ישראל, יום הזיכרון 2025. משהו בנו השתנה. עוד עדות ועוד סיפור, ואנחנו ממשיכים לגלול. בוכים פחות, מתקשים להתרגש, לא מזדעזעים. מה שפעם פילח את הלב, עובר כיום לידנו. האם אותה קהות חושים היא בהכרח אדישות, תגובה בריאה למציאות בלתי אפשרית או סימן לכך שמשהו בנו באמת כבה? ומתי, אם בכלל, נוכל להרגיש ולהתרגש מחדש?
"קהות חושים היא בעצם מנגנון הגנה", מסביר ד"ר צחי בן ציון, הפסיכיאטר הראשי של שירותי בריאות כללית במחוז הדרום. "כשאנחנו מוצפים בגירויים רגשיים, מופעלת אצלנו מערכת שדומה למפסק פחת – אבל רגשי. היא לא מכבה אותנו לגמרי, אלא רק מורידה את העוצמה. זה יותר כמו שנת חורף, כמו עצים בשלכת: הם אולי נראים כאילו מתו, אבל בפנים המנגנונים שלהם ממשיכים לעבוד. גם אצלנו, הרגשות ממשיכים לפעול, אבל הם לא מוחצנים. אנחנו לא מרגישים אותם באותה עוצמה".
9 צפייה בגלריה
"הרגשות ממשיכים לפעול, אבל הם לא מוחצנים. אנחנו לא מרגישים אותם באותה עוצמה"
(צילום: shutterstock)
לדבריו, מדובר במנגנון טבעי ונורמלי – לא אישי, אלא לאומי. "כל המדינה עטופה בזה כרגע", הוא אומר, "כל הזמן שומעים על החטופים, על עוד חיילים שנפצעים ולא עלינו – נהרגים. זה לא שהלב שלנו קהה. הוא עטוף בשמיכת מילוט – כמו זו שעוטפים בה אדם שמוציאים משריפה – כדי שלא נישרף רגשית".
ד"ר צחי בן ציוןצילום: כלליתהתחושות האלו אינן שמורות רק לספר התיאוריה, אלא כבר מזמן נכנסו יחד עם כולנו לחדר הטיפולים. "אנשים באים אליי ואומרים: 'אני לא מצליח לבכות ביום הזיכרון, לא מצליח להרגיש כלום'. מטופלת שלי שנולד לה נכד חדש אמרה לי שהיא לא מצליחה להרגיש ולשמוח כמו שהיא הייתה בעבר. אז נכון, לפעמים זה קשה, אבל זה לא אומר שמשהו אצלם מקולקל. להפך, יש בזה מן הבריאות".
ד"ר צחי בן ציון: "כל הזמן שומעים על החטופים, על עוד חיילים שנפצעים ולא עלינו – נהרגים. זה לא שהלב שלנו קהה. הוא עטוף בשמיכת מילוט – כמו זו שעוטפים בה אדם שמוציאים משריפה – כדי שלא נישרף רגשית"
מתי זה הופך להגנה לא בריאה?
"כאשר זה כבר לא מנגנון הגנה, כאשר זה מכסה לבן האדם את כל המנגנונים והוא לא מסוגל להביע רגש בשום תחום של החיים", מסביר ד"ר בן ציון, "זו למעשה שקיעה לדיכאון. אחד הסימנים של דיכאון זה חוסר יכולת להרגיש או חוסר יכולת לחוש. כשכבר לא אכפת לי מהעבודה, מהלימודים, ממוזיקה שאני אוהב לשמוע, משום דבר. אז כבר המנגנון מופעל בצורה חולנית או בצורה לא נכונה והופך ממנגנון הגנה למנגנון שמונע פעולה".
כשהרגש נכבה, האשמה נדלקת
אך קהות רגשית אינה סוף פסוק. לעיתים קרובות, היא רק תחילתו של מעגל רגשי מורכב יותר, כזה שמוביל דווקא לאשמה. בישראל שנת 2025 גם לא להרגיש מלווה בתחושת חטא. אותה תחושת ניתוק שנחווית כבלתי נמנעת הופכת, באופן פרדוקסלי, לרגש שמכביד עוד יותר על הנפש.
"אנשים מתחילים להרגיש אשמה על כך שהם מנותקים", מסביר פרופ' גולן שחר, פרופסור לפסיכולוגיה קלינית ורפואית מאוניברסיטת בן גוריון ופרופסור אורח בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ייל. לדבריו, יש קשר ישיר בין הניתוק לבין התרחקות מערכים אישיים, בין השיתוק הנפשי לבין תחושת הכישלון המוסרי. "הקהות הזאת מורידה התנהגות שמכוונת למטרות ולערכים שלנו - ואז אנחנו חשים אשמה כשאנחנו לא פועלים לפיהם".
ובניגוד למה שנדמה, האשמה אינה רק תוצאה, אלא לעיתים הסימן הראשון שמשהו בכלל קרה. "יש באמת תהליך כזה: הצפה רגשית שמובילה לקהות רגשית שמובילה לאשמה. אנחנו יכולים להבין שאנחנו בקהות חושים רק כשאנחנו מרגישים את האשמה. עד אז, אנחנו לא יודעים בכלל. זה תהליך חמקמק".
גם ירדן גבאי, פסיכולוגית קלינית מומחית, מתארת תגובות דומות - ומדגישה: מה שנראה מהצד כניתוק או קהות רגשית, אינו תוצאה של אדישות, אלא מנגנון הישרדות. "יש איזושהי תופעה של מיסוך רגשי - חלק ממנגוני ההגנה שלנו", היא אומרת. "לפעמים מדובר ממש בניתוק רגשי, כלומר מצב שבו הרגשות נחווים בעוצמה חלשה מהרגיל, או אינם נחווים כלל; ולפעמים זו הימנעות - מלצפות בחדשות, מלדבר על הנושא. זה לא תמיד מודע, אבל זה לרוב סימן להצפה רגשית, ניסיון להימנע מהכאב שמתעורר במפגש עם הזיכרונות, העדויות".
ירדן גבאיצילום: אלבום פרטילדבריה, חשוב להבדיל בין מנגנון הגנה טבעי לחוסר אכפתיות. "ההפך הוא הנכון", היא אומרת, "מדובר בכאב עמוק עד שהנפש מחפשת דרכים להגן על עצמה. יש אנשים שמתקשים לבכות, שלא מרגישים כלום - ואז חווים גם בושה או אשמה על זה. אבל אין דרך אחת נכונה להרגיש. כל תגובה היא נורמלית. כל אחד מגיע עם המטען האישי שלו, עם טראומות, עם אובדנים. ואחרי 7 באוקטובר, עבור רבים זה פשוט בלתי נסבל. אז הם מגיבים דרך קהות או ניתוק - כדי לא לקרוס. כדי להמשיך לתפקד".
ירדן גבאי: "מדובר בכאב עמוק עד שהנפש מחפשת דרכים להגן על עצמה. יש אנשים שמתקשים לבכות, שלא מרגישים כלום - ואז חווים גם בושה או אשמה על זה. אבל אין דרך אחת נכונה להרגיש. כל תגובה היא נורמלית"
האם יש כאן תוצאה של משבר מתמשך?
"אני חושב שצריך לומר את זה כך – יש כאן רצף אירועים שלא הסתיים: הקורונה, ההפיכה המשטרית, המלחמה, והפילוג החברתי שהתחיל מחדש ונמשך מאז", אומר פרופ' גולן. "אנחנו מדברים על תקופה של הצפה בלתי פוסקת של סטרס. והמערכת הנפשית וגם הגופנית מתקשה מאוד לעמוד בזה".
במה בעצם שונה טראומה מתמשכת מטראומה חד-פעמית?
"אתה מכיר קורוזיה באוטו? זה אותו דבר - זה מחלחל באופן מתמיד לעוד ועוד סקטורים בעולם הפנימי שלנו", מוסיף פרופ' גולן. "זה לא תהליך סטטי, גם לא בגוף. זה לא שאוקיי, ראינו את זה, התרגלנו, יאללה נקסט - אלא להפך: יותר ויותר אזורים נפגעים".
אבל מה קורה כשהלב רוצה לעבד - אך המציאות מסרבת להניח? "זה שיש חוסר ודאות ושהתהליך עדיין קיים - זה משאיר אותנו על הקצה באופן תמידי", מסבירה גבאי. "נכון, אנחנו כבר שנה וחצי בתוך הדבר הזה, והיו פיקים של אירועים. אבל כרגע אנחנו לא באותו מצב של סכנה ודריכות כמו שהיינו בחודשיים הראשונים אחרי 7 באוקטובר - אז המצב לא היה רק מפחיד, אלא גם מסוכן ממש".
גם ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מצטרפת לדברים: "זה תמיד בסדר. הבעיה היא לא בנפש, הבעיה היא במציאות. במקרה של טראומה, התגובות האלה הן תגובות נורמליות למציאות מטורפת. והמציאות הנוכחית ממש קולעת להגדרה הזו - מצב שבו הזוועות הן כאלה, שנפש אנושית נורמלית לא יכולה לעמוד בהן".
ד"ר עידית גוטמן צילום: שחר שחר, אוניברסיטת תל אביבלדבריה, כשהזוועה גדולה מדי, הנפש מגיבה באופן הישרדותי: "המערכת המנטלית מתגוננת – כמו שאדם מתעלף כאמצעי הגנה אסטרטגי של מערכת העצבים המרכזית. גם הנפש עושה את אותו הדבר - כדי לאפשר תפקוד. וזה תקין. כי זה פשוט מידע שאי אפשר לעכל". אלא שכאן, לדבריה, טמונה הבעיה העמוקה ביותר: "אנחנו לא מצליחים לשנות את המציאות כדי שתהיה פחות מטורפת. ואנחנו נשארים קורבנות שלה".
שלב התשישות
ואכן, מה שהתחיל כתגובה הישרדותית, הפך עם הזמן לתחושת קיפאון. לדברי ד"ר גוטמן, אנחנו כבר לא נלחמים, אנחנו מותשים. בשונה ממנגנון הגנה נקודתי, היא רואה כאן שלב עמוק ומתמשך בתגובה לטראומה.
ד"ר עידית גוטמן: "הבעיה היא לא בנפש, הבעיה היא במציאות. במקרה של טראומה, התגובות האלה הן תגובות נורמליות למציאות מטורפת. והמציאות הנוכחית ממש קולעת להגדרה הזו - מצב שבו הזוועות הן כאלה, שנפש אנושית נורמלית לא יכולה לעמוד בהן"
"אני חושבת שלפני שנה הייתה תחושה של תנועה, של התקדמות. עכשיו אנחנו באיזה קיפאון, אנחנו מדשדשים. זו סטגנציה כזו שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום, התחושה היא שזה נצחי". לדבריה, זו בדיוק הנקודה שבה הנפש וגם הגוף פשוט מתעייפים. "זה השלב שחוקרי הלחץ קראו לו שלב התשישות - כבר אין לנו משאבים פסיכולוגיים או אפילו ביולוגיים להתמודד עם הזוועה היומיומית. אנחנו לא רואים שזה מתקדם או מתכנס לקראת מצב שבו אפשר לדבר על זה בלשון עבר ולעשות את ההרחקה הטקסית הזו. אין לנו שום קלוז'ר".
9 צפייה בגלריה
"אנחנו לא רואים שזה מתקדם או מתכנס לקראת מצב שבו אפשר לדבר על זה בלשון עבר. אין לנו שום קלוז'ר"
(צילום: דובר צה"ל)
היא מצביעה גם על השבר האזרחי והתרבותי שנוצר מאז המלחמה - ניתוק ממה שאמורים היו להיות טקסי הסיום, הסגירה, ההכלה. "אנחנו מרגישים כאילו שזה לא הולך להיגמר. התחושה היא שכבר הפסיקו לחשוב בכלל על הרעיון של החזרת גופות החללים, כדי לתת איזו מנוחה נכונה למשפחות. את האנשים שעוד חיים ונמצאים שם - אנחנו מרגישים כאילו אנחנו לא מצליחים להציל", היא אומרת.
"גם התקווה לוועדת חקירה, שנקבל תשובות ונדע מה קורה, מתרחקת מאיתנו. בתקופת יום כיפור, למשל, זה היה אירוע מכונן: הייתה בדיקה, היו מסקנות, היו התפטרויות - ריטואלים שהם חלק בלתי נפרד מעיכול תרבותי-לאומי של האסון. והם לא קרו".
לתחושת התשישות הזו, יש גם מחוללים חיצוניים. לדברי ד"ר בן ציון, למדיה החברתית יש חלק מהותי כגורם למצב. לא רק בהצפת התכנים – אלא בעוצמה ובקצב החשיפה. נדמה כי איפשהו איבדנו את השליטה על המסכים שלנו.
פורנו של זוועות
"פעם, בשביל לשמוע חדשות, היית צריך ללכת לקיוסק ולקנות עיתון, או לכוון את מכשירי הרדיו ולשבת ולהקשיב. זה לא היה מגיע אליך לכיס בלי שתבקש - אתה היית צריך לחפש את זה. היום אתה מוצף כל הזמן", הוא אומר, "כל הזמן יש עוד ועוד דברים שמושכים אותך. וגם אנשים, שכבר נעשו קהים, מקבלים תכנים יותר ויותר קשים, יותר ויותר חזקים שעלולים להגביר את הקהות".
תופעה זו נפוצה מאוד ברשתות הפתוחות. בטלגרם ובאפליקציות חדשות אחרות הצנזורה לא עובדת שעות נוספות. "משתפים תמונות שבעיתונות לא היו מפרסמים. כל הסרטונים מהמלחמה, כל הזוועות – הכול היה שם, ואנשים צרכו את זה. ואז גם שיתפו את זה הלאה. אני קורא לזה 'פורנו של זוועות'. אנחנו כל הזמן מוצפים – ואין שגרה".
אותו היעדר שגרה שד"ר בן ציון מציין הוא כנראה גם אחד הגורמים שמונעים מאיתנו להמשיך הלאה. "תסתכל כמה תכנים חיוביים אתה רואה היום – פרפר חדש שהתגלה? קונצרט חדש של התזמורת האנדלוסית? זה לא תופס כלום. זה נראה לנו חסר משמעות. וכדי לצאת מהקהות הזאת – אנחנו צריכים לחזור לשגרה. בצבא זה נקרא חזל"ש. כל מפקד יודע שאי אפשר להשאיר חיילים בכוננות תמידית. גם אנחנו לא. צריך לחזור לחיים נורמליים, כדי שנדע שיש בכלל הבדל בין הצפה לרגיעה".
בריחה או פריקה
אותם ביטויים חברתיים של השחיקה ניכרים כמעט בכל תחום חיים ואינם מוגבלים רק למה שמוצג מולנו במסכים. לדברי ד"ר גוטמן, יש מי שבוחרים להתרחק - פיזית ונפשית - מהמרחב הישראלי: "דבר ראשון יש את אלה שפורשים, את המהגרים, את אלה שבאופן אקטיבי פונים יותר להוציא פספורטים, או לאמץ כל מיני טקטיקות אחרות כדי להיות פחות מעוגנים, פחות משוקעים פה", היא אומרת.
ומנגד - מי שלא בורח, מוצא לא פעם מפלט בפריקה. "אתה רואה עלייה באלימות ובתוקפנות, סימפטום קלאסי של שלב התשישות, של השחיקה: בכביש, ביום-יום, במדרכה, בעלייה באלימות במשפחה, איפה שאפשר לפרוק".
היא מסבירה כי לצד התשישות הרגשית, רבים חווים כיום גם תופעה נוספת – תשישות חמלה. במקור מדובר במונח מקצועי שמתאר מצב של שחיקה אצל אנשים שמעניקים טיפול לאחרים – בין אם במסגרת מקצועית, ובין אם לא פורמלית כמו הורות, למשל. הבעיה מתחילה כשאותם אנשים פועלים לאורך זמן בתנאים שמובילים לשחיקה: בלי גבולות, בלי שעות קבועות ובלי אפשרות להתאוששות.
"כל הזמן עלול לפלוש עוד סרטון, להישמע עוד אזעקה, או להתגלות שעוד מישהו שאתה פוגש - שכל אהוב בנובה, או שהוא נפצע ולא ידעת בכלל. במצבים כאלה לא רק האמפתיה נשחקת - אלא גם הדימוי העצמי. מתחילים להרגיש איזושהי עוינות כלפי הסובבים, כלפי עצמך. מתחילים להרגיש חסרי תועלת, חסרי ערך".
אותה קהות, לדבריה, עלולה להפוך למשהו עמוק יותר – לניתוק רגשי של ממש. "זו קהות חושית שהיא סוג של דיסוציאציה. הנקודה הרלוונטית פה שאתה כבר לא מזועזע, לא מרגיש את התחושות שאמורות להתלוות לזה. לצפות במישהו עובר עינוי או פגיעה זה משהו שבמצב הנורמלי, הטבעי והתקין אמור להיות חוויה בלתי נסבלת. וזה היומיום פה".
זה משהו שמאפיין את אוכלוסיית המטפלים או את כולנו באופן כללי?
"אני חושבת שזה קצת גם וגם, כי להמשיך לקום בבוקר ולהתנהל כרגיל ולהתעסק בפוליטיקה קטנה בזמן שאסון נורא קורה כל כך קרוב לידינו כופה לניתוק מסוים מרגשות טבעיים של חמלה ושל אימה ודחיקה שלהם מהתודעה", אומרת ד"ר גוטמן. "והמשמעות היא להרגיש פחות באופן כללי, ולהיות מחוברים פחות לצדדים האנושיים שלנו".
היא מוסיפה: "אפילו 'רציונליזציה' כמנגנון הגנה כבר לא מחזיקה. מנגנוני הגנה שמנסים 'לרכך' את הדברים, כאילו יש מספר מועט של חטופים, או שהם אולי סובלים אך לא מתים, או שצריך לחשוב על מתים היפותטיים אחרים שעלולים להיות - כל מיני מתמטיקות ביזאריות כאלה, תלושות מהמציאות, נועדו לאפשר להכיל את הרגשות הקשים שמתעוררים מהידיעה שאנשים חיים סובלים סבל נוראי ואנחנו עומדים מנגד".
את מזהה תבניות ייחודיות לישראלים בחשיפה כרונית לאירועי טרור – או שמדובר במנגנונים אוניברסליים?
"אני חושבת שהפתיל הקצר, המתח, הצפירות בכבישים, וכל מיני התנהגויות שנתפסות כחוסר גבולות ישראלי סטריאוטיפי אולי קשורים לחיים של שגרה על קו עימות. ומה שקורה עכשיו זו כבר הקצנה של משהו מתוח ממילא".
פילוג פוליטי הפך לפילוג רגשי
ופה טמון עוד פרט מעורר דאגה. ההקצנה הרגשית הזאת, מסבירה ד"ר גוטמן, לא נעצרת רק ביכולת של אדם להרגיש או לא להרגיש כלפי עצמו – אלא גם באובדן היכולת להרגיש אמפתיה כלפי האחר. "כמו בכל מקום, אתה רואה באופן טבעי אנשים שמרגישים אמפתיה כלפי הקבוצה שלהם, ומרגישים חוסר אמפתיה – ולפעמים אפילו עוינות או רצון אקטיבי לפגוע – כלפי קבוצה אחרת. קבוצה חיצונית שמנסים להציג אותה כשונה מהותית מהם", היא אומרת.
הבעיה, לדבריה, היא שהגבולות בין קבוצות הפנים לחוץ הלכו והצטמצמו. "פעם הצלחנו להרגיש אמפתיה אחד כלפי השני, למרות חלוקות שבטיות שהיו קיימות. הייתה איזו תחושה שיש לנו אויב משותף. ישראלים - זו הייתה קבוצת הפנים שלנו. היום הגבול עבר פנימה. עכשיו הקבוצה שאנחנו מסוגלים להרגיש כלפיה אמפתיה הולכת ומצטמצמת - כל אחד במחנה שלו", היא מדגישה, "אם אתה ביביסט או רלביסט, אתה כבר לא 'משלנו'. מנעד האנשים שאנחנו חופשיים לחוש אמפתיה כלפיהם הולך ומצטמצם".
אותה תחושת בידוד רגשי, כך מתברר, מעוגנת כבר בממצאים קליניים. פרופ' גולן שחר עוקב אחר נתוני מצוקה רגשית בישראל עוד מתקופת הרפורמה המשפטית - ובמחקר שערך והתפרסם לאחרונה - הם מציירים תמונה חדה של חברה מפוצלת מבחינה רגשית.
פרופ' גולן שחרצילום: שי שמואלי"אחד הדברים המעניינים שראינו כבר אז, הוא שהתגובות לרפורמה שיקפו באופן ישיר את קווי הפילוג בעם", הוא מסביר, "מתנגדי הרפורמה, וגם אלו שלא גיבשו עמדה - הפגינו רמות מצוקה הולכות וגדלות. לעומת זאת, בקרב התומכים, כמעט כולם מצביעי קואליציה, הגרף היה קו ישר - שום שינוי. זה די מצמרר, כי זה מראה איך התחושות מספרות את הסיפור של שתי מדינות לשני עמים".
פרופ' גולן שחר: "פעם הצלחנו להרגיש אמפתיה אחד כלפי השני, למרות חלוקות שבטיות שהיו קיימות. הייתה איזו תחושה שיש לנו אויב משותף. ישראלים - זו הייתה קבוצת הפנים שלנו. היום הגבול עבר פנימה. עכשיו הקבוצה שאנחנו מסוגלים להרגיש כלפיה אמפתיה הולכת ומצטמצמת - כל אחד במחנה שלו"
וזה לא מסתיים שם. במחקר המשך שערך ממש לפני פרוץ המלחמה, גילה פרופ' שחר ממצאים קשים עוד יותר: "רמות הדיכאון והחרדה בקרב המתנגדים והלא-מזדהים היו גבוהות אפילו יותר מאלה שנמדדו אצל אנשים שחוו טראומת ילדות קשה או גירושים בגיל מבוגר. לעומת זאת, אצל התומכים - הכול היה בגבולות הנורמה".
עם זאת, לדבריו, לא מדובר בעניין של ימין או שמאל: "אני לא מאשים את התומכים. הבעיה היא לא אצלם, אלא במציאות שהפכה את כולנו לאדישים זה לזה. הייתה לנו עדנה רגעית של אחדות בתחילת המלחמה - תחושת הזדהות, אמפתיה, שותפות בין קבוצות - אבל זה התפוגג מהר. הפילוג שחזר עכשיו מסוכן יותר בעיניי מהפילוג שהיה לפני המלחמה".
אבל איך בכלל מתחילים ריפוי – לא כפרטים, אלא כחברה? "מה שצריך זה מנהיגות מאחדת, חד-משמעית. אין דרך אחרת", אומר פרופ' שחר. "כל עוד המנהיגות - מכל צד - ממשיכה להיות מקטבת, מפצלת, מציפה, כלומר מקדמת מהלכים חוקתיים או פוליטיים שנויים במחלוקת, ההצפה הזו תימשך. והתהליך יחזור על עצמו שוב ושוב".
9 צפייה בגלריה
"הפילוג שחזר עכשיו מסוכן יותר בעיניי מהפילוג שהיה לפני המלחמה"
(צילום: Jack GUEZ / AFP)
לדבריו, התחושה הזו מחלחלת עמוק. "זה עלול להוביל גם לניכור רגשי מהמדינה - עד כדי עידוד של אנשים לעזוב. תראה, אני עזבתי משרה מלאה באוניברסיטת ייל וחזרתי לארץ מתוך ציונות. אני לא הולך לשום מקום. אבל אני מאוד מבין - גם אם אני לא מסכים - את אלה שאומרים 'ביי, אני לא יכול יותר'".
ובכל זאת, ד"ר צחי בן ציון מציע התחלה. לא פתרון כולל, אבל כיוון. "קודם כל ברגע שנפסיק להיות מוצפים או שההצפה תקטן נוכל סוף סוף לחזור להרגיש", הוא אומר. "בנוסף, אנחנו צריכים למצוא דברים שבהם אנחנו כן יכולים להרגיש וכן יכולים ליהנות מדברים. יש שיטת טיפול שלמה שנקראת ACT - קיצור של Awareness And Commitment – מחויבות ומודעות.
הוא מפרט: "עלינו להיות מודעים לזה שאנחנו עם משקפי שמש והעולם לא כמו שאנחנו רואים אותו. ובנוסף כן להיות מחויבים, להרגיש, להדליק את המערכת מחדש. יש לזה שיטות שלמות. פעילות גופנית, מוזיקה, שינויים באורח החיים יכולים להביא לעוררות מחדש. ברגע שאני משנה משהו בחיים שלי אני נעשה פחות קהה. הרעיון הוא להכיר את המנגנון הזה, לא לפחד ממנו וכן לנסות לראות אילו דברים אפשר לעשות ולצמוח משם".
9 צפייה בגלריה
"כשאנחנו מוצפים רגשית - הגוף נכנס למצב של הישרדות". חיילת מצדיעה בעת הנחת דגלי יום הזיכרון בהר הרצל
(צילום: REUTERS/Ronen Zvulun)
גם גבאי מאמינה בכוחם של צעדים קטנים להניע תהליך של ריפוי - לא רק ברמה האישית, אלא גם כחלק מהתמודדות קולקטיבית. "יש ערך אמיתי בעיבוד רגשי, גם אם הוא חלקי", היא אומרת. "בין אם זה קשור למה שעברנו כיחידים ובין אם למה שאנחנו עדיין חווים כישראלים – עצם היכולת לבטא את עצמך, לא משנה איך או באילו מילים, מאפשרת להתחיל לעבד ולהתחבר למה שעובר עליך. וזה בדיוק מה שמחזק את החוסן, גם האישי וגם החברתי".
היא מדגישה שחלק מהאתגר טמון דווקא במנגנוני ההגנה שמרחיקים אותנו מהתחושות. "הרבה אנשים שמרגישים מנותקים או קהים רגשית נוטים להסתגר. אבל דווקא במצבים כאלה - חשוב לא להתבודד. לפעמים נוכחות של אדם אחר, גם בלי שיחה עמוקה, היא זו שעושה את ההבדל. תמיכה חברתית היא אחד המרכיבים המרכזיים בחוסן הנפשי".
לטענתה, גם הגוף הוא שער חשוב לרגש. "כשאנחנו מוצפים רגשית - הגוף נכנס למצב של הישרדות. הוא לא פועל כמו ברגיעה. אבל טכניקות פשוטות של נשימה יכולות לעזור לווסת את מערכת העצבים, להרגיע את הסערה, ולהחזיר את היכולת להרגיש. זה לא קסם - אבל זו התחלה".
9 צפייה בגלריה
"דווקא במצבים כאלה - חשוב לא להתבודד". תופסים מחסה בנהריה בשעת אזעקה
(צילום: AP Photo / Baz Ratner)
מצב זה קיבל לאחרונה המחשה נוספת ואקטואלית בקבוצת ווטסאפ של ועד הורים בתל אביב, כפי שמתארת ד"ר גוטמן. "אמא כתבה לאמא אחרת בקבוצת ההורים - 'פאשיסטית, נהנית ממלחמה'. אימהות מאותה שכונה, שנהגו להתנדב יחד באירועי כיתה", מספרת ד"ר גוטמן.
מה שהצית את הוויכוח היה התנגדות של אחת האימהות להשבתת בית הספר במחאה על המצב. "במצב ההישרדותי שנוצר פה, אמא שמרגישה שהשבתת הלימודים היא הדבר היחיד שניתן לעשות לטובת החטופים, לא יכולה לשאת דו קיום מינימלי בווטסטאפ עם אמא כמוה, שמרגישה שבתה בת ה-14 חייבת את השגרה של מסגרת בית הספר", היא עוצרת. "ומהצד, אני מסתכלת, ואני אומרת - אוקיי, אפשר להבין איך זה קורה. וזה מה שהכי הזוי. שאנחנו כבר יכולים להבין את זה".
איך מרפאים לב קהה?
ואחרי כל זה - עולה השאלה שאולי אין לה תשובה פשוטה: מתי זה ייגמר? האם בתום המלחמה, האם כשישובו כל החטופים? או שמא אותו ריק ייהפך לטראומה קולקטיבית שתישאר צרובה בבשר החי של אומה שלמה? שנה וחצי אחרי האסון, אין ודאות, אין קלוז'ר, ואין דרך אחת לצאת מזה. אבל אולי יש טעם לשאול לא רק מתי נתרפא – אלא איך, ובאילו תנאים אפשר בכלל להתחיל לדבר על ריפוי?
"אנחנו עוד לא יכולים להשתקם", אומרת ד"ר גוטמן. "כי אנחנו באמצע. אנחנו במצב ההזוי שבו יורים עלינו – ואנחנו לא יכולים לעבד את הטראומה, להתמודד עם אשמת הניצול, או להחלים מהסיוטים. הפצעים הם לא במצב של ליקוק – הם מדממים. אנחנו לא יכולים לדבר על תיקון קוסמטי של הצלקות, כי זה רחוק מלהיות צלקת. אלה פצעים פעורים".
לדבריה, גם התחושה ש"העולם לא מבין אותנו", מוסיפה לתחושת הלחץ, הניכור והתוקפנות. "הצטמצמה היכולת המנטלית לעבד איך זה נראה מהצד השני. כל דחייה, אפילו של מתמודדת ישראלית לאירוויזיון, נחווית כמו עדות לכך שכולם נגדנו. שכולם אנטישמים. שכולם רוצים להשמיד אותנו".
