שזה עושה – זה מעביר יותר עומס לגיד, ומצד שני גם מוריד את הגמישות והיכולת שלו לתפקד. ולכן הוא נקרע".
המקרה של האליברטון, מתברר, אינו חריג אפילו בתוך קבוצתו. "זה השחקן השני מהפייסרס עם קרע באכילס", מוסיף סגל. "גם אייזיאה ג'קסון קרע את גיד האכילס בנובמבר האחרון. זה לא משאיר מקום לספק: זה בהכרח בגלל העומסים, וחזרה מוקדמת מדי למשחק. כאמור גם השחקנים עצמם הם תחרותיים, רוצים לחזור כמה שיותר מהר לשחק, מתעלמים מהפציעות – אפילו הקטנות – וזה מוביל לפציעות גדולות יותר".
איך ניתן למנוע?
בעולם שבו קריירות משתנות ומתרסקות בשבריר שנייה, מניעה היא אולי הכלי היעיל ביותר שעומד לרשות ספורטאים, מאמנים ורופאים. לדעת ד"ר סגל, הוא טמון בזיהוי מוקדם, ניהול עומסים ושגרה נכונה של חיזוק וטיפול.
"הדבר הכי חשוב הוא זיהוי מוקדם של פציעה קיימת", הוא מדגיש. "אם יש פציעה מקדימה – יש לעבור הליך שיקומי נכון ולבצע חזרה הדרגתית ומבוקרת למגרש. במקביל, חשוב לשים לב לאופן שבו הגוף מתמודד עם העומס.
"צריך ניהול עומסים נכון – עלייה הדרגתית בעומסים של אימונים, והימנעות מעומס ספציפי על האזור הזה, כמו קפיצות חוזרות", הוא מוסיף ומציין כי גורם משמעותי נוסף במניעה הוא חיזוק מדויק של הגיד ושרירי הסובבים אותו. "יש לעבוד על תרגילים ייעודיים עם מאמני כושר ופיזיותרפיסטים, ולשפר את הגמישות של הגיד והאזור כולו, כולל עבודה על טווחי תנועה". בסופו של דבר, ההבדל בין קאמבק אמיתי לקריירה מדשדשת עשוי להתחיל בהחלטה אחת פשוטה: להקשיב לגוף.
