לפני שנה מצאה את עצמה אילנה (שם בדוי) מול דילמה בלתי אפשרית. מאחוריה היו שנים של חיים על הקצה לצד בתה בת ה-21, המאובחנת עם הפרעת אישיות גבולית. עכשיו דלת הבית הייתה סגורה. מצדה האחד עמדה אילנה. מצדה האחר ישבה בתה, שיכורה, בוכה ומתחננת שתיתן לה להיכנס. אילנה הקשיבה לתחנוניה של בתה. היא ידעה מה מצופה ממנה לעשות, אך גם שפתיחת הדלת עלולה להחזיר את הבית כולו אל הסחרור. אחרי שנים של משברים, בריחות, איומים ופגיעות עצמיות, התנקזה מערכת היחסים ביניהן לשאלה אחת, פשוטה ואכזרית.
"אני לא מאחלת לאף אמא לעמוד בסיטואציה הזו". אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
"זה היה רגע שהעמיד אותי מול דבר בלתי אפשרי", מספרת היום אילנה, גרושה ואם לילדים ממרכז הארץ. "נכנסתי לחדר, נשמתי עמוק וניסיתי להבין מה הנשמה שלי אומרת לי לעשות. האם אני צריכה לפעול לפי החמלה האימהית או לאזור אומץ ולעשות את הדבר המפרק רגשית הזה?".
בסוף הראש ניצח את הלב. היא התקשרה למשטרה. אך לא היה זה מפני שלא ריחמה על בתה, חלילה. היא פשוט הכירה כבר את התסריט. "אני לא מאחלת לאף אמא לעמוד בסיטואציה הזו", היא אומרת. כעבור זמן קצר הגיעו השוטרים. "כשפתחתי להם, היא עמדה מאחוריהם ונכנסה בריצה הביתה", משחזרת אילנה. "רצתי לחדר ונעלתי את עצמי, כי לא הייתי מסוגלת. צעקתי לשוטרים מעבר לדלת: 'למה הכנסתם אותה?' לא רציתי להתמודד מול המניפולציות שלה וגם לראות אותה, איך שהיא נראתה. פחדתי שזה ישפיע על ההחלטה שלי, שזה יניע אותי רגשית".
בנה נותר לנהל את האירוע. הוא נתן לאחותו להתקלח, ניסה להרגיע אותה, ובהמשך היא נלקחה להוסטל. לכאורה, המשבר הסתיים. אך למעשה, באותו לילה הסתיימה גם מערכת היחסים בין האם לבתה. מאז, חלפה כמעט שנה. הנתק אמנם הכניס שקט לחייה של אילנה, אך אליו התלוו גם אשמה, ספקות והמחשבה שאולי בכל זאת אפשר לנסות שוב.
"אני כבר כמעט שנה בתהליך שיקום", היא אומרת. "הנתק הזה אפשר לי רגע להסתכל על עצמי ולהבין באיזו סחרחרה הייתי. ברגע שזה יומיומי ומתנהל בדרך של מניפולציות רגשיות, לא הייתה לי אפשרות לראות את עצמי. בכל זאת, אלה יחסים של אם ובת".
בין חמלה להישרדות
אילנה שמעה לא מעט פעמים בחייה את המשפט הכמעט מרגיז הזה - "פשוט תציבי גבולות". אך מניסיון מר של שנים היא יודעת שזה מהמשפטים שקל לפזר כשלא את זו שצריכה לחיות עם התוצאות שלהם. "גם להציב גבולות זה מאתגר, כי אלה יחסים מאוד קרובים עם בן אדם מסכן ונזקק. אבל מה לעשות, כשאני באה להושיט לו עזרה והוא נושך לי את היד?", היא אומרת. "כן, מתעוררות לי לפעמים מחשבות של 'אולי עכשיו', כי יש לי מתווה ונעשה שיחות עם עו"ס. אני פשוט מפחדת".
הסיפור שלה אמנם נמצא בקצה הקיצוני של החיים לצד אדם עם הפרעת אישיות גבולית, אבל הדילמה שבמרכזו מוכרת למשפחות רבות: איך ממשיכים לאהוב ילד שהסערות שלו משתלטות על הבית, מתי תמיכה הופכת לשיתוף פעולה עם דפוס הרסני, וכמה רחוק מותר להורה ללכת כדי להציל גם את עצמו.
אילנה מספרת על ההתנהלות בבית: כל הזמן להדליק מדורות, להגיד דברים שהיא יודעת שיקפיצו את כולם, להגיע איתם לקצה, להסעיר את הרוחות. בלגן, קללות, איומים, קנאה מאוד גדולה. אם אחותה הביאה חברה, היא הייתה חייבת לפוצץ לה את המפגש. הגענו למצב שהם לא יכלו להזמין חברים הביתה
"התחלנו להבחין בהתנהגויות החריגות כבר בסביבות גיל 11 או 12", היא מספרת. "אחד הדברים הראשונים ששמנו לב אליהם היה הצורך העז בתשומת לב. למשל, שאם אני מזמינה בייביסיטר, היא מחליטה להוציא שולחן קטן לאמצע הכביש בשכונה ולקחת צלחת שניצלים ולהתחיל להציע לאנשים ברחוב, ושכל הילדים מסביב יצחקו, יסתכלו ויצביעו. היא מאוד אהבה להיכנס לסיטואציות שבהן יצביעו עליה ויסתכלו".
עם הזמן עברו הסצנות מהרחוב אל תוך הבית. מי ששילמו חלק ניכר מהמחיר היו האחים. "היו לה איתם המון מריבות, המון התגרויות", ממשיכה אילנה. "כל הזמן להדליק מדורות, להגיד דברים שהיא יודעת שיקפיצו את כולם, להגיע איתם לקצה, להסעיר את הרוחות. בלגן, קללות, איומים, קנאה מאוד גדולה. אם אחותה הביאה חברה, היא הייתה חייבת לפוצץ לה את המפגש. הגענו למצב שהם לא יכלו להזמין חברים הביתה".
"היא כמו סוס דוהר של רגשות, דעות ואגרסיות. משהו שהיה מאוד חריג בין הילדים שלי. לקח לנו הרבה זמן להבין מה זה"
(צילום: shutterstock)
המריבות לא רק מילאו את הבית, אלא גם הפכו את החיים בו לקשים מנשוא. "הבית היה שלה, ואנחנו היינו מין אנשים שמנסים איכשהו לחיות באופן שפוי בתוך הכאוס", אומרת אילנה. "הניסיונות לדבר אליה, להרגיע או לייצר סדר נתקלו שוב ושוב באותן עוצמות, ואין עם מי לדבר", היא מתארת. "היא כמו סוס דוהר של רגשות, דעות ואגרסיות. משהו שהיה מאוד חריג בין הילדים שלי. לקח לנו הרבה זמן להבין מה זה".
משפחה שלמה על הקצה
לאורך השנים, המשברים התישו את בני הבית. "כל האנרגיה שלנו הלכה עליה, כי צריך לנהל אירוע, להתייחס, לחשוב מה לעשות", מספרת אילנה. "גם הוצאנו עליה יותר כספים, קנינו יותר, התייחסנו יותר". עוד לפני שמלאו לבתה 15, כבר היה ברור לה שהבית, במתכונתו אז, אינו מסוגל להחזיק את המצב, ובתה יצאה לפנימייה פוסט-אשפוזית. "בחרנו לה מסגרת ממש טובה ועוטפת כי באמת אי אפשר היה להכיל אותה בבית", היא אומרת. "לא הרגשתי שיש לנו מענה בשבילה כמו מסגרת שתחזיק אותה יותר ושתהיה לה שם חברה מתאימה. היה נורא קשה לקבל את שיתוף הפעולה שלה".
אבל גם המסגרת הזאת הייתה מוגבלת בזמן, והחזרה הביתה לא תמיד עברה בשלום. "ההארדקור איתה הגיע בסביבות גיל 16, עם כל העניין המיני", אומרת אילנה. "זה התחיל עם בריחות, לקבוע עם כמה חבר'ה. הבנתי שיש קבוצה של נערות בסיכון שהולכות עם נערים", היא מספרת. "הם היו אוספים אותה, לפעמים עם עוד חברות ולפעמים לבד, ולא מוצאים אותה. ופשוט רק תיתן לה אלכוהול ותעשו בי מה שאתם רוצים. זה היה אחד הסיוטים שלי".
ההארדקור איתה הגיע בסביבות גיל 16, עם כל העניין המיני. זה התחיל עם בריחות, לקבוע עם כמה חבר'ה. הבנתי שיש קבוצה של נערות בסיכון שהולכות עם נערים. הם היו אוספים אותה, לפעמים עם עוד חברות ולפעמים לבד. ופשוט רק תיתן לה אלכוהול ותעשו בי מה שאתם רוצים. זה היה אחד הסיוטים שלי
"בן הזוג שלי פעם ממש רדף אחריה ותפס אותה לפני שהיא עולה לרכב. פעם הייתי בעבודה וחברה מתקשרת אליי ואומרת לי ששניים באו לאסוף אותה. הדבר היחיד שיכולתי להגיד לה היה: 'תצלמי לי את לוחית הרישוי, שאם יקרה משהו אני אדע אל מי לפנות'. עברתי איתה חוויות שגורמות לטראומה משנית. אין שום שיקול דעת. ממש לקפוץ לאש, לסיכונים".
והסכנה לא ארבה רק מחוץ לבית. "בכל יום הייתי מקבלת עשרות טלפונים או הודעות: 'אמא, אני צריכה את זה'", מספרת אילנה. "אם לא נעניתי לרצונה, מהודעות יחסית לא קיצוניות, לאט לאט זה הלך והקצין: 'את כזאת ואת ככה'. זה יכול להגיע גם לאיומים. היא הייתה שולחת לי סרטונים שבהם היא חותכת את עצמה בשביל להניע אותי לעשות את מה שהיא רוצה. הייתי מנסה לחיות בתוך זה, שולחת אמבולנס ומדווחת. היו לה הרבה ניסיונות אובדניים", היא ממשיכה, "היא הייתה חותכת את עצמה המון. היו מצבים שהיא הייתה רצה למרפסת ואומרת שהיא תקפוץ אם לא הסכמתי לדברים והאחים היו נבהלים. היינו כל הזמן דרוכים".
בסביבות גיל 17, אחרי שנים של הגדרות חלקיות, הגיעה גם האבחנה הרשמית. "לפני כן אלה היו אבחונים של ויסות רגשי, אינטליגנציה גבולית, כל מיני כאלה", אומרת אילנה. היא עצמה נזהרת מלייחס כל התנהגות של בתה לאבחנה אחת. "אני לא יודעת אם זו רק הפרעת אישיות גבולית, זה באמת מקרה קיצון", היא אומרת.
"הגעתי למצב של לשבת ולבהות"
בתה המשיכה להתגורר במסגרות חוץ-ביתיות עד גיל 18. לאורך כל התקופה הזאת שמרה אילנה על גבול אחד שמבחינתה היה בלתי ניתן למשא ומתן: היא לא הייתה מוכנה שבתה תחזור להתגורר איתה ועם אחיה. "הסברתי לה: 'אני אוהבת אותך, אהיה שם לצדך, אבל אני ואת לא יכולות לגור תחת אותה קורת גג. זה לא יכול לקרות'. פעם אבא שלה ביקש שהיא תעבור אלינו עד שיצליח לשכור עבורה דירה. מהרגע שהיא הגיעה, כולנו עזבנו את הבית. ניסיתי יום או יומיים להיות איתה. זו מין בריונות כזאת. תחשוב על שיכור שמתהלך לך בבית ומרשה לעצמו. החוצפה, הגסות, הלכלוך, ההתגרויות, חוסר הכבוד. אחיה הקטן, כיום בן 19, לפני שנתיים הייתה לו חברה. היא באה הביתה לביקור, לא ראתה אותו חודש, ואז שאלה אותו: 'חברה שלך מוצצת לך?'".
מבחינת אילנה, האבחנה אולי הסבירה משהו על בתה, אבל לא אמרה כמעט דבר על מה שקורה לכל מי שחי לצדה. "חשוב לי שתהיה התייחסות לעניין של המשפחות. אני לא חושבת ששמים דגש על הדבר הזה", היא אומרת. "כמה זה מעייף את מערכת העצבים שלנו ומשפיע על ההתנהלות שלנו כבני אדם. אני כבר כמעט שנה בנתק ממנה, בתהליך שיקום, אבל לפני כן פשוט הבנתי שאם אני לא אבחר בי, אני לא אשרוד את זה", היא אומרת. "הגעתי למצב של לשבת ולבהות".
אבל אילנה מבקשת שלא לקרוא את סיפורה רק כמאבק בין אם לבתה. מבחינתה, מי שנעלמו כמעט לחלוטין מהתמונה היו האחים. "אני רוצה להדגיש את הקושי שלהם, כי הוא כל כך שקוף. הם מנסים להחזיק חיים נורמליים מתוך זה, והקול שלהם פחות נשמע. הם לא בגיל שבו הם יודעים לומר כמה ואיך זה משפיע עליהם".
בתה הצעירה של אילנה, כיום בת 18 וצעירה מאחותה בשנתיים וחצי, מתמודדת לדבריה עד היום עם ההשלכות. "חלק ניכר מהדבר הזה הוא טראומה של לגדול איתה", היא אומרת. "פעם אחת היא נסעה מחוץ לעיר והתקשרה אליי בלחץ: 'נראה לי שהיא פה, ראיתי אותה פה'. היו לה סיוטים עליה. היא עד היום מאוד פגועה מזה נפשית, בטיפול תרופתי, וקשה לה בחיים. היא צריכה להרים את עצמה כל הזמן".
הבדידות הזאת ניכרת היום גם בקשרים שנותרו לבת עם בני המשפחה. "אני הרי בנתק ממנה. האחים שלה בנתק לא רשמי", אומרת אילנה. "הם הולכים לאבא שלהם ורואים אותה, אבל אף אחד לא יטרח להרים טלפון. חברות אין לה. היא גרה פה בדירה שכורה, אני יודעת שהיא מסכנה, אבל אין לי איך לפתור את המסכנות הזאת".
זהו גם מקור התסכול הגדול ביותר שלה: היכולת לראות את האדם שבתוך הסערה, בלי לדעת כיצד להגיע אליו. "הייתי מתארת את זה כמו אדם לכוד", היא אומרת. "אני רואה את הטוב שלה, אני רואה את הפוטנציאל שיכול להיות לה, אבל היא לכודה בידיים של משהו שאני לא יכולה לעבור אותו, להגיע לטוב שלה. זו המהות של התסכול".
כשהרגש יוצא משליטה: מאחורי הפרעת אישיות גבולית
ד"ר אורן טנא, מנהל המערך הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון "מנטליקס" לרפואת הנפש, מדגיש כי הפרעת אישיות אינה מחלה במובן הרגיל. "לכולנו יש דפוסים אופייניים שבהם אנחנו חושבים, מרגישים ומגיבים לעולם ולאנשים שסביבנו. אנחנו מתחילים לדבר על הפרעת אישיות כשהדפוסים האלה נעשים נוקשים, חוזרים שוב ושוב גם כשהם כבר לא משרתים את האדם, וגורמים לו או לסביבתו סבל משמעותי. הם יכולים לפגוע במערכות יחסים, בתפקוד וביכולת של האדם להתקדם ולהסתגל למצבים שונים בחיים", הוא מסביר.
"אנחנו מדברים כאן על ההשפעה שיש להפרעה על הסביבה, אבל חשוב לזכור שבמוקד יש קודם כל אדם שסובל. מדובר באנשים עם רגישות מאוד מאוד גבוהה, שמחוברת לקושי גדול לווסת את העוצמות שהרגישות הזאת מייצרת. הבאסה היא שזה בא לידי ביטוי בעיקר ביחסים עם האנשים הכי קרובים והכי אהובים". הגורמים להתפתחות ההפרעה אינם ידועים במלואם. "כנראה מדובר בשילוב של גנטיקה וסביבה", אומר ד"ר טנא. "פעמים רבות יש קשר לטראומה או לחוויות חיים קשות, אבל לא בהכרח".
ד"ר אורן טנאצילום: טל גבעוניההפרעה אינה מתבטאת רק בהתפרצויות או במשברים נקודתיים. אחד המאפיינים המרכזיים שלה הוא חוסר יציבות, ובמיוחד במצב הרוח. לעיתים די ברמז בין-אישי קטן כדי לחולל שינוי חד. "מילה טובה אחת מהבוס יכולה להטיס למעלה, ומילה רעה ממישהו ברחוב יכולה להעיף למטה", מתאר טנא. "התנודות עשויות להיות קיצוניות, אבל בניגוד להפרעה דו-קוטבית, שבה השינויים נמשכים בדרך כלל ימים או שבועות, כאן אנחנו מדברים על מעברים שיכולים להתרחש בתוך דקות או שעות".
גם מערכות היחסים עלולות לנוע במהירות בין קצוות. "יש נטייה לראות דברים בשחור ולבן", הוא אומר. "אדם קרוב יכול להיחוות ברגע אחד כטוב, אוהב ומושלם, ובעקבות פגיעה או אכזבה, אפילו כזו שנראית לאחרים קטנה, להיחוות פתאום כרע או כמי שאי אפשר לסמוך עליו, ממש לרדת מיד מ'הקוטב של הטוב' ולהימחק. אם הוא עשה משהו טוב, הוא עשוי להפוך פתאום לדמות אידיאלית".
בין חרדת נטישה לפגיעה עצמית
אל התנודות האלה מצטרפת לרוב חרדת נטישה עזה. "חרדת הנטישה יכולה ממש להכתיב את הקשרים", אומר טנא. "האדם בודק את הטלפון ושואל: 'למה לא שלחת לי הודעה? אתה רוצה לעזוב אותי?' לפעמים זו נעשית נבואה שמגשימה את עצמה. יש גם אנשים שמרחיקים אחרים מראש או נמנעים מלהיכנס לקשרים, כדי להגן על עצמם מפני הנטישה שהם בטוחים שתגיע".
מאפיין נוסף הוא תחושת ריקנות עמוקה ומתמשכת. "אנשים מרגישים ריק גדול ומחפשים כל מיני דרכים כדי לנסות למלא אותו", אומר טנא. "מתוך זה אפשר להבין גם את הקשר לעולם ההתמכרויות ולחיפוש אחר תגמול באמצעות חומרים או התנהגויות חיצוניות".
גם את החיפוש הבולט אחר תשומת לב, כפי שתיארה אילנה, מציע ד"ר טנא להבין בתוך הקשר רחב יותר. "הפרעת אישיות גבולית משתייכת ב-DSM (המדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות) לקבוצה שמתאפיינת בין היתר בדרמטיות ובאימפולסיביות", הוא מסביר. "באותה קבוצה נמצאת גם הפרעת אישיות היסטריונית, שבה החיפוש אחר תשומת לב והצורך להיות במרכז הם מאפיינים בולטים מאוד. לעיתים קיימת חפיפה בין ההפרעות".
כדי להסביר מדוע גם יחס שלילי עשוי להיות עדיף לעיתים על היעדר יחס, מציע ד"ר טנא דימוי. "תנסה לחשוב על מישהו שמרגיש שהוא נמצא בתוך בור שחור אינסופי, שהוא לבד לגמרי בתוכו", הוא אומר. "אם באותו רגע הוא מצליח לגרום למישהו להסתכל עליו, אפילו לצעוק או לכעוס עליו, לפחות מישהו רואה אותו בתוך הבור הזה. גם יחס שלילי יכול להיות, בחוויה שלו, עדיף על הכלום של הריק".
ד"ר אורן טנא: לרבים מאיתנו יש קווים גבוליים, נרקיסיסטיים או אחרים, בלי שאנחנו עומדים בקריטריונים להפרעת אישיות. וגם האנשים שעומדים בקריטריונים אינם קבוצה הומוגנית. התסמינים והעוצמות שונים מאדם לאדם
אותו קושי בוויסות עלול להתבטא גם במעשים אימפולסיביים שנעשים כמעט בלי מחשבה על המחיר, בהתפרצויות כעס ובפגיעות עצמיות. "האדם הרבה פעמים מנסה להמיר סבל נפשי בלתי נסבל לסבל פיזי מוגדר", מסביר ד"ר טנא. "הפגיעה העצמית נעשית למנגנון שמייצר רגיעה. זה מנגנון מאוד מסוכן ולא אדפטיבי, אבל עבור האדם הסובל הוא עשוי להיחוות כדרך היחידה שהוא מכיר באותו רגע כדי להירגע".
אלא שלא כל מי שמזהה בעצמו כמה מהתכונות האלה מתמודד בהכרח עם הפרעת אישיות. "לרבים מאיתנו יש קווים גבוליים, נרקיסיסטיים, הימנעותיים או אחרים, בלי שאנחנו עומדים בקריטריונים להפרעת אישיות. וגם האנשים שכן עומדים בקריטריונים אינם קבוצה הומוגנית. התסמינים והעוצמות שונים מאוד מאדם לאדם".
"דרך חדר הטיפול אפשר לבנות מחדש קשר של אמון ויכולת". אילוסטרציה
(צילום: sutterstock)
מסיבה זו הוא מדגיש כי סיפורה של אילנה אינו מייצג את כל מי שמתמודד עם ההפרעה. "המקרה שמתואר כאן הוא מקרה קשה וקיצוני", הוא אומר. "ההגדרה רחבה וכוללת גם הרבה מאוד אנשים שחיים במערכות יחסים ומתפקדים במסגרות. בקצה נמצאים המקרים שבהם העוצמות, המצוקה וההתנהגויות נעשות כל כך קשות, עד שהמשפחה נאלצת להציב גבול ולומר: עד כאן".
עם זאת, ד"ר טנא מבקש להבהיר: "אנשים שמאובחנים עם הפרעת אישיות גבולית הם לא מפלצות", הוא אומר. "הם לא קמים בבוקר ומחליטים בכוונה להזיק או לעשות מניפולציות. חשוב לנסות להבדיל בין האדם לבין ההתנהגות שלו. אפשר לאהוב את האדם ולא את ההתנהגות. לפעמים זו הדרך היחידה שהוא מכיר לקבל תגובה מהסביבה ומענה כלשהו לחרדה. אלה תהליכים שבמידה רבה אינם מודעים. עם זאת, זה שאדם סובל לא נותן לו אור ירוק לעשות דברים קשים לאנשים אחרים".
"האבחנה אינה גזר דין"
האבחון נעשה בפגישה עם איש מקצוע בתחום בריאות הנפש, על סמך תיאור התסמינים ותולדות החיים. "אנחנו לא מסתמכים על יום או יומיים, אלא מחפשים תבנית שמלווה את האדם לאורך שנים", אומר ד"ר טנא.
גם לאחר שניתנת האבחנה, היא אינה בהכרח היחידה. "אנחנו רואים הרבה ממשקים עם הפרעות אחרות שבהן הוויסות נפגע, כמו ADHD, הפרעה דו-קוטבית, דיכאון וחרדה. העובדה שלאדם יש הפרעת אישיות גבולית אינה אומרת שלא יהיו לו אבחנות נוספות. להפך, לעיתים קרובות נראה גם שימוש באלכוהול או בסמים ושיעור גבוה יותר של התמכרויות".
למרות המטען שנלווה להפרעה, ד"ר טנא מבקש להדגיש כי האבחנה אינה סוף פסוק. "אנשים לפעמים מקבלים אותה ומרגישים שזה גזר דין", הוא אומר. "להפך, היא יכולה לתת לאדם שם והסבר לדפוס של סבל שמלווה אותו לאורך החיים ושלא תמיד היה ברור לו. אנשים שואלים את עצמם: 'למה אני דפוק? למה מערכות יחסים שלי תמיד נכשלות? פתאום יש לזה הגדרה, ואפשר להתחיל להבין עם מה מתמודדים'".
הטיפול המרכזי הוא פסיכותרפי, וכיום קיימות שיטות שנחקרו ונמצאו יעילות. אחת הבולטות שבהן היא טיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT), שפיתחה הפסיכולוגית מרשה לינהן, שהתמודדה בעצמה עם ההפרעה. "זה טיפול שיודע לעבוד בצורה ממוקדת על הוויסות הרגשי ועל ניהול של פגיעות עצמיות והתנהגויות אובדניות", מסביר ד"ר טנא. "הוא יכול לעזור לצמצם רבות מההתנהגויות המסוכנות שנלוות להפרעה".
"כשיש אח אחד שהוא סוער יותר, האחים האחרים עלולים למצוא את עצמם בעמדות טיפוליות"
(צילום: sutterstock)
גם טיפולים פסיכותרפיים אחרים יכולים לסייע, וברובם עצם הקשר שנבנה עם המטפל הוא חלק מרכזי בתהליך. "דרך חדר הטיפול אפשר לבנות מחדש קשר של אמון ויכולת", אומר ד"ר טנא. "בטיפולים ארוכי טווח, הרבה ממה שקורה בתוך הקשר הטיפולי הוא בעצמו תרפויטי. גם כלים כמו מיינדפולנס יכולים לעזור. אנחנו גם יודעים שאנשים רבים משתפרים עם ההתבגרות", הוא אומר. "מנגנונים שהיו מאוד סוערים בגיל צעיר יכולים להתמתן בהמשך".
טיפול תרופתי, אם ניתן, אינו מטפל בהפרעה עצמה. "אין תרופה להפרעת אישיות גבולית, אבל יש תרופות שיכולות לעזור כאשר יש גם דיכאון, חרדה או חוסר יציבות משמעותי במצב הרוח", מסביר ד"ר טנא. "הוא אינו הטיפול המרכזי, אבל פעמים רבות הוא יכול לתמוך".
המחיר המשפחתי
אלא שכפי שממחיש סיפורה של אילנה, ההפרעה אינה גובה מחיר רק מהאדם המתמודד. "המשפחות נמצאות במקום מאוד קשה, כי הן צריכות להחזיק שתי אמיתות בו-זמנית", אומר ד"ר טנא. "מצד אחד, בן המשפחה שיש לו את ההפרעה סובל מאוד. מצד שני, גם האנשים שאוהבים אותו עלולים לסבול מאוד. יש המון אשמה. הורים מרגישים פעמים רבות שהם צריכים ללכת על ביצים. הם מפחדים להציב גבול ומפחדים ממה שיקרה אם הגבול לא יכובד. משהו קטן יכול להוביל לאירוע רגשי עצום ולא פרופורציונלי. הסערה יכולה לסחוף את כולם פנימה".
הקושי נעשה חריף במיוחד כאשר ניסיון להציב גבול נענה באיום בפגיעה עצמית או בהתאבדות. "זה נורא קשה", אומר ד"ר טנא. "חשוב להדגיש שבני המשפחה בוודאי לא אמורים לנהל לבדם סיכון אובדני". במצבים כאלה, הוא מבהיר, יש לערב אנשי מקצוע ולא להשאיר בידי ההורים את ההכרעה אם מדובר באיום או בסכנה מיידית. אך כאמור, המחיר המשפחתי אינו נעצר בהורים. "כשיש אח אחד שהוא סוער יותר, האחים האחרים עלולים למצוא את עצמם בעמדות טיפוליות".
בדיוק משום כך, הטיפול אינו מוכרח להסתיים אצל האדם המאובחן. "חלק מהטיפול ניתן למשפחה, משום שהיא יכולה, בלי להיות מודעת לכך, לשתף פעולה עם ההפרעה", מסביר ד"ר טנא. "צריך להיזהר שלא לשתף פעולה עם ההפרעה, אלא עם האדם. בני המשפחה לא צריכים להסכים לכל התנהגות ולא צריכים לוותר על גבולות. צריך לעשות הפרדה בין אמפתיה לבין סימפתיה", הוא אומר. "סימפתיה נתפסת כניסיון להיות נחמד בכל מצב. אמפתיה היא להיכנס לנעליו של האדם ולתת לו את מה שהוא זקוק לו באותו רגע, ולפעמים זה גבול ברור".
יש מצבים שבהם מגורים משותפים כבר אינם אפשריים או בטוחים, ואז הפרדה יכולה להיות צעד הכרחי. במקרים קיצוניים מאוד גם נתק עשוי להיות נחוץ לתקופה מסוימת. המטרה אינה להעניש או לנטוש את האדם, אלא להגן על בני המשפחה, להציב גבול, ובמידת האפשר לאפשר בהמשך קשר בריא ובטוח יותר
המשפט שהורה צריך לתרגל, לדבריו, מבטא את שתי האמיתות: "אני מבין עד כמה אתה במצוקה ואני מאוד אוהב אותך, אבל את ההתנהגות הזאת אני לא יכול לאפשר". אלא שהמרחק בין ניסוח הגבול לבין העמידה בו עשוי להיות עצום. "זה חלק שקל מאוד לדבר עליו וקשה מאוד לבצע אותו", הוא מודה. "בסופו של דבר, האתגר עבור המשפחות וגם עבור המטפלים הוא להישאר קרובים בלי להישאב לתוך הסערה". במצבי קיצון, הוא מוסיף, שמירה על הגבול יכולה לדרוש גם מרחק פיזי.
"יש מצבים שבהם מגורים משותפים כבר אינם אפשריים או בטוחים, ואז הפרדה יכולה להיות צעד הכרחי. במקרים קיצוניים מאוד גם נתק עשוי להיות נחוץ לתקופה מסוימת. אבל המטרה אינה להעניש או לנטוש את האדם, אלא להגן על בני המשפחה, להציב גבול שאפשר לעמוד בו, ובמידת האפשר לאפשר בהמשך קשר בריא ובטוח יותר".
