"זה התחיל עם הגבות ועם שיערות בכל מיני מקומות אחרים. פשוט חשתי ריגוש. הרגשתי כיף. הרגשתי שאני אוהבת לראות את הזקיקים של השיער, שהם מבריקים ואז האזור חלק ונעים למגע. לאט-לאט התחלתי להתמכר להרגשה הזאת. ככה זה התחיל".
עופרי סמייל גרשונוביץ זוכרת את זה כאילו היה אתמול – הרגע ההוא שבו שלפה בפעם הראשונה שיערה אחת דקה מתוך הגבה. זה התחיל מתוך סקרנות, הפך להרגל, ואז להתמכרות של ממש. היא הייתה אז רק בת 14 וחצי. היום, בגיל 41, היא כבר יודעת לקרוא לדבר הזה בשם: טריכוטילומניה. הפרעה שקטה ועיקשת, שמתבטאת בדחף בלתי נשלט לתלוש שיער – שוב ושוב, גם כשכואב, גם כשמנסים להפסיק.
שנים היא ניסתה להסתיר, להתרגל, להמשיך הלאה, אבל הדחף לא נעלם. ההפך – הוא רק התגבר ותקף בשיא העוצמה דווקא ברגעים הכי חלשים. "סביב גיל 25 הייתי באוניברסיטה. זאת הייתה התקופה של הכתיבה של הסמינריונים והרגשתי שמרגיע אותי למרוט את השיער בראש", היא נזכרת.
לאט-לאט המעגל התרחב. הגבות כבר לא הספיקו. הידיים התחילו לנדוד – אל קו המצח, אל עורף הראש, אל המקומות שהכי קשה להסתיר. גרשונוביץ ידעה שיהיו לכך השלכות – במראה, בתחושות האשם – אך זה היה חזק ממנה. "התחלתי עם השיער במצח וגם מאחורי הראש וממש התלהבתי מזה – למרוט את השיער עם הידיים, לצרף שיערה-שיערה עד שהיה לי כדור של שיער. זה היה מרגיע אותי, גורם לי לתחושה של רוגע. וכמובן גם התחלתי להתלהב מזה שאני מוציאה את השיערות עם שעווה", היא מתארת.
"היה כיף לראות את כל השיערות דבוקות, לשחק איתן ולהרגיש את הכול חלק. יש לי תסביך עם השיער מגיל צעיר. אף פעם לא אהבתי את השיער השחור שלי. השיער שלי אז היה צבוע לאדום והרגשתי שאני מוציאה את כל הלכלוך, נשארת רק עם הצבע האדום".
"תופעות הגמילה הן ממש כמו קריז"
כמו בכל התמכרות, גם כאן היו תקופות של רגיעה. רגעים של כוח. של אמונה שזה מאחוריה. ובתקופה מסוימת – זה אפילו הצליח. "בפעם הראשונה פשוט הפסקתי, בלי טיפול ובלי כלום", היא מגלה, "פשוט הרגשתי שנמאס לי. שיש לי כוחות חזקים ,שאני מחייכת לעולם וזה נותן לי איזשהו כוח כזה ואין דבר שאני לא יכולה לעשות. הייתה לי אמונה אדירה בעצמי".
אלא ששלוש שנים לאחר מכן, תקופה מלחיצה נוספת הגיעה ואיתה שוב היד אוטומטית החלה להישלח לכיוון הראש. "עברתי בעבודה לאגף מאוד מלחיץ שאני עובדת בו עד היום. מאוד תובעני, צעקות, לחץ ושעות עבודה מרובות וזה חזר לי", היא מספרת, "זה פשוט הרגיע אותי. הייתה תקופה שהייתי יושבת לבד במשרד ופשוט מורטת את השיערות עם פינצטה תוך כדי עבודה. זה היה גורם לי להרגיש טוב, שאני מוציאה את הלכלוך השחור המגעיל של השיער. להרגיש שאני פורקת עצבים".
הפעם החליטה לחפש עזרה, אך זה לא היה כל כך פשוט. "הלכתי לטיפול CBT שנתיים אחרי שזה חזר, אך זה לא עזר לי. הרגשתי שהמשימות שקיבלתי היו תובעניות לי מדי, אבל כן לקחתי ממנו תובנות. בסופו של דבר הכול נובע מחרדה: כשהיא יורדת, הדחף לתלוש יורד. מעבר לזה, זה לא ממש עזר. אני עושה עד עכשיו מדיטציות, ושמתי לב שהטריגרים שלי הם בעיקר שעמום וסטרס: או שאני בסטרס וזה מרגיע אותי, או שמשעמם לי וזה נותן לי ריגוש מסוים לעשות את זה".
ועל אף זאת, היא שוב החליטה שלא תיתן להפרעה לנצח אותה. "הרגשתי שנמאס לי ממש. הייתי מסתכלת במראה ורואה אישה מבוגרת, אפילו זקנה, עם חצי ראש מגולח – פנים מוזרות כמו איזה חייזר. בגלל שהראש מגולח היו מסתכלים עליי, מצביעים. רוח הייתה האויב הכי גדול שלי. השנאה שלי לרוח מתעצמת כשהיא מעיפה לי את השיער ורואים לי את הקרחת. ממש הרגשתי שנמאס לי לחיות ככה ואמרתי 'די, אני מפסיקה'. וזה קשה".
היא מוסיפה: "בהתחלה היו הרבה נפילות. הרגשתי דחף להוציא אותן כאילו אני מוציאה מעצמי קוצים דוקרים ונשארתי עם עור חלק. הרגשתי נוח לשחק עם השיערות שנתלשו אבל הצלחתי בכל זאת לגדל וראיתי כמה ביטחון זה נותן. בן הזוג שלי התחיל לעודד אותי ואמר לי שזה יפה. הרגשתי שאני מסתכלת במראה ורואה בנאדם פחות מוזר. נכנסתי למעגל חיובי יותר של תהליך של לאהוב את עצמי, להרים את הדימוי העצמי הנמוך שלי. זה מה שעזר לי – להתחיל מעגל חדש, לשבור את כל ההרגלים ולהכניס חשיבה חיובית".
כיום היא כבר במקום טוב יותר ומוכנה לשים את ההפרעה מאחוריה. אך היא גם יודעת - טריכוטילומניה היא לא רק התנהגות. היא חוויה טוטלית של גוף ונפש, שקשה להסביר למי שלא היה שם. כשהגל מתרחק, הדחף אף פעם לא באמת נעלם. הוא אולי שוכך, נחלש, שוקע מתחת לפני השטח – אבל נשאר שם, מוכן להרים ראש ברגעי חולשה.
"זה מאוד קשה. אין לי מילים אפילו לתאר עד כמה. תופעות הגמילה הן ממש כמו קריז. לא שהייתי בקריז אי-פעם בחיי, חלילה, אך הן דומות. זה רעידות בגוף, זה דופק, דחף שאני חייבת לעשות את זה אחרת אני אשתגע. פשוט חייבת לשלוף את השיערות האלה. המעגל הזה דורש המון תעצומות נפש. זו ממש התמודדות. מאבק יומיומי. מי שלא היה שם, לא יודע. זר לא יבין זאת".
ד"ר אורן טנאצילום: טל גבעוניסבל נורא גדול
"טריכוטילומניה היא אחת מההפרעות האובססיביות", מסביר ד"ר אורן טנא, מנהל המערך הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון מנטליקס לרפואת הנפש. "הבסיס של ההפרעות האלה – וזה גם משהו שמאוד מאפיין הפרעות אובססיביות – הוא תחושת צורך עז לבצע פעולה כלשהי שתוביל לרגיעה, גם אם רגעית. במקרה של טריכוטילומניה, מדובר באובססיה הקשורה לתלישת שיער. זה יכול להיות כל אזור שיש בו שיער – שיער ראש, פנים, גבות, עפעפיים, ערווה. ממש כל מקום".
ועם זאת, לדבר על טריכוטילומניה כעל "הרגל לתלוש שיער" נשמע מעט פשטני, ומחמיץ את המורכבות האמיתית של ההפרעה. לא תמיד מדובר רק בתלישה מכאיבה, ולעיתים קרובות הדחף מקבל ביטויים נוספים, לא פחות טעונים.
"זה לא תמיד מסתכם רק בתלישת שיער, ממשיך ד"ר טנא. "הרבה פעמים יש גם עיסוק בשיערות – לפצל אותן, לשחק איתן. יש חלק נוסף, פחות מדובר אך מאוד שכיח – מין משחק עם השערה בפה, עם השורש, עם הפיצול. לפעמים אפילו יש בליעת שיער, שבמקרים קיצוניים יכולה להוביל לתופעה מסוכנת שאנחנו קוראים לה 'טריכו-בזואר' – כי שיער הוא חומר שלא מתפרק במעי שלנו, ולכן הוא עלול ממש לגרום לסתימות".
ד"ר מירב אדרס: "לרוב הקרחות והתלישה יוצרות בושה והבושה מביאה לזה שלוקח זמן עד שאנשים נחשפים, משתפים, פונים לעזרה. הרבה פעמים דימוי גוף משפיע על הדבר הזה וזה בתורו משפיע על דימוי הגוף"
מעבר לפן ההתנהגותי, חשוב להבין את עומק הפגיעה שנלווית להפרעה – גם אם למי שלא מכיר היא עלולה להישמע שולית או מוזרה. "לרבים זה נשמע כמו שטות", אומר ד"ר טנא, "אבל זה מסב סבל נורא גדול. הרבה מהאנשים שסובלים מטריכוטילומניה הם צעירים מאוד, והרבה פעמים הם תולשים באזורים שקשה להסתיר – מה שמעצים את הבושה".
לדבריו, כמו הפרעות רבות אחרות בספקטרום האובססיבי, גם טריכוטילומניה מאופיינת בדפוס תנודתי: "יש לזה מהלך שאנחנו נוהגים לקרוא לו waxing and waning – - תקופות של החמרה ותקופות של שיפור. בתקופות של סטרס או עקה, אנשים תולשים יותר, ויש גם תקופות שבהן הם מצליחים לשלוט יותר בדחף".
בנקודה הזו, הוא מסביר, חשוב לראות את ההפרעה כחלק ממשפחה רחבה של מצבים דומים: "זה מאוד דומה קצת להפרעות של טיקים – הכול מאותה משפחה. יש קשר הדוק בין ההפרעה לבין OCD לטיקים ולטורט, כשבבסיס של כל זה נמצא אותו דחף לעשות משהו שיביא לרגיעה באותו רגע. עם זאת, בשונה מ-OCD, המאופיין יותר בדחף מנטלי, בהפרעה הזאת יש אלמנט מאוד גופני, דחף מאוד חזק לבצע את הפעולה עם קושי גדול להתנגד לו".
ד"ר מירב אדרס צילום: הקריה הרפואית רמב"םאילו מנגונים עומדים מאחורי ההפרעה?
כמו רבות מהפרעות הדחף, גם טריכוטילומניה מתחילה לא פעם – לעיתים בעקבות מתח רגשי, לעיתים ללא סיבה נראית לעין. "יש מרכיבים שונים שמשפיעים עליה", מסבירה ד"ר מירב אדרס, פסיכולוגית קלינית בכירה בשירות הפסיכולוגי ברמב"ם. "היא מופיעה לרוב בגיל ההתבגרות, ושכיחה יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. עם זאת, היא מושפעת מאוד מגורמי סטרס – ולכן יכולה להתגבר, או אפילו להתפרץ מחדש בתקופות שמעוררות מתח".
לדבריה, אין קשר חד־משמעי לטראומה, אך לעיתים כן קיים רקע כזה בגילים צעירים. "זה לא בהכרח תנאי מקדים – בעיקר מדובר במצבי מתח ובשינויים הורמונליים". גם ד"ר טנא מסכים. "הפרעות אובססיביות הן הפרעות שבמהותן יש חרדה מאוד גדולה אם לא מבוצעת הפעולה המרגיעה. הרבה פעמים נראה עם ההפרעות האלה גם דיכאון. יש פה גם השפעה ישירה של הקושי בהתמודדות עם הפרעה שיש בה המון בושה - שבעצמה יוצרת דיכאון".
"זה הרבה פעמים מגיע לקרחות ולמצב שבו יש איזה קושי להסתיר את זה", מוסיפה ד"ר אדרס, "לרוב הקרחות והתלישה יוצרות בושה והבושה מביאה לזה שלוקח זמן עד שאנשים נחשפים, משתפים, פונים לעזרה. בפסיכולוגיה הרבה דברים קשורים האחד בשני. הרבה פעמים דימוי גוף משפיע על הדבר הזה וזה בתורו משפיע על דימוי הגוף".
גם טראומה מהווה פקטור. "אנשים עם נטייה אובססיבית בהחלט יכולים לפתח הפרעות כמו טריכוטילומניה או התנהגויות אובססיביות אחרות סביב חשיפה לטראומה", ממשיך ד"ר טנא, ואילו ד"ר אדרס מוסיפה כי "אנחנו רואים גם קשר לדפוסים של שליטה עצמית נוקשה, לפרפקציוניזם, וגם לוויסות חושי או תחושתי – כלומר, מעין חיפוש אחר תחושה גופנית מסוימת שמהווה שחרור או הרגעה".
איך מטפלים?
למרות האתגרים, חשוב לזכור שטריכוטילומניה אינה הפרעה נדירה – ויש מה לעשות. "זו הפרעה די שכיחה", אומר ד"ר טנא, "ועל אף שהיא מאוד עמידה לטיפול, חשוב לפנות לטיפול ולהיעזר. הרבה פעמים אנשים נורא לבד עם הדבר הזה, ומרגישים שהם משוגעים, דוחים או מוזרים". לדבריו ההתערבויות המרכזיות הן התנהגותיות, ולעיתים כוללות גם שימוש בטכניקות סוגסטיביות – "סוגים שונים של היפנוזה, דברים שמנסים לשנות התניה קיימת בהתנהגות אחרת ולהחליף אותה".
"הגישה הטיפולית המרכזית שנמצאה יעילה במקרים רבים של טריכוטילומניה היא הגישה הקוגניטיבית־התנהגותית (CBT) ובתוכה שיטות שונות שממוקדות בהעלאת מודעות ובשינוי דפוסים אוטומטיים", מסבירה ד"ר אדרס. "בתוך הגישה הזו יש תתי־גישות, אבל הרעיון המרכזי הוא ללמוד לשים לב לרגעים שבהם עולה המתח – רגעים שהרבה פעמים האדם לא מודע להם בכלל כשהוא תולש. המטרה היא להציע דרכים חלופיות לשחרר את אותו מתח, דרכים שהן לא ההתנהגות שהגוף רגיל אליה".
אחת השיטות הבולטות היא "אימון לשינוי הרגלים" (HRT – Habit Reversal Training). "מדובר באימון שמטרתו להגביר את המודעות ולחפש תגובה חלופית. הוא עובד מתוך ההבנה שבבסיס ההתנהגות יש פורקן פיזיולוגי של מתח – כמו כיווץ והרפיה של השרירים. התגובה החלופית יכולה להיות למשל משחק במשהו שמדמה שיערות, או שימוש בגומייה על היד – שיוצרת תחושה קלה של כאב, אבל לא מזיקה ולא יוצרת קרחות", מרחיבה ד"ר אדרס. "בנוסף, נלמדות טכניקות להפחתת סטרס בחיי היומיום – כדי להפחית את רמות העוררות שמפעילות את הדחף מלכתחילה".
5 צפייה בגלריה
"יש פה גם השפעה ישירה של הקושי בהתמודדות עם הפרעה שיש בה המון בושה - שבעצמה יוצרת דיכאון"
(צילום: Shutterstock)
ומה באשר לטיפול תרופתי? "הטיפולים התרופתיים לרוב יהיו ממשפחת ה-SSRI - כמו ציפרלקס, פרוזק או סרנדה", אומר ד"ר טנא. "במקרים רבים נדרש מינון גבוה, כמו שנהוג בטיפול בהפרעה אובססיבית־קומפולסיבית, כדי לראות השפעה".
כשמדובר בילדים, ההתמודדות עם ההפרעה יכולה להיות מורכבת אפילו יותר – בעיקר בגלל התלות בהורים ובמערכת התמיכה הקרובה. "הטיפול הוא אותו טיפול", מסבירה ד"ר אדרס, "אבל כשאנחנו עובדים עם ילדים, חשוב מאוד לשתף את ההורים בתהליך – במיוחד כשמדובר בוויסות רגשי".
ד"ר אורנה מירמוביץ' מורבאי, רופאת עור: "כשמישהו תולש שוב ושוב את שיערות גופו, ובעיקר מהקרקפת, זה עלול לגרום לגירוי מקומי ולעיתים גם לזיהומים. גם פעולת המשיכה ביד יוצרת טראומה חוזרת, שיכולה להוביל לדלקת, לאדמומיות או לפצעים"
"אצל מבוגרים, המטרה היא לעזור להם לווסת את עצמם רגשית בעזרת המשאבים הפנימיים שכבר פיתחו. לעומת זאת, ילדים בגיל צעיר עדיין בתהליך של למידה של הכלים האלה – ולכן זקוקים לא פעם לתמיכה רגשית מההורים או ממבוגר קרוב. לפעמים זו תשומת לב, ולפעמים זו ממש הדרכה שקשורה ללמידה של ויסות רגשי".
השאלה שמטרידה מטופלים רבים היא אם אפשר להיפטר מההרגל לחלוטין – והתשובה, לפחות בשלב זה, תלויה בהרבה גורמים. "ל-CBT יש בהחלט אפשרות לעזור," אומרת ד"ר אדרס. "זה מאוד קשור במוטיבציה של המטופל מצד אחד. מצד שני, לפעמים באמת נפטרים מזה – דווקא בגיל צעיר – ולומדים להתמודד עם הדחף".
עם זאת, היא מדגישה: "ככל שזה יותר ממושך, אז גם מאתגר יותר להיפטר מזה, כי שוב – יש בזה משהו ממכר. ברוב הפעמים זה גם דורש איזושהי תחזוקה, איזושהי תשומת לב של המטופל לרמת הסטרס שלו גם בהמשך – להמשיך בכל מיני טכניקות של ויסות והרגעה עצמית".
כשהעור מספר את כל הסיפור
ד"ר אורנה מירמוביץ' מורבאיצילום: הקריה הרפואית רמב"םעד כאן עסקנו בעיקר בדחף, ברגש ובטיפול הנפשי – אבל לטריכוטילומניה יש גם סימנים מוחשיים מאוד, שמופיעים על פני העור. לעיתים, אלה הם דווקא הרופאים שמזהים את ההפרעה לראשונה. ד"ר אורנה מירמוביץ' מורבאי, רופאת עור בכירה ואחראית מרפאת שיער בקריה הרפואית רמב"ם, פוגשת לא מעט מקרים כאלה – והיא יודעת לזהות אותם כבר מהצצה ראשונה.
"טריכוטילומניה מוגדרת כהתקרחות שאינה מצטלקת", היא מסבירה. "המראה האופייני כולל אזורי התקרחות בעלי צורה לא סדירה – היוצרים צורות מוזרות ולא אחידות. ברוב המקרים נראה שיער שבור, ולעיתים גם פצעים בקרקפת, סימני דימום או סימני התעסקות".
אבל הנזק שנגרם לא תמיד מתבטא רק בנראות. כשמשיכה כפייתית נמשכת לאורך זמן – העור והשיער עלולים לשלם את המחיר. "יש לא מעט השלכות, ממשיכה ד"ר מירמוביץ' מורבאי. "קודם כול מבחינת העור – כשמישהו תולש שוב ושוב את שיערות גופו, ובעיקר מהקרקפת, זה עלול לגרום לגירוי מקומי ולעיתים גם לזיהומים. גם פעולת המשיכה ביד יוצרת טראומה חוזרת, שיכולה להוביל לדלקת, לאדמומיות או לפצעים".
החדשות הטובות: במקרים רבים, כל עוד ההתנהגות נפסקת – הגוף יודע לרפא את עצמו. "ברגע שהתלישה נפסקת והגירוי המקומי יורד, השיער משתקם – והוא יכול לצמוח מחדש באופן תקין", היא מדגישה.
לצד הבדיקות הקליניות והטיפול בעור עצמו, חשוב לזכור שטריכוטילומניה היא קודם כול הפרעה נפשית שמתבטאת בעור – ואבחנה מדויקת היא הצעד הראשון בדרך להחלמה. "כשמישהו מגיע עם קרחות לא סדירות, חשוב מאוד לבסס אבחנה נכונה", מדגישה ד"ר מירמוביץ' מורבאי, "יש אבחנה מבדלת רחבה – וצריך לשלול גורמים אחרים כמו פטרת, מחלות אוטואימוניות כמו אלופציה אראטה, או מצבים אחרים אשר גורמים להתקרחות לא מצטלקת".
לדבריה, תהליך האבחון מתחיל בבדיקה גופנית וממשיך בבדיקה דרמוסקופית ייעודית על-ידי רופא עור. "במקרים מסוימים נעזרים גם בבדיקות עזר – כמו תרביות מיקרוביולוגיות אם יש חשד לפטרת, או ביופסיה", היא אומרת. "אבל כשיש סימנים אופייניים, ואנחנו מבינים שמדובר בהתנהגות כפייתית – חשוב מאוד להפנות להמשך טיפול רגשי".
במקרים קלים, היא מפנה לפסיכולוגים – ובחמורים יותר, לפסיכיאטר. "יש לי שיתוף פעולה מלא עם אנשי מקצוע נוספים – למשל, במרפאת העור ובמחלקה ברמב"ם יש פסיכולוגית שמתמחה בפסיכודרמטולוגיה. אנחנו מנסים לתת מעטפת מלאה למטופל השרוי במצוקה".
ובשורה התחתונה – גם כשמדובר בתלישת שיער, הסבל לא רק "בראש של המטופל". זו הפרעה אמיתית, עם השלכות גופניות ונפשיות, ויש לה שם. יש לה טיפול. ויש דרך החוצה.
