כשהעוף הדורס חג מעליו ימינה ושמאלה קפא רנ"ג ת', גשש עתיר ניסיון, שועל קרבות ותיק שהקדיש 35 שנה להגנת המדינה שהוא אוהב יותר מכל דבר אחר. הוא יודע לקרוא סימנים - גם של הטבע. "אנחנו המוסלמים מאמינים שהעוף הדורס הזה מבשר רע", אמר למפקדיו והציע להם לירוק כדי למנוע אסון. הם הסתכלו עליו מוזר. דקות ספורות לאחר מכן הוטל על הקרקע, עיוור וחבול, אחרי שגילה מנהרת טרור ממולכדת שכמעט עלתה לו בחיים.
ת', מוסלמי בן 54, נשוי ואב לשתי בנות ובן מהכפר מוקייבלה שבאזור הגלבוע, גדל בבית אוהב ישראל ובחר להקדיש את חייו לביטחון המדינה שהוא כל כך אוהב. חלק מתושבי מוקייבלה, ששוכנת 14 ק"מ מעפולה, משרתים בצה"ל ובמג"ב - ובקרוב יתגייס גם בנו של ת'. "נולדתי בבית ציוני אוהב ישראל", הוא מתאר, "אבא שלי היה שוטר ויש לי אח בצבא. בהגדרה העצמית שלי הזהות הישראלית שלי קודמת למוסלמית. אני ציוני שאוהב את המדינה ויש לי יותר חברים יהודים שגדלו איתי בצבא מחברים ערבים".
3 צפייה בגלריה
"עיקר הפגיעה הייתה בעיניים שחטפו כווייה. לא ראיתי כלום וחששתי שהתעוורתי". הגשש רנ"ג ת' נפצע בפתח מנהרת תופת ונמצא בעיצומו של שיקום בבית החולים שיבא
(צילום: יאיר שגיא)
"באחד הבקרים של חודש יולי 2025 התעוררתי עם תחושת מועקה. הכנתי לעצמי קפה וכגשש המח"ט ירדתי עם הצוות שלי לכרם שלום. התחברנו לחפ"ק בעקבות מודיעין על איתור מנהרה", מתאר רנ"ג ת', שבשל פעילותו המבצעית נאסר לפרסם את שמו ותמונתו הגלויה.
שניות לפני הפציעה: "אני סומך רק על החושים שלי וזיהיתי שני כבלים - שחור ואפור. התחלתי לחפש את מסלול ההתחלה והסוף שלהם, שהסתיים בנקודה שהוסוותה בבד בצבע חול. התקרבתי ומתחת לשיפולי הבד זיהיתי את ידית הכניסה למנהרה. הייתי דרוך מאוד כי בתחושת הבטן שלי הבנתי שהמנהרה ממולכדת"
"חברנו לגדוד, ויחד עם הכוח הגענו לאזור חישופי מנהרות. קיימנו הערכת מצב. מולנו היו כוחות הנדסה מצוידים ב-D9 ובכלים נוספים, ושריון עם טנקים. מהמקום שבו עמדתי זיהיתי פתאום מצלמה ומיד הבנתי שעליתי על איתור. גשש וסקרן שאני, התקרבתי ומזווית הראייה הכי נוחה ראיתי תת-קרקע מבוטן. התקדמנו ופתאום עוף דורס חג מעלינו ימינה ושמאלה, הלוך ושוב. קפאתי, כי אנחנו המוסלמים מאמינים שעוף דורס מבשר רע. מיד אמרתי למח"ט ולקמ"ן שיירקו. הם הסתכלו עליי מוזר ושאלו 'למה? מה פתאום שנירק? מה יש לך'? אז הסברתי להם את פירוש המסורת שלנו - היריקה נועדה למנוע אסון".
"אני סומך רק על החושים שלי וזיהיתי שני כבלים - אחד שחור, האחר אפור", תיאר את אותם רגעים דרמטיים שקדמו לפיצוץ שכמעט עלה לו בחייו, "התחלתי לחפש את מסלול ההתחלה והסוף שלהם, שהסתיים בנקודה שהוסוותה בבד בצבע חול. התקרבתי ומתחת לשיפולי הבד זיהיתי את ידית הכניסה למנהרה. הייתי דרוך מאוד כי בתחושת הבטן שלי הבנתי שהמנהרה ממולכדת".
"אני לא נשאר עיוור"
פיצוץ עז ופתאומי שעלה מהמנהרה החריד את האוויר והעיף את ת'. הקמ"ן והמג"ד נפצעו באורח קל, ואילו פגיעתו של הגשש הייתה קשה ומפושטת. "חטפתי שבר ברגל שמאל וכווייה קשה ברגל השנייה. רסיס בקרקפת ואחד נוסף מעל הגבה, וכווייה בגב. אבל עיקר הפגיעה הייתה בעיניים שחטפו כווייה. לא ראיתי כלום וחששתי שהתעוורתי".
הוא הוטס במסוק לסורוקה כשהוא בהכרה והוכנס לטיפול בחדר הטראומה. משם הועבר לחדר הניתוח להוצאת הרסיסים שחדרו לגופו. "התעוררתי בחדר ההתאוששות ולא ראיתי. רק שמעתי את אשתי מדברת אליי מעל הראש. כמו שאני חצי מסטול, החושים הגששיים התעוררו לפניי. שאלתי אותה 'מי איתך? אני מרגיש שאת לא לבד'. ואכן, חבר מהיחידה היה שם. ביקשתי ממנה לחזור הביתה ושהוא יישאר לשמור עליי".
כשחומרי ההרדמה נספגו וצלילות דעתו חזרה לתקנה, הוא ביקש מהחבר את הבלתי אפשרי. "אמרתי לו שבחדר הניתוח ניקו וחיטאו והוציאו רסיסים, אבל כל זה בקטנה. אתה הולך עכשיו ומביא לכאן רופא עיניים. אני לא נשאר עיוור. עד היום אני לא בדיוק יודע מה ואיך הוא אמר ולמי, אבל זמן לא רב אחרי שחזר, הגיע אליי רופא עיניים". למחרת נותח בעיניו כשהרופאים הצילו את הראייה בעין שמאל, ואילו בימנית ראייתו עדיין משובשת. "חשוב לי שתציינו שאני אסיר תודה לרופאים בסורוקה שהצילו אותי, בעיקר לרופאי העיניים".
"זה בדם שלי"
אחרי קצת יותר משבועיים שוחרר ת' מבית החולים סורוקה והועבר למרכז השיקום "חוזרים לחיים" בשיבא. הוא עדיין מתנייד שם בכיסא גלגלים אבל כבר מצליח להזדקף לעמידה. פציעותיו הרבות שטחיות ובמרכז השיקום הוא עושה בעיקר פיזיותרפיה. "אני כבר מת לחזור ליחידה שלי ולרוץ עם המח"ט 80 ק"מ בנוהל". בזכות נחישותו, זה עשוי לקרות מוקדם מהצפוי.
סיפור חייו ועלילות גבורתו של ת' בפעילויות מסוכנות יכולים להחזיק תסריט דרמטי במיוחד. הוא התגייס ב-1990 ליחידת הגששים ואת השנים הראשונות עשה בגזרה הצפונית של גוש קטיף, בנצרים. "ב-2008 עברתי לחטיבה הדרומית ומאז אני שם". הוא בחר להיות גשש כי זה עיסוק שמשלב קרביות והגנה. "זה בדם שלי, בטבע שלי. 24/7 אני דרוך, ער וקשוב למתרחש. מבחין לא רק בפרטי קרקע חשודים, אלא בכל דבר. אני חשדן וסקרן וזה מה שעושה אותי לגשש בכיר בצוות החפ"ק של המח"ט".
לאורך שנות השירות הארוכות שלו, כולל בתקופת ההתנתקות, נרשמו לזכותו השתתפות במבצעים מורכבים, מניעת חדירות, סיכולים ואיתור מנהרות. גולת הכותרת סומנה קצת לפני מבצע "צוק איתן". "המקרה שהכתיר אותי בתואר הגשש הראשון שזיהה מנהרות קרה באפריל 2014, חודשים ספורים לפני מבצע 'צוק איתן'. הגעתי לגזרת כרם שלום ונסעתי לסייר בשטח. באזור חאן יונס היה מוצב מכ"ם ואמצעי זיהוי נוספים, אז איך הצליחו לזרוק מטענים מהצד השני? זה לא הסתדר לי וממש הטריד אותי, כי משהו לא היה הגיוני בסיטואציה הזו. נשארתי שבת, ובשישי אחר הצהריים קיבלנו אינדיקציה לחדירה. נסענו לגדר ולא ראינו כלום. חזרנו לבסיס להערכת מצב ובטלפון האדום התקבלה התראה על חדירת מחבל. חזרנו לשטח ואני יריתי סביב כדי שהמחבל יחזיר לי אש, וכלום לא קרה. חזרנו לבסיס אחרי שהאירוע חוזל"ש".
ההזנקה ב-7 באוקטובר: "במחסום באופקים ניגש אליי שוטר ושאל 'לאן אתה נוסע?' עניתי 'לרעים'. 'אם אתה רוצה למות, סע לרעים', אמר השוטר. אבל הרגעתי אותו: 'אח שלי, אני מכיר כל עלה וגרגר אבק. אני קורא שטח, סמוך עליי שאגיע בשלום'"
לא אצל ת'. הוא לא הצליח לחזור לשגרה כי הקוביות לא הסתדרו לו. הוא ויתר על ארוחת הערב החגיגית ונסגר בחדרו בתחושת פספוס מעיקה. "ביקשתי מהמח"ט שיצוות אליי כוח וחזרנו לשטח. התחלנו ללכת ומזרחית אליי ראיתי פיר. העברתי דרכו צינור דק בעובי של אנטנה והוא השתלשל 17 מטר למטה. המשכתי ללכת וזיהיתי פירים נוספים. יום לפני צוק איתן השמדנו את המנהרה".
מכיר כל גרגר אבק
מלחמת 7 באוקטובר השיגה אותו בביתו. מסביבות 06:30 הנייד לא הפסיק לצלצל. "התחלתי להבין שקורה משהו, אבל לא היה ברור מה זה המשהו הזה. כשנספח צה"ל ברומניה התקשר ושאל אם הכול בסדר אצלי, הבנתי שמדובר באירוע משמעותי. עליתי על מדים, לקחתי את האקדח שלי ואת התיק שתמיד ארוז ומוכן להקפצה מיידית, ודהרתי ברכב שלי לדרום, לאוגדה שלי שישבה במחנה רעים. במחסום באופקים ניגש אליי שוטר ושאל 'לאן אתה נוסע?' עניתי 'לרעים'. 'אם אתה רוצה למות, סע לרעים', אמר השוטר. אבל הרגעתי אותו: 'אח שלי, אני מכיר כל עלה וגרגר אבק. אני קורא שטח, סמוך עליי שאגיע בשלום'".
המחסום נפתח וכשהוא הגיע ליעדו התבשר על מות מפקדו הנערץ והאהוב, אל"מ אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית שנפל בקרב מול מחבלי חמאס בסמוך לנירים וגופתו נחטפה לעזה. "הכרנו כשהיה מ"פ בגדוד המסייעת, וכמה הוחמאתי שהוא ראה בי מפקד וחבר. הוא העריץ את המקצועיות שלי, סמך עליי כל כך שהצמיד אותי לחפ"ק כגשש בכיר, ומאז לא נפרדנו. הקשר האישי התרחב גם למעגל הכרות משפחתית, וכשנפצעתי משפחתו לא עזבה אותי".
מסירותו לצבא מוחלטת והוא נזכר ללא שמץ של קורבנות בתחילת דרכו, כשהיה יוצא שישי עם תרמיל מלא ובהיעדר תחבורה הלך לאורכה של דרך חשוכה עד לביתו במוקייבלה. הוא היה חוזר על זה בלי היסוס גם היום.
