זה קרה באחד מימי הלחימה בעזה, אחד מיני רבים. עומר ריינהולד, לוחם ומפקד בגבעתי, ישב עם פקודים שלו בבית המח"ט בלב הרצועה, כשלפתע טיל התפוצץ סנטימטרים ספורים מעל ראשו. "לא חשבנו יותר מדי", משחזר היום ריינהולד, בן 21 מנס ציונה, "ישר העפנו את כולם, כי ברגע שנפער חור בבית אתה חשוף לסכנת צליפה. ירדתי למטה, תפסתי שני חיילים שלי וביקשתי מהם לבדוק שאין לי כלום ושאני לא פצוע. הם ניסו לדבר איתי. שמתי לב שאני לא שומע – רק צפצוף חזק באוזן. ברמה קיצונית. לא שמעתי כלום".
ריינהולד קיבל טיפול רפואי. עוד באותו יום נשלח לבית החולים שיבא תל השומר. "עשו לי בדיקת שמיעה, אמרו לי שאני על גבול החירש באוזן שמאל ובאוזן ימין יש לי ירידה של חמישים אחוז", הוא מספר. הוא קיבל סטרואידים ועבר טיפולים אינטנסיביים בתא לחץ במשך חודש וחצי.
6 צפייה בגלריה
"שמתי לב שאני לא שומע – רק צפצוף חזק באוזן. ברמה קיצונית. לא שמעתי כלום". עומר ריינהולד
(צילום: דוברות ביה"ח השיקומי רעות ת"א)
"השמיעה חזרה – לא עד הסוף", הוא מספר, "היום אני גם רגיש לצלילים. אם מדברים חזק זה ממש משגע אותי – מוציא אותי מאיזון ברמת השיגעון. אמרתי למש"קית שלי שאני רוצה לחזור להילחם, אך לצד זה גם שמתי לב שנהיו לי סחרחורות וכאבי ראש. לא ייחסתי לזה חשיבות".
פציעה שקשה לראות
הפציעה הזאת לא מדממת, לא נראית בצילום רנטגן, ולא מותירה סימן חיצוני — אבל היא שם, ולעיתים היא משנה חיים שלמים. מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל, יותר ויותר לוחמים נפגעים מפגיעות הדף. הם חוזרים מהקרב כשהכול נראה תקין, אבל אז מתחילים להופיע הסימנים: סחרחורות, כאבים בראש, טנטון בלתי פוסק, עייפות קיצונית, קשיי ריכוז, חרדה, הפרעות שינה. חלקם מבינים שמשהו לא בסדר רק אחרי שבועות. אחרים לא מאובחנים גם חודשים אחרי.
בשל התלונות שלו על כאבי ראש וסחרחורות, נקבע לריינהולד תור לנוירולוג. ובינתיים, בזמן הזה, החלו הוריו לשים לב לסימנים מדאיגים. "ההורים שלי שמו לב שיש לי בעיות זיכרון. ברמה של — הייתי הולך לקניון, קונה בגדים, מראה אותם לאמא שלי, חוזר אליה אחרי שעתיים לחדר, אומר לה: "בואי תראי, קניתי בגדים בקניון". והיא אומרת לי: 'ראיתי'. ואנחנו מתווכחים, ואנחנו בצעקות, ואני משתגע עליה, ואני לא מבין על מה אני משתגע", הוא מתאר. "שמתי לב שאני מאבד את זה מבחינת עצבים שמתפרצים לי בגוף, ואני בן אדם יחסית רגוע".
עומר ריינהולד בשיקום בביה"ח רעות
ההבנה שמשהו עמוק יותר מתרחש הלכה והתחזקה. לבסוף הגיעה גם התשובה. "נוירולוג אחד שלח אותי למרפאת זיכרון ולא בדק אותי בכלל. אחר כך הלכתי לנוירולוג אחר, והוא עלה על זה שיש לי פוסט קונקשן סינדרום — פוסט זעזוע מוח", מסביר ריינהולד. "בגלל שהטיל פגע ממש ממול, המוח שלי עף בתוך הגולגולת. לא היה דימום, כלום, עשיתי MRI לוודא. אבל הייתה טלטלה גדולה שהביאה לזעזוע מוח".
עומר ריינהולד: "יש לי בעיות זיכרון, סחרחורות, כאבי ראש, בעיות בשינה. אני כל הזמן בעצבים, וגם עייף כל הזמן. בנוסף, יש לי רגישות לאור ובכללי לקולות — אני לא יכול להסתכל על אור. אני מדליק אור בחדר, מסתכל עליו, ומקבל סחרחורת, יכול להשתגע מזה. ממש פגיעה כללית במערכת הקוגניטיבית ובמערכת העצבים"
האבחנה אומנם קיבלה שם, נאספו עוד ועוד חלקים בפאזל, אך זה לא הפך את ההתמודדות לקלה יותר. התסמינים מהם סבל ריינהולד הלכו והצטברו, והפכו לחלק בלתי נפרד מהשגרה. "אלה בעיות זיכרון, סחרחורות, כאבי ראש, בעיות בשינה", הוא מפרט. "אני על כדורי שינה, לא נרדם. המוח שלי מעיר אותי באמצע הלילה — לא בגלל סיוטים או טראומה — פשוט מתעורר באמצע הלילה. אני כל הזמן בעצבים, וגם עייף כל הזמן — זה באמת המאפיין הכי גדול", הוא משתף.
6 צפייה בגלריה
טיפול עם הפיזיותרפיסט יותם ינאי בביה"ח השיקומי רעות תל אביב
(צילום: דוברות ביה"ח השיקומי רעות ת"א)
"לפני הפציעה היה לי ADHD. אני בן אדם היפראקטיבי מאוד, אוהב לזוז, לשמוח — זה קצת שינה אותי, כי אני מרגיש שאני חסר אנרגיה, שאין לי כוח. אני ממצה דברים מאוד מהר. פעם הייתי יכול לשבת בבתי קפה עם חברים — היום אני יושב עשר דקות, ואני רוצה לעוף.
"בנוסף, יש לי רגישות לאור ובכללי לקולות — אני לא יכול להסתכל על אור. אני מדליק אור בחדר, מסתכל עליו, ומקבל סחרחורת, יכול להשתגע מזה. ממש פגיעה כללית במערכת הקוגניטיבית ובמערכת העצבים".
ד"ר קרן סיון-שפיירצילום: גיל דוראוסף הפגיעות הזה, לדבריו, מקבל לעיתים קרובות, במקרים הטובים, שם כללי מדי. במקרים הגרועים יותר – האבחנה יכולה להיות שגויה לגמרי: כשהתסמינים כוללים עצבנות, קשיי שינה, רגישות לגירויים ותחושת דריכות תמידית, הם מתפרשים מיידית כפוסט טראומה, ולפעמים גם במערכת עצמה לא מבחינים בהבדל.
"זה מאוד דומה", מאשר ריינהולד. "יש הרבה אנשים שלפי מה שאני יודע חוו אירוע הדף כזה או אחר — חזרו ללחימה, ואז הלכו לקב"ן ואמרו להם שיש להם פוסט טראומה, כי זה מה שהם מכירים. הקב"ן אמר להם: 'לכו לפסיכולוג'. אני יודע שאין לי פוסט טראומה, אנשים אחרים כנראה אוכלים על עצמם שריטה. אני משוכנע שהרבה מאוד אנשים סובלים מהפגיעה הזאת והם פשוט לא יודעים".
צריך לדבר על זה
במקרה של ריינהולד, לבסוף הגיעה הישועה. שלושה חודשים אחרי הפציעה, הוא הופנה לבית החולים השיקומי רעות בתל אביב במסגרת של אשפוז יום, שלוש פעמים בשבוע. מה שנראה תחילה כמו המשך בירוקרטי של טיפול רפואי, התגלה כנקודת מפנה.
"מאוד לא האמנתי שפיזיותרפיסטים ופסיכולוגים יכולים לשנות משהו — ופתאום גיליתי עולם", הוא מספר, "ד"ר קרן סיון-שפייר, הרופאה שלי, שאלה אותי שאלות — מה מציק לי, מה אני מרגיש. סיפרתי לה על בעיות זיכרון, סחרחורות, כאבי ראש, בעיות בשינה — דברים שכל אחד יכול להגיד. אבל זה שאור מציק לי? לזה לא ייחסתי חשיבות בכלל. ואז היא שאלה אותי: 'האור מציק לך?' מיד שאלתי אותה: 'איך את יודעת?' אלה דברים שהם עלו עליהם בכמה שניות. הם מטפלים הכי אישי, הכי חם, הכי מחבק".
הטיפול ברעות לא התבסס רק על שיחות ותרגילים שגרתיים — אלא על תהליך שיקומי עמוק ומדויק, שדרש מריינהולד להתעמת עם הסימפטומים וללמוד לאמן מחדש את הגוף והמערכת העצבית. "הפיזיותרפיסט שלי, יותם, ידע בדיוק מה המוח שלי חושב ואיך הוא עובד", הוא מספר. "הוא בנה לי תוכנית שמדמה סיטואציות שמאתגרות את הגוף והראש, כדי לגרום לתסמינים להגיע — ואז ללמד את הגוף להכיל אותם".
6 צפייה בגלריה
עומר ריינהולד בפיזיותרפיה בביה"ח השיקומי רעות תל אביב
(צילום: דוברות ביה"ח השיקומי רעות ת"א)
לדבריו, אחת הבעיות המרכזיות בפוסט זעזוע מוח היא שהמערכת העצבית נכנסת למעגל שקשה לצאת ממנו. "הגוף שלי כאילו לומד שמה שמרגיש כמו סחרחורת זה איום, והוא ישר נכנס למגננה. בטיפול, הם בעצם מאמנים את המוח להפסיק לזהות את התחושות האלה כמשהו מסוכן.
עומר ריינהולד: "אני באמת חושב שכשכל הלחימה הזאת תיגמר, יתחילו לצוץ עוד ועוד לוחמים עם תסמינים דומים — ולא יבינו מה יש להם. זה לא מדובר, לא מייחסים לזה חשיבות. פגיעת הדף היא לא תמיד משהו שרואים. אבל היא משפיעה על כל שנייה ביום-יום. וצריך לדעת לזהות את זה"
"אחד הכלים המרכזיים הוא הליכון מיוחד, שפועל באופן רנדומלי. פתאום הוא זז ימינה או שמאלה, פתאום עוצר, פתאום דוהר קדימה או אחורה — אני אף פעם לא יודע מה הולך לקרות. תוך כדי גם משחקים איתי בכדור, עושים כל מיני פעולות שדורשות ריכוז ותיאום. המטרה היא לגרום לסחרחורות ולסטרס להופיע, אבל במינון מדוד. ללמד את הגוף להסתגל".
אך טיפול פיזיותרפי הוא רק נדבך אחד. ריינהולד עבר מגוון שלם של טיפולים מתוך מטרה להחזיר לעצמו שליטה על הגוף והנפש. "יש ביופידבק — וזה מאוד עוזר, גם להפרעות קשב וגם לבעיות עצבים כמו שלי", הוא מספר. "מחברים אותך למכשיר, מדברים על דברים שקרו ביומיום — איפה התעצבנת, מה הפריע לך — ואז רואים מה קורה לדופק, לקצב הלב. זה האתגר: לא רק לשים לב מתי הגוף נכנס לסטרס, אלא גם ללמוד איך להוריד את זה. כמה דקות נשימות — ולחזור לשפיות.
"יש גם טיפול פסיכולוגי וריפוי בעיסוק. יש לי ADHD מגיל צעיר, ואני מכיר את עצמי — הייתי רגיל לתפקד עם זה. אבל הפציעה שינתה לי את זה לגמרי. פעם הייתי יכול לנהל ארבע משימות במקביל. היום? אני שומע רעש קטן — והכול מתפרק. אני מאבד ריכוז ישר. זו עבודה יומיומית — לא רק להחזיר את הקשב, אלא להבין איך הוא השתנה ואיך מתמודדים עם זה מחדש".
ריינהולד, שממשיך להגיע לשיקום ברעות, מרגיש שדווקא הפציעה הלא נראית שהוא חווה — היא כזו שדורשת יותר מודעות. לדבריו, מדובר בפגיעות שקופות מדי, שהצבא והרפואה לעיתים מפספסים, ולוחמים עצמם לא תמיד יודעים לזהות.
6 צפייה בגלריה
מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל, יותר ויותר לוחמים נפגעים מפגיעות הדף. ארכיון
(צילום: REUTERS/Amir Cohen)
"אני עובר את זה עכשיו, כל יום. אבל אני בטוח שיש עוד הרבה מאוד אנשים שזה יקרה להם", הוא אומר. "אני באמת חושב שכשכל הלחימה הזאת תיגמר, יתחילו לצוץ עוד ועוד לוחמים עם תסמינים דומים — ולא יבינו מה יש להם. זה לא מדובר, לא מייחסים לזה חשיבות. מבחינת הצבא — הייתה פגיעת שמיעה, היא השתפרה — אז הכול בסדר".
הוא עוצר לרגע וממשיך: "אם המש"קית שלי לא הייתה מתעקשת שאבדוק את זה, אם לא הייתי הולך לנוירולוג — אולי הייתי אוכל את עצמי. לא נרדם, עם סחרחורות, עם כאבי ראש — ולא מבין למה. זה לא רק אישי. גם ברמה המבצעית זו בעיה. זה משהו שצריך לדבר עליו, להבין אותו, לטפל בו. כי פגיעת הדף היא לא תמיד משהו שרואים. אבל היא משפיעה על כל שנייה ביום-יום. וצריך לדעת לזהות את זה".
חודשים שלמים ללא אבחנה
לדברי ד"ר קרן סיון-שפייר, מנהלת היחידה לאשפוז יום שיקומי בבית החולים רעות תל אביב והרופאה המטפלת של ריינהולד, אחד מסוגי הפגיעות השכיחים בקרב חיילים לאחר לחימה בעזה הוא פגיעת הדף — פגיעה הנגרמת מאנרגיה עצומה, שלעיתים אינה כוללת חבלה חיצונית נראית לעין.
"מדובר בפגיעה עם אנרגיה מאוד-מאוד גבוהה המביאות לטלטלה של הגוף. זו פגיעה עקיפה – הגוף לא נחבל ישירות אלא נוצרים כוחות שגורמים לתנועה פנימית ברקמת המוח וכתוצאה מכך – לחבלה", היא מסבירה.
אחת הבעיות המרכזיות, היא אומרת, היא שפציעות מסוג זה לא תמיד מתגלות מיד — ולעיתים גם לא באבחון הראשוני. הלוחמים חוזרים מהקרב כשהם נראים פיזית תקינים, אך סובלים מתסמינים מתמשכים שלרוב לא קיבלו מענה בזמן אמת. מאחר שמדובר בפגיעות בלתי נראות, רבות מהן נותרות ללא אבחנה במשך שבועות ולעיתים חודשים.
"אנחנו תמיד עושים איזשהי סריקה של הפציעות האלה בקרב חיילים שמגיעים אלינו כי במתאר של לחימה מאומצת זה טבעי שקודם כול מטפלים בפגיעות הנראות לעין ובפגיעות מסכנות החיים – הן אלה שמקבלות את תשומת הלב הראשונית", היא מרחיבה.
ד"ר קרן סיון-שפייר: "הפגיעות האלה בהחלט נחשבות ל'פגיעות שקופות. צריך עין מיומנת כדי לדעת לאתר אותן, לאפיין אותן ובאמת לתפור את התוכנית המתאימה. המטופלים שאנחנו רואים לא תמיד יודעים לקרוא לזה בשם, או להסביר בדיוק מה הם חווים. זו חוויה מאוד מבלבלת ומטלטלת"
"אנחנו מתשאלים על הלחימה באופן כללי ולאו דווקא על האירוע שבגינו הם מגיעים אלינו, כי הרבה פעמים יש פציעות חוזרות שלא ניתן להתייחס אליהן בזמן הלחימה. אנחנו מגלים לא מעט חבלות חוזרות שחיילים לא הרגישו שצריך לעצור בגללן - אבל אנחנו כן יודעים מהספרות והקליניקה שיש השפעה לנזק מצטבר. גם אם הפציעות נראות שוליות ולא משמעותיות".
השלכות הפגיעה יכולות להתבטא במגוון רחב של תסמינים: ליקויים בזיכרון ובקשב, ערפול מחשבתי, קושי בעיבוד מידע, סחרחורות, טנטון, רגישות לאור או לרעש, כאבי ראש, עייפות, הפרעות שינה, שינויים רגשיים והתנהגותיים — כמו עצבנות, חוסר סבלנות או תנודות קיצוניות במצב הרוח.
"זו פציעה שקופה, כזו שלא רואים על הגוף, אבל משפיעה ישירות על התפקוד", מוסיפה ד"ר סיון-שפייר. "היא דורשת עין מיומנת כדי לאתר אותה, וחשוב לזהות אותה בזמן כדי לשפר את איכות החיים של הפצועים ולהסביר להם מה הם חווים".
המטרה: לא להשאיר את החיילים לבד
את ריינהולד, פגשה ד"ר סיון-שפייר שלושה חודשים לאחר הפציעה. "הוא הגיע כשהוא סובל מתסמינים קוגניטיביים ווסטיבולריים – חוסר סבילות לרעש ולאור, סחרחורות, טנטון – וקיבל את כל המעטפת השיקומית הנדרשת", היא מספרת. "הוא מסיים בקרוב את הטיפול אצלנו כשיש לו המלצות להמשך לו ולמשפחה עם הבנה הרבה יותר טובה בעצם של מה שהוא מרגיש ומה שהוא חווה ביום-יום - ולא פחות חשוב, גם ההורים מבינים יותר טוב ויודעים לתת לו את התמיכה שדרושה לו".
עם זאת, תוכנית השיקום משתנה מחייל אחד לשני לפי התסמינים ולפי התמונה הקלינית והסיפור של כל חייל. "הצוות הוא רב-מקצועי, היא אומרת, "יש פה מעקב רפואי וסיעודי, טיפול רגשי-פסיכולוגי שמלווה את החייל, טיפול סוציאלי שגם שומר על קשר עם המשפחה והסביבה הקרובה של החייל שמאוד משמעותיות לתהליך השיקומי ולחזרה לתפקוד, וכמובן - טיפול פיזיקלי וריפוי בעיסוק שעיקרם הוא בניית תוכנית הכוללת חשיפה הדרגתית לפעילות מוכוונת לפי התסמינים", היא מוסיפה.
"אנחנו רוצים כל הזמן להציב רף חדש של פעילות - לדעת לזהות מה מקל ומה מחמיר את התסמינים, על ידי התערבויות של כל הצוותים: אנחנו תמיד נמצאים בקשר בין המטפלים ובודקים איך אפשר לשפר את התפקוד בכל אחד מההיבטים".
6 צפייה בגלריה
תוכנית השיקום משתנה מחייל אחד לשני לפי התסמינים ולפי התמונה הקלינית
(צילום: דוברות ביה"ח השיקומי רעות ת"א)
בהמשך להסבר על תהליך השיקום וליווי הצוות הרב-תחומי, היא אף מדגישה את הקושי באיתור ובאבחון של פגיעות מהסוג הזה – במיוחד כשהן מתרחשות בשטח הלחימה ולא ניכרות כלפי חוץ. לדבריה, מדובר באחת הבעיות המרכזיות שמלוות את החיילים שמגיעים לטיפול, ולעיתים גם את הצוותים הרפואיים שמקבלים אותם.
"הפגיעות האלה בהחלט נחשבות ל'פגיעות שקופות'", היא מאשרת. "צריך עין מיומנת כדי לדעת לאתר אותן, לאפיין אותן ובאמת לתפור את התוכנית המתאימה. המטופלים שאנחנו רואים לא תמיד יודעים לקרוא לזה בשם, או להסביר בדיוק מה הם חווים. זו חוויה מאוד מבלבלת ומטלטלת – להרגיש שהתפקוד שלך השתנה, שאתה כבר לא מי שהיית, מבלי להבין למה. התמיכה שאנחנו נותנים כאן — גם הרגשית וגם הטיפולית — מאוד משמעותית כדי להתחיל לבנות מחדש תחושת שליטה".
כדי למנוע סבל מיותר ולזהות בזמן את הפציעות שאינן נראות לעין – יש צורך בהבנה עמוקה של המנגנון, של הסימנים וגם של הדרכים לשיקום. הדבר לא נעלם מעיניהם של המומחים במרכז השיקום. מסיבה זו הם פועלים באופן יזום להעלות את המודעות, מתוך מטרה ברורה: שלא יהיו לוחמים שיישארו לבד עם תסמינים שלא אובחנו.
"אנחנו כל הזמן פועלים מול גורמים בצה"ל וביחידת המחלימים כדי להעלות מודעות לפציעות האלה", היא מסכמת וקוראת לכל מי שסובל מתסמינים דומים לפנות לטיפול: "חשוב לדעת שגם אם אין עדות לנזק בהדמיה, וגם אם הבדיקה הנוירולוגית תקינה — עדיין ייתכנו שינויים תפקודיים, קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים. עם התערבות מתאימה, בהחלט ניתן לסייע ולשפר את התפקוד במצבים האלה.
"רוב הלוחמים היום נחשפים להדף או חווים חבלות ראש חוזרות במהלך הלחימה — גם אם הן התרחשו עם קסדה וציוד מגן. לכן, כשמופיעים תסמינים רגשיים, קוגניטיביים או גופניים – חשוב מאוד לבדוק גם את האפשרות של פגיעת ראש. זה לא תמיד נראה לעין — אבל זה שם. ואפשר לטפל בזה".
