"כל חודש או חודשיים חוויתי שיתוק שנמשך כמה שבועות. זה גרם לי להיעזר בהורים בלהתלבש, לנעול נעליים, להתקלח, אפילו לחמם לעצמי אוכל או לשים משחה על המברשת השיניים". כך מתארת עדי קנוב, בת 17 משדרות, את ההתמודדות היומיומית שלה עם תסמונת פסיכוסומטית, שהחלה בעקבות פציעה במהלך אימון התעמלות אמנותית לפני כארבע שנים והחריפה בימי המלחמה.
זמן קצר לאחר אותה פציעה היא החלה לחוות שיתוק בפלג גופה הימני, שאובחן תחילה כבעיה נוירולוגית, אך לאחר סדרת בדיקות רפואיות מקיפות בבית החולים ספרא לילדים – שם אושפזה – התברר כי אין מדובר בבעיה גופנית אלא בתגובה של הגוף ללחץ נפשי. "רגל ימין שלי פשוט הייתה נסחבת מאחוריי, זה היה נורא מוזר וזה שיבש לי את כל שגרת החיים. הייתי מכסה את עצמי בבגדים כדי לנסות להסתיר את זה", מספרת עדי.
"זה בא לנו בהפתעה, לא ידענו מה זה", משתפת אמה קטיה. "עשינו את כל הבדיקות האפשריות".
כחצי שנה לאחר תחילת התסמינים, ולאחר שנשללה בעיה גופנית או נוירולוגית, אובחנה עדי עם תסמונת פסיכוסומטית – מצב שבו מצוקה נפשית גורמת להופעת תסמינים גופניים ממשיים. "הגוף צובר המון לחצים, עד שמתרחש אירוע שגורם להכול להתפרץ", מסבירה עדי. "כנראה המכה שקיבלתי והלחץ סביב האירוע הביאו לכך שהגוף שלי לא הצליח להתמודד. אצל כל אחד זה מתבטא בצורה שונה, אצלי זה הופיע כשיתוק בפלג הגוף הימני".
ד"ר ז'אנה לנדה, מנהלת מערך שיקום ילדים בבית החולים ספרא לילדים, מסבירה כי תסמונת פסיכוסומטית, או במינוח הנהוג כיום – תסמונת פונקציונלית, מתייחסת למצב שבו גורמים נפשיים משפיעים על הגוף וגורמים לתסמינים גופניים שאינם מוסברים על ידי בדיקות רפואיות.
ד"ר ז'אנה לנדהצילום: דוברות ספראלדבריה, התסמונת יכולה לבוא לידי ביטוי במערכות שונות בגוף, כמו למשל במערכת העיכול, אז המטופלים חווים תסמינים כגון כאבי בטן, בחילות או עצירות, או תסמינים הקשורים למערכת העצבים. "חולשה בגפיים, תחושת נימול או קשיי הליכה, כאשר הבירור הנוירולוגי לא מסביר את התמונה", היא אומרת.
"התחילו להגיע הודעות שיש מחבלים"
האבחנה הייתה קשה לעיכול, וכך גם ההתמודדות של עדי עם התסמונת. היא החלה טיפול שיקומי בבית החולים ספרא לילדים, ומצבה השתפר. "במשך ארבעה חודשים לא סבלתי משיתוקים בכלל. זה היה הישג ענק", היא אומרת.
אלא שאז הגיעו אירועי 7 באוקטובר, והיא ומשפחתה שמתגוררים בשדרות התעוררו בבוקר אותה שבת לקול אזעקות בלתי פוסקות. "קיבלנו שיחה מסבא שלי, שהיה ממש על הגדר בקיבוץ מגן. הוא סיפר שהוא רואה מחבלים שחודרים את הגדר, ואמרנו, 'אוקיי, מה קורה פה'", משחזרת עדי. "כל רגע הייתה אזעקה ולא יכולנו לצאת מהבית ולהגיע אליו".
זמן קצר לאחר מכן החלו להישמע קולות ירי גם בעירם. "התחילו להגיע הודעות בקבוצת וואטאספ של העיר שיש מחבלים, והבנו שהמצב לא טוב", מספרת האם. לדבריהן, המחבלים היו קרובים מאוד לביתם, ברחוב סמוך. "אי-אפשר היה לעמוד בחצר של הבית כי הם היו רואים אותנו משם", מתארת עדי.
בימים שלאחר מכן החליטה המשפחה לעזוב את שדרות. "לקח לנו שלושה ימים להתארגן ולעזוב, הילדים מאוד חששו לצאת, במיוחד עדי", מספרת קטיה. כבר ברגעים הראשונים מחוץ לבית, גופה של עדי הגיב לטראומה. "איך שיצאנו מהבית הייתה התקפה של צה"ל. האדמה רעדה. צרחתי. ממש כשיצאנו עם הרכב מהעיר התחלתי להרגיש איך כל צד ימין שלי משתתק, הגוף הפסיק לשתף איתי פעולה".
עדי קנוב: "איך שיצאנו מהבית הייתה התקפה של צה"ל. האדמה רעדה. צרחתי. ממש כשיצאנו עם הרכב מהעיר התחלתי להרגיש איך כל צד ימין שלי משתתק, הגוף הפסיק לשתף איתי פעולה... זה הגיע למצב שאני חווה שיתוק כל חודש, וכל פעם זה נמשך שבועיים"
בשל המלחמה המתמשכת והחרדה המתלווה אליה, השיתוקים הפכו תכופים יותר. "זה הגיע למצב שאני חווה שיתוק כל חודש, וכל פעם זה נמשך שבועיים". כשהמשפחה חזרה לביתם בשדרות כעבור כחצי שנה, המצב החמיר עוד יותר. "השיתוק נמשך ארבעה חודשים ברצף ולא עבר, לא משנה מה".
עדי מתארת את הקושי שבהתמודדות עם מצבה הרפואי. "זה להיות בלי עצמאות בכלל", היא אומרת. אמה מספרת כי גם לימודיה נפגעו. "היא לא יכלה לכתוב, היא קיבלה כל מיני הקלות אבל זה לא היה פשוט. היא ישבה בכיתה, אבל לא הצליחה לכתוב".
עדי מודה כי חששה מאוד מהחזרה הביתה. "פחדתי, הייתי בטוחה כל הזמן שתהיה חדירה נוספת של מחבלים, שיהיו שוב אזעקות. המוח שלי עבד בלי סוף על מה יכול לקרות. רציתי להיות בכל מקום אחר חוץ מהבית". במשך מספר חודשים טופלה קנוב במרכז החוסן בעיר, ובספטמבר האחרון החלה בשנית שיקום יום בבית החולים ספרא לילדים.
4 צפייה בגלריה
עדי קנוב: "לקח לי זמן לחזור להחזיק עיפרון כי השרירים שלי מאוד נחלשו"
(צילום: דוברות ספרא)
עלייה במקרים מאז 7 באוקטובר
ד"ר לנדה מסבירה כי התופעה שכיחה יותר אצל בנות מאשר בנים, ובקרב ילדים הסובלים מסף רגשי נמוך. "אחד הילדים שטופלו אצלנו אמר לי, 'אני כמו אנטנה, קולט הכל'. ילדים אלה מוצפים ברגשות, חיוביים ושליליים, ולעיתים קשה להם מאוד לבטא אותם בצורה מילולית ולשתף את הסביבה. אצל כולנו קיים קשר בין גוף ונפש, אבל אצל הילדים הסובלים מסף גירוי נמוך, הקשר הדוק במיוחד ובסופו של דבר הנפש משפיעה על הגוף, והגוף מדבר".
ד"ר לנדה: "אחד הילדים שטופלו אצלנו אמר לי, 'אני כמו אנטנה, קולט הכל'. ילדים אלה מוצפים ברגשות, חיוביים ושליליים, ולעיתים קשה להם מאוד לבטא אותם בצורה מילולית ולשתף את הסביבה. אצל כולנו קיים קשר בין גוף ונפש, אבל אצל הילדים הסובלים מסף גירוי נמוך, הקשר הדוק במיוחד ובסופו של דבר הנפש משפיעה על הגוף, והגוף מדבר"
ד"ר לנדה מדגישה כי אף שמדובר בתסמונת שמושפעת מגורמים נפשיים, הכאבים שחשים הילדים הם כאבים אמיתיים. "אף אחד מהילדים שמתלוננים על תסמינים כאלה לא עושה את עצמו. כמו כן, במחקר הדמיה עדכני של קבוצות מטופלים עם הפרעה פונקציונלית נוירולוגית נמצאו שינויים בתפקוד המוחי, כגון פעילות-יתר של אזורים האחראים על עיבוד רגשות, וקשר הדוק ולא תקין בין אזורים אלו לאזורים שאחראים על תפקוד מוטורי ותחושתי, שמוביל להתפתחות התסמונת".
היא מסבירה כי אצל חלק מהילדים המצב הופך להיות כרוני, לרוב בשל גורמים נוספים, כגון הפרעות קשב וריכוז, קשיים חברתיים, בעיות תקשורת וביטחון עצמי ירוד. "כשהתסמינים הופכים כרוניים, הרבה יותר קשה לטפל בבעיה", היא אומרת, ומדגישה עד כמה חשוב לזהות מוקדם ככל הניתן את התסמונת. "חשוב להגיע לגורמים המטפלים בהקדם, לזהות את התסמינים ולהתחיל טיפול".
לטענתה, מאז 7 באוקטובר חלה עלייה דרסטית במספר הילדים שסובלים מהפרעה פסיכוסומטית ומטופלים באשפוז יום במחלקה. "רמת החרדה של הציבור כולו עלתה מאז, ואני חושבת שישנם ילדים שלא מצליחים להתמודד עם העומס הרגשי והטראומה. במקרה של עדי למשל, החוויה ב-7 באוקטובר הייתה ממש עניין של חיים או מוות". לדבריה, בעוד בעבר 15% מהילדים המטופלים באשפוז יום סבלו מהתופעה, כיום המספרים עומדים על כ-25%.
4 צפייה בגלריה
"העצמאות זה הדבר שהכי התגעגעתי אליו. זה משהו שכולם רוצים וצריכים להרגיש". עדי קנוב
(צילום: אבין סרגיי)
הטיפול בתסמונת הוא רב-תחומי ומכוון הן למערכות הנפשיות והן למערכות הפיזיולוגיות. הוא כולל ליווי פסיכולוגי לצורך זיהוי הרגשות, החיוביים והשליליים, שמובילים לתגובה גופנית. ד"ר לנדה מציינת כי במחלקה בספרא מטופלים לרוב ילדים עם תסמונת פונקציונלית נוירולוגית. במקרים אלה, כמו המקרה של עדי, הטיפול כולל גם פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, שמסייעים בניידות ובשיפור תפקודי היום-יום שהילד מתקשה לבצע.
ד"ר לנדה: "רמת החרדה של הציבור כולו עלתה, ואני חושבת שישנם ילדים שלא מצליחים להתמודד עם העומס הרגשי והטראומה. במקרה של עדי למשל, החוויה ב-7 באוקטובר הייתה ממש עניין של חיים או מוות"
עדי משתפת כי "גם אם לא מצליחים לטפל בבעיה מהשורש, הטיפולים מסייעים לחזור לתפקד. אני זוכרת שחוויתי את אירוע השיתוק הראשון, לקח לי זמן לחזור להחזיק עיפרון כי השרירים שלי מאוד נחלשו והיה צריך להזכיר ליד איך היא פועלת ולהזכיר לשרירים מה הם אמורים לעשות".
ד"ר לנדה מציינת כי במידת הצורך, הצוות הרפואי יוצר קשר עם בית הספר כדי לוודא יחס הולם, התאמות או הקלות לימודיות וליווי צמוד של הילד בתקופה שלאחר החזרה ללימודים.
לדבריה, התופעה מובילה למצוקה הן של הילד והן של משפחתו, ולכן צוות המחלקה מלווה פסיכולוגית גם את הוריהם של הילדים. "יש צורך בהיכרות עמוקה של ההורים את המצב, והבנה כיצד לתמוך בילד ולעזור לו לחזור לתפקוד".
בסוף השבוע האחרון סיימה עדי חודשים ארוכים של שיקום ונפרדה מצוות בית החולים. "התפקוד שלי חזר באופן די טוב, היה לי אמנם אירוע לא מזמן, אבל זה לא נמשך להרבה זמן, וזה כבר פלוס", היא מספרת. "קשה לעזוב את השיקום כי זה מקום שמאוד עוזר ומכיל, אבל אני שמחה כי המצב שלי השתפר בהרבה מובנים, אפילו הטיפול בפוסט-טראומה התקדם. מאז שהתחלתי את הטיפול הצלחתי לצאת מהבית לבד, לטייל לבד בעיר, דברים שלא הצלחתי לעשות במשך כמעט שנה".
היא מסכמת במשפט: "העצמאות זה הדבר שהכי התגעגעתי אליו. זה משהו שכולם רוצים וצריכים להרגיש. קיבלתי את עצמי בחזרה, חזרתי להיות שוב עדי, ולא עדי שצריכה להסתמך על מישהו אחר כדי לתפקד, זה מאוד מרגש".
