בשיתוף בית רבקה
מאחורי כל אדם שנכנס לתהליך שיקום בעקבות אירוע רפואי מורכב מסתתר עולם שלם - בני משפחה דואגים, תחביבים שנקטעו, רקע רפואי ונפשי. לכן אי אפשר להתמקד בגוף בלבד. השיקום נועד להחזיר את האדם לתפקוד גבוה ככל האפשר, והוא מחייב הסתכלות רחבה על כל היבטי חייו.
"המטופל צריך להיראות ב־360 מעלות", אומרת אורנה גבאי, מנהלת השירות לעבודה סוציאלית, "ושיתוף הפעולה בין כל אנשי הצוות הוא מה שמאפשר את זה".
איך העבודה המשותפת נראית בפועל, ומדוע היא כל כך משמעותית למטופלים ולבני משפחותיהם? שלוש מטפלות בכירות במרכז הרפואי בית רבקה מספרות על המסע המשותף להחלמה, יד ביד עם המטופל ובני המשפחה.
מעובדי המשק ועד לרופאה – כולם לוקחים חלק
עבור גבאי, שמטפלת בגיל השלישי כבר 35 שנה, השיקום חייב להתבצע ברגישות ובסיוע צוות רחב. לדבריה, כל אחד בצוות יכול לתרום: "גם עובדת המשק או כוח העזר יכולים למסור פרטים מהותיים כמו משקלו של המטופל או הקושי להעבירו לכיסא, שחשובים להבין האם המטפלת תוכל לדאוג לו בבית". גבאי מדגישה ששיתוף המידע מתחיל כבר בשער, עם איש הביטחון שיודע מי מגיע לבקר את המטופלים, ועד לרופאים והרופאות.
מה תפקיד העובדת הסוציאלית בשיקום?
המפגש עם עובדת סוציאלית מתחיל בבית רבקה כבר בשלב הקבלה. "העובדות הסוציאליות בבית רבקה פוגשות את כל המאושפזים ואת כל בני המשפחה, בניגוד לבתי חולים כלליים אחרים, בהם המפגש מתרחש רק במקרי חירום", מספרת גבאי.
תפקידן של העובדות הסוציאליות כולל התמודדות עם סוגיות אתיות מורכבות, במתח בין רצון המטופל והאינטרס הרפואי או האפשרויות שעומדות בפניו. זאת לצד ליווי למשפחות, שחוות טלטלה וחלוקת התפקידים במשפחה משתנה. גבאי מאמינה ב"תיאוריית הכוחות והחליפין" - מתן משמעות חדשה למטופל. "למשל סבא שכבר אינו אוסף נכדיו מהגן אך משחק איתם בבית".
עבור גבאי, חלק מתפקיד העובדות הסוציאליות הוא תמיכה בצוות עצמו, "במיוחד בהתמודדות עם משפחות מאותגרות או בתקופות של חוסר ודאות", היא מציינת. "יש חשיבות לחמלה של אנשי הצוות כלפי המאושפז ולא פחות כלפי עצמם, למניעת שחיקה".
מטרת העל, מדגישה גבאי, היא "לאפשר למטופל לחזור לבית ולקהילה ולוודא שהוא יגיע בחזרה כדי להשתקם ולשוב לביתו - ולא כדי להשתקע בבית החולים. לכן, כבר בתחילת הדרך, המטפלות הסוציאליות נפגשות עם המטופל ובני משפחתו כדי לאסוף מידע ולהכין אותם לשחרור. "עבורנו, שיחה על היעד העתידי היא חלק בלתי נפרד מהשיקום", היא מסבירה. "ההסתכלות הרחבה הזו היא זו שמבטיחה שהמטופל יקבל את התמיכה המלאה והמותאמת אישית לצרכיו, ויצליח לחזור לשגרת חיים משמעותית".
"הסיעוד תומך באנשים, לא רק במחלה"
בדומה לעבודה הסוציאלית, גם תחום הסיעוד מתמקד לא רק במחלה אלא באדם שמאחוריה. "סיעוד עוסק בטיפול, ליווי ותמיכה באנשים", מסבירה גילה משה, אחות אחראית במחלקת שיקום כללי וטיפול תומך. "האחיות מתבוננות על המטופל כמכלול – עם רגשות, מצב משפחתי, עבר והווה". היא שואפת לשמש עבור המטופלים עוגן של מקצועיות, אנושיות ותקווה, כשהמפתח בעיניה הוא שיתוף הפעולה בין אנשי הצוות. "האחיות פועלות בשיתוף פעולה עם מקצועות הבריאות כגון פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, דיאטנים ומלווים רוחניים, כאשר המטרה היא לסייע למטופלים לחזור לרמת התפקוד הגבוהה ביותר ולאיכות חיים מיטבית", מחדדת משה.
משה מציינת כי היא אחראית על ניהול תחום האחיות הן ברמה המקצועית והן ברמה האנושית, "לרבות שמירה על סטנדרטים גבוהים ועל בטיחות המטופל, הכשרת צוות האחיות והכוונה לסטודנטים צעירים שבאים ללמוד במחלקה", היא מספרת. "אני רואה את עצמי כגורם מתכלל בין המטופלים, משפחותיהם ואנשי הצוות, ותמיד שואפת ליצור סביבה תומכת ומכבדת". אחד האתגרים הגדולים ביותר, מעידה משה, "הוא לשלב בין הצורך בטיפול סיעודי רפואי מדויק לבין ליווי רגשי של אנשים הנמצאים בשבר פיזי ורגשי. רבים מהמטופלים המבוגרים סובלים מתחלואה נלווית כמו ירידה קוגניטיבית או דיכאון, ולכן הגישה חייבת להיות מותאמת באופן אישי לכל מטופל".
משה מדגישה את חשיבות ההקשבה והשיחה עם המטופלים, ומעידה כי "לעיתים שיחה עם אדם בן 90 מלמדת אותי יותר מכל ספר או קורס". לדבריה, "האחיות מבלות את הזמן הרב ביותר עם המטופלים ומשמשות להם אוזן קשבת". האחיות מקשיבות למטופלים בסבלנות, אינן מבטלות את תחושותיהם ומשתפות אותם בהחלטות שנוגעות לטיפול כדי להחזיר את תחושת השליטה. "כשהמטופל מרגיש שותף ומובן, הוא מרגיש פחות חוסר אונים, והאמון שהוא רוכש בצוות חיוני להצלחת הטיפול", מסכמת משה בחיוך.
הדרך לנשימה מתחילה בשיקום
אל ההיבט החברתי והסיעודי מצטרף גם הפן הרפואי. ד"ר לורה מצ'ניק אדלמן, רופאה בכירה ומומחית בגריאטריה, רואה בעבודתה "ניצוח על תזמורת". תפקידה כולל ניהול הצוות הרב-מקצועי להתאמת תוכנית טיפול אישית לכל מטופל. בבית רבקה היא מנהלת את תחום השיקום הנשימתי, "העוסק בגמילה ממכונת הנשמה, תהליך שאי אפשר לבצע לבד ודורש שיתוף פעולה הדוק בין האחיות, הרופאים, קלינאית התקשורת ואנשי מקצוע נוספים".
שגרת עבודתה כוללת ביקורים יומיים עם האחיות אצל המאושפזים, קבלת עדכונים מכל הצוות הטיפולי – פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ועוד – וישיבות צוות שבועיות שבהן דנים על כל מטופל. "בישיבה אני מציגה את הרקע הרפואי ואת מטרות השיקום מנקודת מבטי כרופאה, ואז שומעת את התובנות של שאר אנשי הצוות. שיתוף הפעולה הזה קריטי".
הסיפוק הגדול ביותר, היא מספרת, הוא הרגע שבו מטופל נגמל מהנשמה ונושם בכוחות עצמו. היא נזכרת במטופל במצב סיעודי מורכב ש"נגד כל הסיכויים, תוך חודשים ספורים נגמל מהנשמה, מהזונדה ומהקטטר ויצא מבית החולים על רגליו. מאז אנחנו שומרים על קשר". עבורה, החזרה הזו לחיים המחישה את המאמץ המשותף – כוח הרצון של המטופל ותמיכת הצוות הרב-תחומי, "שכולל גם פיזיותרפיסטים נשימתיים שעובדים קשה מאוד כדי להחזיר למטופלים את היכולת לנשום לבד".
לדבריה, "התפקיד של אנשי ונשות המקצוע בבית רבקה הוא להיות אמפתיים, לתת למטופל את הבמה ולהבטיח לו שהצוות נמצא בשבילו". גם כאשר המטופל נשאר תלוי במכשיר הנשמה, "עם הפתרונות הנכונים והסביבה התומכת אפשר להבטיח לו איכות חיים וחיים עם משמעות".
המודל השיקומי של בית רבקה הוא מקיף ורב תחומי, תוך תשומת לב לא רק לשיקום הפיזי – אלא גם למצב הנפשי, מעגלי התמיכה החברתיים והמשפחתיים והרקע הרפואי. כל חבר צוות תורם ממקצועיותו כדי להרכיב תמונה שלמה על המטופל וצרכיו. שילוב הכוחות עם המטופל ומשפחתו הוא המפתח להחזרת היכולות והמשמעות לחיים.
בשיתוף בית רבקה
