הוא מוכר לציבור בעיקר בזכות ספרו רב המכר "לא רציונלי ולא במקרה" וניסויי ההתנהגות שהפכו אותו לדמות מובילה בתחום הכלכלה ההתנהגותית, אבל בריאיון מרגש לאולפן ynet חושף פרופ' דן אריאלי את הפן הכי אישי שלו – שיחות הפרידה עם אימו ברגעיה האחרונים בתום מסע מפרך לישראל בטיסות ובהפלגה בעיצומה של המלחמה. צפו בריאיון המלא:
"אמא שלי רצתה להפסיק את הטיפולים ולסיים את חייה בכבוד"
(צילום: ליאור שרון)
בפוסט שפרסם בפייסבוק, כתב השבוע פרופ' אריאלי: "לפני כשבועיים, הייתי בכנס באמסטרדם. הייתי אמור לשוב ביום שישי, אבל בגלל התקיפה באיראן בוטלו כל הטיסות. בשבת, אמא שלי אמרה שהיא רצתה לדבר איתי פנים אל פנים, אבל מכיוון שלא הייתה בטוחה מתי אגיע, ביקשה שנתחיל לדבר כבר מרחוק. הפעם לא דיברנו על סוף החיים באופן כללי או תיאורטי אלא על סוף החיים שלה. אמא שלי סיפרה שהיא חושבת על הסוף הרבה. שהחיים הפכו קשים מאוד. שהיא סובלת, שכבוד גופה נפגע, ושאין לה עוד הנאה מהדברים שאהבה פעם. שהיא רוצה להפסיק את הטיפולים ולסיים את חייה".
פרופ' אריאלי: "בשנים האחרונות אני חוקר את השאלה: מה זה מוות טוב? במסגרת המחקר דיברתי עם יותר ממאה 'דולות סוף החיים'. יש מקצוע כזה. השיחות איתן היו כל כך משמעותיות עד שבסוף החלטתי לעשות את הקורס הזה בעצמי, אז גם אני עכשיו דולת סוף החיים"
הוא מספר שהצליח לחזור לארץ ביאכטה של אדם נחמד, בשיט מלרנקה לחיפה. הוא ואימו דפנה, שחלתה בסרטן לפני כעשר שנים, הספיקו לדבר שתי שיחות משמעותיות לפני שנרדמה בפעם האחרונה, כשהיא בת 82.
"בשנים האחרונות אני חוקר את השאלה: מה זה מוות טוב?" אומר פרופ' אריאלי, מהחוקרים המובילים בעולם לפסיכולוגיה ולכלכלה התנהגותית באוניברסיטת דיוק. "במסגרת המחקר הזה דיברתי עם יותר ממאה 'דולות סוף החיים'. יש מקצוע כזה. השיחות איתן היו כל כך משמעותיות עד שבסוף החלטתי לעשות את הקורס הזה בעצמי, אז גם אני עכשיו דולת סוף החיים".
4 צפייה בגלריה
פרופ' דן אריאלי בשיחה האחרונה עם אימו דפנה
(צילום: מתוך האלבום המשפחתי, באדיברות פרופ' דן אריאלי)
דולות מקושרות אצלנו להתחלת החיים, ללידה. פתאום אתה מעלה פה מקצוע שנקרא דולת סוף החיים, אני לא בטוחה כמה יודעים על זה.
"כן, התחלת החיים זה נהדר, אבל כשאנחנו מגיעים לסוף החיים, אנחנו לא יודעים מה לעשות", השיב פרופ' אריאלי כשדמעות נקוות בעיניו. "אנחנו לא יודעים מה לעשות או איך להתנהג. האמת היא שיש לקחים מאוד טובים באיך לנהל את זה יותר טוב ופחות טוב. כתבתי כמה דברים ברשתות החברתיות על סוף החיים של אמא שלי.
"פנו אליי אנשים רבים שקרובי המשפחה האהובים שלהם פשוט סובלים. זה צער אינסופי כשמישהו עובר מהחיים, והוא חסר לנו, אבל לראות מישהו סובל יום אחר יום זה פשוט נורא, ואנשים מתקשרים ואומרים לי, 'איך אני מאפשר את זה? איך לא מדברים על הדברים האלה? איך לא מוצאים דרכים לשפר את הפרק הזה?'"
בפוסט הפרידה מאימו, כתב אריאלי: "אחת השאלות המרכזיות ששאלתי את הדולות הייתה: מהי מיתה טובה? התשובה חזרה על עצמה, שוב ושוב. במיתה טובה יש ארבעה רכיבים: מיתה ללא כאב, מיתה שבה האדם לא מאבד את הכבוד בגופו, מיתה שיש בה תחושת אהבה ומיתה שאחריה משהו מהאדם ממשיך הלאה - סוג של מורשת".
"כשאנחנו מגיעים לסוף החיים, אנחנו לא יודעים מה לעשות. פנו אליי אנשים רבים שקרובי המשפחה האהובים שלהם פשוט סובלים. לראות מישהו סובל יום אחר יום זה פשוט נורא, ואנשים מתקשרים ואומרים לי, 'איך אני מאפשר את זה? איך לא מדברים על הדברים האלה? איך לא מוצאים דרכים לשפר את הפרק הזה?'"
"לא רוצה למות בבית חולים"
הוא מספר שבאחד המחקרים שלו הוא דיבר עם רופאים פליאטיביים, תחום שמתמקד בשיפור איכות החיים של חולים המתמודדים עם מחלות קשות וסופניות, ושל בני משפחותיהם.
"אמרתי להם, דמיינו שחולה סופני בא לטיפולכם ביום שמאבחנים אותו עם מחלה, אתם מלווים אותו, שומרים על איכות החיים שלו ועוזרים לו בכל התקופה הזאת, עד שהוא נפטר. ואתם מעירים אותו – אני יודע שזה בלתי אפשרי, אבל לצורך העניין – אתם מעירים אותו ואומרים לו, 'תקשיב, אתה יכול לחזור על פרק אחד מהחיים שלך שוב: הילדות המוקדמת, בית ספר יסודי, בית ספר תיכון, אוניברסיטה'. כמה מהאנשים האלה יעשו את הפרק האחרון?"
לדבריו, הרופאים הפליאטיביים חושבים שהרוב המכריע של האנשים יבחרו לחזור על הפרק האחרון בחייהם. "לא על השבועיים-שלושה האחרונים, זו תקופה נוראית, אבל על הפרק האחרון. למה? כי רוב החיים אנחנו לא באמת חושבים על החיים, אנחנו פשוט נגררים. אבל כשאנשים מקבלים הודעה על מחלה סופנית ונשארות להם בממוצע חמש שנים לחיות, זו הזדמנות מדהימה לחשוב מה אני באמת רוצה לעשות בפרק האחרון, מה חשוב לי לעשות, מה פספסתי עד עכשיו".
הוא משתף על הפעם ההיא שאשפז את אימו, למרות שלא רצתה לסיים את חייה בבית חולים. "לאמא שלי היו חיים מאוד מאוד טובים, ואני שמח שהיא לא גמרה בשנים של סבל. אני אישית ממש לא רוצה למות בבית חולים. הייתה פעם אחת, לפני כמה חודשים, כשאשפזתי את אמא שלי בבית חולים, והיא פשוט פרצה בבכי. היא כל כך לא רצתה להגיע לבית חולים. כשהיא עזבה (את החיים) יחסית מהר, עם יחסית מעט סבל, בבית, אני חושב שזה היה חשוב לה וחשוב גם לנו".
מתוך הפוסט שכתב: "אני גאה באמא שלי על האומץ, על הכנות, על האופן שבו לקחה בעלות על פרק הסיום של חייה. אנחנו חיים בחברה שבה המוות נתפס ככישלון של הרפואה, או נושא שאסור לדבר עליו. אבל אולי הגיע הזמן לשנות את הגישה. אולי במקום להיאחז בחיים בכל מחיר, נוכל ללמוד מאנשים כמו אמא שלי - איך למות בכבוד, באהבה, ובבחירה"
4 צפייה בגלריה
פרופ' דן אריאלי עם אימו, שמחזיקה את אורי, הבן הבכור של רוני, האחות הקטנה במשפחה
(צילום: מתוך האלבום המשפחתי, באדיבות פרופ' דן אריאלי)
כפי שעלה במחקרו ומשיחותיו עם הדולות של סוף החיים, מוות טוב הוא מוות בלי כאב, בלי אובדן של כבוד בגוף, מוות שבו מוקפים באהבה ועם תחושה שהשארנו משהו מאחור. "אמא שלי התחילה לחוות את האובדן של כבוד הגוף, וזה היה לה מאוד קשה. הדבר הנוסף שהיה לה מאוד חשוב זה לדעת שהיא יכולה לסמוך עלינו, שהיא יודעת שאנחנו שם בשבילה, שאנחנו נדאג שהיא לא תסבול יותר מדי".
בהתחשב בכך שייעצת בעבר למשרדי ממשלה – לדעתך נדרשת כיום התערבות בריאותית רחבה יותר בכל מה שקשור לסוף החיים?
"בהחלט. תמיד ידעתי את זה", משיב פרופ' אריאלי. "יש לנו את חוק הנוטה למות ויש הנחיות מקדימות, ובכלל יש התקדמות בשנים האחרונות, אבל יש עוד הרבה דברים שצריכים להיעשות אחרת. שיחות הטלפון שאני מקבל מאנשים מראות לי שצריך לטפל בזה. יש הרבה כאב, סבל צער שאנחנו לא מטפלים בהם, וחבל".
אמרת שעשית בעצמך את הקורס של דולות סוף החיים.
"זה היה קורס של שבוע בארצות הברית", הוא מספר. "רוב האנשים שהיו שם עשו את הקורס כדי לטפל במישהו מהמשפחה שלהם, רצו לדעת איך לעשות את זה. למדנו שם שהרבה אנשים לא משאירים אחריהם צוואה רוחנית, כלומר מה הדברים שלמדתי, הדברים שאני רוצה שיישארו אחריי. אנשים חושבים על צוואה של מי יירש את האוטו שלי, אבל השאלות היותר חשובות זה איך אנחנו עוזרים לאנשים לחשוב על מה הם באמת השאירו אחריהם".
4 צפייה בגלריה
משמאל: פרופ' אריאלי, אימו דפנה, ורוני (אחותו). מצד ימין: מיקי, טלי (אחותו) ומאחורה בני ובנות המשפחה
(צילום: מתוך האלבום המשפחתי, באדיבות פרופ' דן אריאלי)
הוא מספר שיש דברים מאוד פרקטיים שחשוב להבין. "למשל, מהו סבל, ומתי הסבל הוא יותר מדי לאנשים? ואיך להסביר לאנשים על המוות. יש רופא פליאטיבי מופלא בארץ, ד"ר רוני צבר, שפשוט מסביר לאנשים איך הולך להיראות המוות, והוא אומר להם משהו כמו, 'תדעו שאתם פשוט תירדמו לשינה מאוד עמוקה שממנה לא תתעוררו, התחושה תהיה של חיבוק עוטף של שינה'. הרבה אנשים מאוד מפחדים מרגע המוות ובגלל זה הם דוחים אותו יותר ויותר, כאשר בסך הכל הם רק מאריכים את הסבל שלהם".
את הפוסט המרגש שפרסם סיים במילים: "אני מתגעגע אליה. מאוד. אבל אני גם גאה בה על האומץ, על הכנות, על האופן שבו לקחה בעלות על פרק הסיום של חייה. אנחנו חיים בחברה שבה המוות נתפס ככישלון של הרפואה, או נושא שאסור לדבר עליו. אבל אולי הגיע הזמן לשנות את הגישה. אולי במקום להיאחז בחיים בכל מחיר, נוכל ללמוד מאנשים כמו אמא שלי - איך למות בכבוד, באהבה, ובבחירה".
