"הם היו אוכלים בעזה בעיקר מנות קרב, והרבה מאוד טונה. אחד החיילים סיפר שאמא שלו פתחה בבית קופסת אוכל רטוב לכלב והריח שעלה מהקופסה, שדמה לריח של הטונה – הציף אותו מיד. הוא נכנס להתקף חרדה וזעם, צעק, התחנן שתפסיק, שאי אפשר לסבול את זה. היא כמובן לא הבינה מה קרה, והתגובה שלה כמעט הייתה הפוכה לגמרי". ד"ר מירי כפיר, פסיכיאטרית ומנהלת מרכז "שערים" לשיקום טראומה בבית החולים השיקומי רעות תל אביב, מספרת על הקושי של חיילים שסובלים מפוסט-טראומה. צפו בריאיון של ד"ר כפיר וחיילת המילואים סתיו סוויסה באולפן ynet:
בתוך שבועיים: שלושה חיילים שמו קץ לחייהם
(צילום: ליאור שרון)
מאז 7 באוקטובר, יותר ויותר חיילים וחיילות חוזרים מהחזית עם סימנים שקשה לפספס: פלאשבקים בלתי נשלטים, התפרצויות זעם, חוסר שינה, שתיקה רועמת. מאחוריהם - זיכרונות מחברים שנפלו, רגעים של הישרדות, ימים ולילות ללא שקט. בתוך עשרה ימים, שלושה חיילים שמו קץ לחייהם. חייל נוסף נלחם על חייו לאחר ניסיון אובדני. "אדם בוחר לשים קץ לחייו כשהוא לא רואה שום פתרון אחר שיכול לעזור לו", מסבירה ד"ר מירי כפיר. "הקושי לראות פתרון הוא לעיתים סובייקטיבי לחלוטין - האדם מרגיש שלא יקבל מענה, שלא יוכל לסמוך על הסביבה. לפעמים הוא חושש מהמחיר שכרוך בפנייה לעזרה כמו בושה, השפלה, או סטיגמה. אלו חוויות פנימיות קשות, אבל אמיתיות מאוד, שהופכות את המצוקה לבלתי נסבלת".
לדברי ד"ר כפיר, המציאות הנפשית שאליה נקלעים רבים מהלוחמים בשבועות ובחודשים האחרונים אינה מתרחשת בחלל ריק, אלא בתוך מצב מתמשך של טראומה לאומית. "אנחנו חיים כבר חודשים בתוך אירוע מתמשך, רצוף חשיפות למקרי קצה. 7 באוקטובר היה אירוע בקנה מידה שהמערב לא מכיר - גם לא צבאות אחרים. מי שנחשף לאירועים האלה, בין אם ישירות ובין אם באופן עקיף, מגיע לעמדה נפשית קיצונית עוד לפני שהוא בכלל יוצא ללחימה".
מכאן שעבור חיילים שהיו בשטח, האתגר הוא עמוק וממושך יותר. "אנחנו יודעים שחיילים רבים מאוד נחשפו לעומס טראומטי עצום, ממושך, אינטנסיבי, ובתנאים כמעט נטולי אפשרות להתאוששות: לא היו מספיק מרחבים לריענון, למשאבים, לתמיכה. כל זה יוצר שחיקה קיצונית של המערכת הנפשית, במיוחד כשהמצב נמשך לאורך שבועות וחודשים".
מחיר הסטיגמה
לצד המאמצים שנעשו בשנים האחרונות להרחיב את המענה הנפשי בצה"ל, ד"ר כפיר מדגישה כי לא בכל היחידות מתקבלת פנייה לעזרה באותה פתיחות. "הצבא באמת התקדם מאוד. יש היום יותר מודעות, יותר הכשרות, יותר ניסיון להגיע לחיילים ולזהות מצוקה. אבל עדיין, בחלק מהיחידות הקרביות, קיימת אווירה של סטיגמה. חייל שלי סיפר לי שברגע שביקש לראות קב"ן – התחילו לקרוא לו 'רגשי'. ברגע אחד, כל העמדה כלפיו ביחידה השתנתה".
סתיו סוויסה, חיילת מילואים: "אני צריכה עזרה. ועד שאני מקבלת אותה, עוברים לפעמים שבועות וחודשים. יש לי חבר שניסה להתאבד עם חבל על הצוואר. אחת אחרי אשפוז פסיכיאטרי. חברים שלי מתקשרים אליי בלילה, אין לנו לילה ואין לנו יום"
הסטיגמה הזאת, לדבריה, גובה מחיר יקר. "כשחייל סוחב מצוקה נפשית, הוא עלול לחוות בושה גדולה רק מעצם המחשבה על פנייה לעזרה. וזה מסוכן, כי אותו חייל נמצא לפעמים כבר שנה או שנתיים בתוך היחידה, בתוך עולם שהפך לזהותו. ברגע שהוא מרגיש שהזהות הזו תתפרק, שיתפסו אותו כחלש או לא ראוי, הוא נשאר לבד. הוא מרגיש שאין מוצא - לא יכול להמשיך, אבל גם לא יכול לפנות לעזרה".
את תחושת הבדידות הזו, כפי שמסבירה ד"ר כפיר, חווים חיילים רבים גם כשהם כבר משתחררים. "הם שהו תקופות ארוכות במצבי קצה. לפעמים חודשים, לפעמים שנה ויותר. ואז, כשהם חוזרים לאזרחות, הם מרגישים שהם כבר לא שייכים. לא לעולם הצבאי שממנו יצאו, ולא לעולם האזרחי, שלא מבין מה הם עברו, שלא מדבר את השפה שלהם. הם מרגישים אבודים. אין מי שיבין. הם מתהלכים בעולם שבו אין להם שפה, ואין להם תחושת שייכות. זו חוויה של בדידות קיומית אמיתית".
"גם לחזקים מגיע טיפול"
מי שיודעת היטב עד כמה התחושה הזו מוחשית היא סתיו סוויסה, חיילת במילואים מגדוד סיוע לאומי, שכתבה לאחרונה פוסט נוקב ברשתות החברתיות וזכתה לחשיפה גדולה. סוויסה, שהתראיינה אף היא לאולפן ynet, שירתה כנהגת, לקחה חלק באיסוף גופות וחלקי גופות לאחר מתקפת 7 באוקטובר וחווה מאז תסמינים של פוסט-טראומה. "אני הקול השקט של כל הגדוד שלי", היא אומרת. "ב-7 באוקטובר יצאנו בלי לשאול שאלות. אנחנו לא לוחמים, אבל עשינו את מה שהיה צריך לעשות מהדברים הנוראיים. ביקשנו קב"נים - ולא היו. אחר כך כשקיבלנו, חלקנו הוגדרנו מהר מאוד כפוסט-טראומטיים ושם הטיפול נעצר. שוחררנו בלי חוויית עיבוד, בלי לשאול איך חוזרים לחיים".
הפוסט שכתבה נולד מתוך כאב אישי עמוק, אך גם מתוך תחושת שליחות: "אני עצמאית. איבדתי את העסק שלי. צברתי חובות ענקיים. חזרתי למילואים כי לא הייתה לי ברירה. עשיתי עוטף, עשיתי איו"ש, עשיתי כל קו אפשרי, כל מה שצריך, תוך כדי פניות לעזרה, לקב"נים, לאגף השיקום. וזה לא קל. זה לא פשוט".
לדבריה, גם כשחייל או חיילת כבר מבינים שהם זקוקים לעזרה, הדרך לקבל אותה קשה ומתישה: "אלפי פעמים אנחנו מגיעים לסיטואציה שאנחנו מתמודדים עם להגיד באמת 'אני צריכה עזרה'. ועד שאני מקבלת אותה, עוברים לפעמים שבועות וחודשים. יש לי חבר שניסה להתאבד עם חבל על הצוואר. אחת אחרי אשפוז פסיכיאטרי. חברים שלי מתקשרים אליי בלילה, אין לנו לילה ואין לנו יום. אני הקול שמדבר בשם כולנו".
על אף הטיפול שכבר מוצע כיום, לדבריה - זה פשוט לא מספיק. "את מקבלת עד עשרה טיפולים. ואם סיימת את צריכה לשלם, אולי יחזירו לך. פוסט־טראומה לא דופקת ישר בדלת. לקח לי זמן לעכל שהיא פה. את הלילות בלי שינה, את הפלאשבקים, את הדמיונות, את ההרס של הבית והזוגיות והמשפחה. לא בא לי להיות המקרה הבא, שאמא שלי תתעורר בבוקר ותגלה שהבת שלה התאבדה. לא בא לי. אני מבקשת את העזרה של המדינה, של אגף השיקום, של תל"ם, של כולם. תרימו את הכפפה. יש כמוני יותר גרועים. ויש כאלה שזקוקים לזה עוד יותר ממני".
אותן תחושות שהיא מתארת, לדבריה לא עזבו גם באירועים האחרונים. "גם עכשיו, בהתקפה של איראן היינו שם. ניתקו אותנו מהחיים שלנו, ושוב זרקו אותנו בלי חוויית עיבוד. משהו בגדוד שלנו לא פועל כמו שצריך. אבל זה גדוד שגם אם תקראו לי מחר - אני אלך. עוד עשר פעמים. לעזה ברגל אם צריך. אבל גם לחזקים מגיע טיפול".
בתגובה לעדותה של סוויסה, מדגישה ד"ר כפיר את עומק המשבר: "מערך בריאות הנפש על סף קריסה. יש כיום כ-18 אלף פניות למשרד הביטחון בבקשה להכרה בפגיעה נפשית. אלה מספרים בלתי רגילים, ואין מענה מספק שיכול לתת מענה הולם לכלל הפונים.
"סתיו צודקת. יש הרבה מאוד תהליכים בירוקרטיים, ויש מחסור אדיר באנשי טיפול. הטיפול שניתן פשוט לא מספיק, במיוחד לא במקרים הקיצוניים של חשיפה קשה, כמו מה שהיא תיארה. צריך גם להפריד בין משרד הביטחון לביטוח לאומי, אבל בשני המקרים הצורך הוא רב ביותר".
היא מוסיפה: "יש כאן קול קורא להגדלת המשאבים, להזרמת תקציבים שיאפשרו טיפול אמיתי ומעמיק. אצלנו ברעות, אנחנו מעניקים טיפול מקיף ואינטנסיבי, אבל ההיקף שלו קטן מאוד. כמות האנשים שמבקשים עזרה - מי שנחשפו לאירועי 7 באוקטובר או לחמו בעזה, היא בלתי נתפסת. זה חלק מהמצוקה שאנחנו רואים בשטח, יום־יום".
נבנית חומת שתיקה
למרכז "שערים" בבית החולים השיקומי רעות מגיעים חיילים סדירים ומילואימניקים כאחד, כמעט כולם חשופים ישירות לאירועי 7 באוקטובר או ללחימה בעזה במסגרת "חרבות ברזל" ומציגים תסמינים פוסט-טראומטיים קלאסיים. "זה מתחיל מהרבה מאוד סיבות", מסבירה ד"ר כפיר. "בושה, אשמה, התחושה שלא יבינו אותם, או שאין להם מילים להסביר. הם לא משתפים - לא בני משפחה, לא חברים, לא מפקדים. ואז הם נשארים עם כל מה שקרה להם לבד".
החוויות האלו, היא אומרת, ממשיכות להתקיים בתודעה, לא רק כזיכרון עמום, אלא כנוכחות חיה ביומיום: "הן מופיעות בחלומות, בסיוטים, בזיכרונות צפים, ובתגובות קשות לגירויים יומיומיים שיכולים להפעיל אותם. מספיק ריח מוכר או צליל מסוים - והם חוזרים לשם".
ד"ר מירי כפיר: "היה לי חייל ששירת למעלה מחצי שנה בעזה. איבד הרבה חברים, נלחם ונפצע. כשחזר, הוא ניסה לספר לאמא שלו על מקרה קטן שקרה בטנק - משהו שהוא עצמו תיאר כמינורי - והיא מיד התחילה לבכות. הוא עצר באותו רגע, והבין: אם את זה היא לא מצליחה להכיל, אין סיכוי שהוא יספר לה את הדברים האמיתיים. אז הוא שותק"
אחת הדוגמאות המטלטלות ביותר, מספרת ד"ר כפיר, היא של חייל מאחת הסיירות ששירת למעלה מחצי שנה בעזה. "הוא איבד הרבה חברים, חלקם מהמעגל הקרוב, חלקם ממעגלים רחבים יותר. הוא נלחם ונפצע. כשחזר, הוא ניסה לספר לאמא שלו על מקרה קטן שקרה בטנק - משהו שהוא עצמו תיאר כמינורי - והיא מיד התחילה לבכות. הוא עצר באותו רגע, והבין: אם את זה היא לא מצליחה להכיל, אין סיכוי שהוא יספר לה את הדברים האמיתיים. אז הוא שותק".
השתיקה הזאת, היא אומרת, משותפת לרבים: "הם מפחדים לפרק את ההורים, לשבור את בת הזוג. הם מרחמים על מי שמולם, אבל גם מנסים לשמור על עצמם, לא להרגיש דחויים או לא מובנים. ואז נבנית חומת שתיקה והם שוקעים עוד יותר עמוק לתוך עצמם".
ד"ר מירי כפירצילום : דוברות ביה"ח שיקומי רעות ת"אובאשר להתפרצויות, היא מדגישה: "כשאין הבנה למה החייל מגיב כמו שהוא מגיב - מתחילים לפרש את ההתנהגות שלו כגחמה, כהתפרצות לא מוצדקת, כחוסר פרופורציה. אבל אם המשפחה יודעת שלפעמים גם דברים קטנים ולא צפויים יכולים להציף טראומה, אפשר להגיב אחרת, בעדינות, בסבלנות, מתוך הבנה. זה יכול להיות ההבדל בין תגובת שרשרת לבין רגע של ריפוי".
טיפול פיזי, נפשי – וגם ליווי רוחני
למרכז "שערים" מגיעים הלוחמים פעמיים בשבוע, ובכל ביקור הם עוברים סדרה של טיפולים מגוונים. "בממוצע, כל מטופל מקבל כחמישה טיפולים ביום מסוגים שונים", מסבירה ד"ר כפיר. "יש טיפולים גופניים כמו פיזיותרפיה, שמבוצעים על ידי אנשי מקצוע שמתמחים בעבודה עם נפגעי טראומה. בריפוי בעיסוק יש שילוב בין תחום פיזי לרגשי, ויש גם ביופידבק ויוגה טיפולית".
לצד אלה, מתקיימים טיפולים פסיכותרפיים ממוקדי טראומה כולל שיטות כמו EMDR ו-SE. "המטופלים שלנו פוגשים את הפסיכולוג או הפסיכותרפיסט בכל יום שהם מגיעים. בנוסף, אנחנו מציעים גם טיפול קבוצתי, טיפול במוזיקה, כלבנות טיפולית, גינון טיפולי ומיינדפולנס".
אבל לצד הגוף והנפש, קיים ממד שלישי, פחות מדובר: הרוח. "אנחנו משלבים גם ליווי רוחני וזה חשוב במיוחד, כי מה שמפתיע מאוד באירוע הזה לעומת פוסט-טראומה אזרחית, זה שהחיילים מגיעים עם שאלות קיומיות. שאלות של משמעות: מה הערך של החיים עכשיו? איך אני ממשיך מפה אחרי כל מה שקרה?", ממשיכה ד"ר כפיר ומסבירה כי בשיח הרגיל של בריאות הנפש, שאלות מהסוג הזה נותרות ללא מענה, ולפעמים אפילו מדחיקים אותן.
"לא כל מטפל יודע איך לגשת לזה, ויש מי שמעדיף לחמוק. אנחנו מצרפים לליווי גם מלוות רוחניות, ובאופן מפתיע הרוב המוחלט של החיילים מבקשים את זה בעצמם. זה עוזר להם מאוד. המלוות עוברות הכשרה שמבוססת על התמודדות עם אובדן, מוות ומצבי קצה. הן לא באות ממקום דתי, אלא ממקום שמכיר בכאב הקיומי שהחיילים האלה נושאים איתם והן מציעות דרך לעבד אותו".
לדעת לקרוא את הסימנים
כשמתמודדים עם פוסט-טראומה, אחת השאלות שחוזרות שוב ושוב בקרב מטופלים, בני משפחה וגם אנשי מקצוע היא עד כמה חשוב להגיע לטיפול בזמן. הפחד הוא שאם לא יינתן מענה מהיר, הטראומה "תתקבע" ותהפוך לקשה הרבה יותר לפירוק. "חשוב לי להבהיר שזה משפט שיכול לעשות נזק - להגיד שאי אפשר לטפל בטראומה אחרי פרק זמן מסוים", מדגישה ד"ר כפיר. "תמיד אפשר לטפל. אין קו תוחם שאחריו כבר אי אפשר לשנות".
עם זאת, היא מציינת תופעה נפשית מוכרת: "ככל שחולפות שנתיים מהאירועים, יש סיכוי שהתגובות הנפשיות כבר הופכות לדפוס קבוע. הנפש מתרגלת להגיב בצורה מסוימת, והתגובה הזו מתחילה להתיישב כמצב קבוע. אבל זה לא שהשנה נגמרה ואי אפשר לעשות כלום. פגשתי מטופלים שגם אחרי שנתיים הצליחו לעשות עבודה משמעותית מאוד, ולעומתם כאלה שכבר אחרי שנה הרגשנו שהטראומה כבר יושבת חזק". המסקנה, לדבריה, ברורה: "ככל שמגיעים מוקדם יותר, כך גדל הסיכוי לשיפור מהיר וטוב יותר. אבל גם אם עבר זמן - לעולם לא מאוחר מדי".
כדי להצליח להגיע מוקדם, צריך לדעת לזהות. בין אם עברו ימים ספורים או חודשים ארוכים מאז השחרור, יש סימנים שחייבים להדליק נורה אדומה, במיוחד עבור בני המשפחה, בני הזוג או החברים הקרובים. "יש ארבע קבוצות עיקריות של סימנים שאנחנו מחפשים: עוררות-יתר, הימנעות, חודרנות, כלומר פלישה של זיכרונות וסיוטים ושינויים במצב הרוח ובתפקוד הקוגניטיבי", מסבירה ד"ר כפיר. "המכנה המשותף הוא שאנחנו מרגישים שהוא כבר לא אותו אדם. הבן, בת הזוג, האח: משהו בהם השתנה באופן חד, וזה מחייב התייחסות מיידית".
ד"ר מירי כפיר: "הם ממעטים לדבר, נמנעים מאינטראקציות, מסתובבים בחדר, לא מצליחים לישון. יש להם סיוטי לילה קשים מאוד - ולאט-לאט, הם מתרחקים מכל רובדי החיים. וכשזה קורה – זו כבר צריכה להיות נורה אדומה גדולה מאוד. הם נעשים מכונסים, מסתובבים בלילות, מגיבים בעוצמה לגירויים קטנים - רעש, מגע, צלילים"
הסימנים יכולים להיות ברורים מאוד ולעיתים דווקא שקטים. "הם ממעטים לדבר, נמנעים מאינטראקציות, מסתובבים בחדר, לא מצליחים לישון. יש להם סיוטי לילה קשים מאוד - ולאט-לאט, הם מתרחקים מכל רובדי החיים. כשזה קורה זו כבר צריכה להיות נורה אדומה גדולה מאוד. הם נעשים מכונסים, מסתובבים בלילות, מגיבים בעוצמה לגירויים קטנים - רעש, מגע, צלילים. אחד החיילים שטופלו אצלנו כמעט תקף את אחיו בן ה־14, רק כי טפח לו על השכם. הוא נבהל, חש שמישהו תוקף אותו - ובלי לחשוב, התנפל עליו. תוך זמן קצר בן משפחה התערב והוא נרגע, אבל הייתה שם תגובה קיצונית לגירוי מזערי".
זיהוי מוקדם של מצוקה הוא רק הצעד הראשון, והשלב הבא, לעיתים המכריע ביותר, תלוי באנשים שמסביב. אחרי שהשתיקה מתארכת, אחרי שהסימנים מתחילים להופיע, נדרש מישהו שיהיה אמיץ מספיק כדי להושיט יד. כאן, תפקידה של המשפחה או של כל דמות קרובה הופך קריטי.
"העלאת המודעות היא דבר יקר מפז. כי בסופו של דבר, החייל חוזר לתוך המשפחה. אם הוא פוגש שם סביבה שמבינה, שמודעת, שמכירה באפשרות שהוא מתמודד עם טראומה זה יכול לפתוח לו דלת. סביבה כזו יכולה להיות מקור של תמיכה, חיבור והכוונה. היא יכולה להוות רשת ביטחון שמחליפה את המעגל הצבאי שהתפרק", אומרת ד"ר כפיר.
לדבריה, תפקידם של ההורים, האחים, בני או בנות הזוג, חברים קרובים הוא לעיתים לא פחות משמעותי מהטיפול עצמו. "אם יש יותר מודעות בחברה, המשפחה תוכל לראות את הסימנים, לשים לב למה שמתחיל להשתנות ולתת לגיטימציה לפנייה לעזרה. גם אם הוא לא מרגיש שייך יותר לצוות שלו הוא יוכל לקבל עטיפה ותמיכה ממקום אחר. וזה, לעיתים, ההבדל בין חיים למוות".
אז מה כן לעשות? לדבר. בעדינות, אבל בלי לעגל פינות. "צריך פשוט לגשת אליו ולהגיד: 'שמנו לב שאתה עובר תקופה קשה, ואנחנו רוצים לעזור לך'. ככה, בלי להפחיד ובלי לדחוף. רק להציע פגישת אבחון שהיא לא מחייבת, אבל פותחת דלת. הרבה חיילים אומרים 'אני לא צריך', 'עזבו אותי', אבל כשמישהו מדבר איתם בלי שיפוט ועם רגש לפעמים זה מספיק כדי להזמין אותם פנימה".
גם אם החייל מסרב בהתחלה, לא להילחץ. "יש כאלה שמסכימים מיד, ויש כאלה שזה לוקח זמן. אבל עצם זה שמדברים איתם על האפשרות, שמנרמלים את הבושה, שמסבירים שחוויות קצה דורשות מענה זה כבר שובר את הקיר". ואם כבר יש חשד למצוקה, לא להתמהמה. "אנחנו מזמינים לפעמים את בן או בת הזוג, את ההורים, ולפעמים את שניהם. מסבירים להם מה עובר על הילד, מה זה פוסט־טראומה, איך נכון להגיב, ואיך לא. למשל: לא לפנות בהאשמות, לא להגיד 'מה הבעיה שלך', או 'תתאפס על עצמך'. כעס או תסכול רק מחמירים את המצב. שיח נקי מבושה. כזה שמבין, שמכיל, שנותן לגיטימציה. זה מה שיכול לאפשר לחייל לכוון את עצמו מחדש ולהתחיל תהליך של החלמה".
לצמוח מהטראומה
למרות התמונה הקשה, במרכז "שערים" מצליחים לראות גם אור. "האמת היא שיש לנו הרבה מאוד הצלחות", אומרת ד"ר כפיר. "רוב המטופלים אצלנו משתפרים. חלקם מהר יותר, חלקם לאט יותר, אבל בסך הכול יש שיפור מאוד יפה. אנחנו גם עוקבים אחרי ההתקדמות במדדים אובייקטיביים, שאלונים מקצועיים ובבוא הזמן נפרסם את הממצאים".
היא מביאה כדוגמה את סיפורו של אחד המטופלים הזכורים לה במיוחד. "הוא הגיע אלינו כחייל סדיר, לא משוחרר עדיין, במצב נפשי קשה. מבחינתו, לחזור לצבא לא בא בחשבון. הוא הגיב בעוררות-יתר רק מלהיתקל במדים או לשמוע שיחה טלפונית מהצבא. כל דבר כזה היה מפעיל אצלו תגובה חרדתית חריפה. והיום, חצי שנה אחרי הוא חזר לצבא, לא לתפקיד מבצעי, אלא לתפקיד ייצוגי. מבחינתנו זו הצלחה מאוד משמעותית".
אבל ד"ר כפיר מבקשת להצביע גם על מה שמעבר להקלה בתסמינים. "אנחנו לא רק מטפלים בפוסט־טראומה, אנחנו מאמינים במושג של צמיחה פוסט־טראומטית. זו גישה שהתפתחה מאוד בעשור האחרון, והיא נוגעת לשאלה: איך אדם יכול לא רק להשתקם, אלא גם להתפתח מתוך המשבר שהוא עבר".
לדבריה, הסיפור של אותו לוחם מדגים את זה היטב. "הוא הגיע עם משבר אמון קשה מאוד במפקדים שלו, בדמויות ההיררכיות שהיו סביבו. אבל כשהוא חזר בתפקיד אחר, זה לא היה רק שינוי תעסוקתי. הוא הבין שהתפקיד הייצוגי שלו מסייע לו לשמש כקול עבור אלה אשר קולם אינו נשמע. זו לא רק חזרה לשגרה, זו התמרה של הכאב לדבר מה חדש. משהו שלא היה מתאפשר אולי אלמלא הטראומה ואלמלא הטיפול. בעיניי, זה מרגש. וזה חשוב".
למרות הכאב, ד"ר כפיר מבקשת להזכיר גם את הכוחות. "אני חייבת לומר - החבר'ה האלה מדהימים", היא אומרת. "הלוחמים שמגיעים אלינו, במיוחד מהיחידות הקרביות, מביאים איתם חומר אנושי יוצא דופן. ההיענות שלהם לטיפול היא מרשימה. הם פתוחים, הם גמישים, וגם המוח שלהם, בגיל הזה, מסוגל עוד להשתנות וללמוד. הם מיישמים את הכלים, משתמשים בהם, ואנחנו באמת רואים שיפור".
אבל לצורך תהליך ההחלמה, היא מדגישה, נדרשת גם סביבה תומכת. "למודעות של הקרובים - של ההורים, בני הזוג, האחים, יש ערך עצום. כשיש מי שרואה, מי שמבין, מי שנותן לגיטימציה - זה עושה הבדל מהותי. לפעמים, זה מה שמאפשר להתחיל מחדש", היא מסכמת.
ליצירת קשר עם מרכז "שערים" בבית החולים רעות, ניתן לפנות למייל הבא: [email protected] או להשאיר הודעת ווטסאפ במספר 054-3157726.
אל תישארו לבד
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבותה של פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201, באתר של סה"ר או בקישור הבא.
מערך בריאות הנפש של צה"ל מספק מעטפת למשרתי צה"ל הכוללת קב"נים בחטיבות, מרפאות וקו סיוע נפשי שזמין לחיילים בסדיר ובמילואים 24/7, במספר *6690 שלוחה 4. בנוסף, עבור חיילים משוחררים, ניתן לפנות ליחידת לתגובות קרב במספר 03-6401400.
כמו כן, ניתן לפנות למרכזי החוסן או לקופת החולים כדי לקבל סיוע נפשי. מידע מלא על מספרי הטלפון ליצירת קשר עם מרכזי החוסן, עמותות הנותנות תמיכה וקופות החולים - בקישור הבא.
