הורים לילדים שסובלים מעיכוב שפתי וזקוקים לקלינאית תקשורת, מתמודדים עם זמני המתנה ארוכים שבמקרים רבים מגיעים לחודשים ואף שנה ויותר להתחלת הטיפול. מחקר ישראלי חדש מצא כי הורים לילדים בגיל הרך שמתמודדים עם עיכוב שפתי יכולים, לאחר הכשרה מתאימה, לתרום לשיפור משמעותי ביכולות השפה של ילדיהם, באופן שאינו נופל מהתערבות מקצועית שניתנת על ידי קלינאיות תקשורת.
המחקר נערך בהובלת פרופ' מיכל איכט, ראש המחלקה להפרעות בתקשורת באוניברסיטת אריאל וד"ר מיטשל שערץ, מנהל מערך נוירולוגיה והתפתחות הילד בקופת החולים מאוחדת, ופורסם לאחרונה בכתב העת המדעי American Journal of Speech-Language Pathology.
1 צפייה בגלריה
להדרכת הורים תפקיד קריטי בשיפור מצבם של ילדים עם עיכוב שפתי. אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
עיכוב שפתי הוא מצב שבו יכולות כגון הבנה והבעה של שפה, ושימוש במילים ומשפטים, מתפתחות אצל הילד בקצב איטי מהמצופה בגילו. "זה יכול להתבטא באוצר מילים דל, קושי בהבנה של הוראות פשוטות, שימוש במשפטים קצרים או בעלי רמה תחבירית נמוכה, וטעויות דקדוקיות", מסבירה פרופ' איכט. "ללא טיפול מתאים, ילדים עם עיכוב שפתי עלולים לפתח קשיים ארוכי טווח בתחומים כמו למידה, תקשורת בין-אישית, ויסות רגשי וביטחון עצמי".
במחקר נבחנה יעילותן של שתי דרכי התערבות בקרב ילדים בגיל הרך, בגילי 4-2 שנים, שסובלים מעיכוב שפתי (ללא הפרעות נוספות כמו אוטיזם או מוגבלות שכלית התפתחותית), שנמדד באמצעות כמה כלים, בהם מבחן שפה בינלאומי מקובל (PLS-4).
פרופ' מיכל איכט: "ללא טיפול מתאים, ילדים עם עיכוב שפתי עלולים לפתח קשיים ארוכי טווח בתחומים כמו למידה, תקשורת בין-אישית, ויסות רגשי וביטחון עצמי"
הילדים חולקו לשתי קבוצות - 12 ילדים השתתפו במפגשי טיפול פרטניים שבועיים בני 45 דקות עם קלינאי תקשורת. 18 הילדים הנותרים לא קיבלו טיפול פרטני. הוריהם הגיעו ל-12 מפגשי הדרכה קבוצתיים שבועיים בני 90 דקות, בהנחיית שני קלינאי תקשורת, ובליווי משימות לבית. בשלושה מהמפגשים נכחו גם ילדיהם.
במסגרת מפגשי ההדרכה, קיבלו ההורים כלים לעבודה יומיומית עם הילדים, בין השאר - כיצד לשלב שיחות עם הילדים במהלך פעילויות יומיומיות, כיצד לשאול את הילדים שאלות שמעודדות אותם להפיק מילים נוספות, ולא להסתפק בתשובות קצרות, וכן דרכי תרגול הרחבת משפטים, שימוש חוזר נכון במילים, והגברת המעורבות במשחק משותף.
התוצאות הפתיעו
כעבור שלושה חודשים ביצעו ילדי שתי הקבוצות את מבדקי השפה פעם נוספת. התוצאות המפתיעות העידו כי שתי השיטות הובילו לשיפור מובהק ודומה בגודלו ביכולות השפה של הילדים. "ההבדל היחיד שנמצא היה במספר המשפטים הפשוטים שהפיקו הילדים, שבו קבוצת הטיפול הישיר הפגינה יתרון קל", אומרת פרופ' איכט.
לדבריה, בגישה המבוססת על הדרכת ההורים, ההתערבות מתרחשת בסביבה הטבעית, על ידי ההורה, בהקשרים מוכרים, במשחקים, ולאו דווקא בהקשר של טיפול או אימון. "זה מגרה את הרצון של הילדים להביע את עצמם ולתקשר עם אחרים, ומשפר את מידת ההשתתפות שלהם בתוך התהליך הטיפולי".
במקביל, גם ההורים זוכים ללמוד יותר על ילדיהם, ואיך לעודד אותם להתמודד עם האתגרים השפתיים והתקשורתיים. "הפעילויות שלמדו ההורים אינן דורשות כישורים מיוחדים, אלא בעיקר מודעות, רצון וסבלנות. עם זאת, חשוב לציין כי ההתערבות הזו הצריכה שיתוף פעולה, ולכן אינה מתאימה לכל משפחה".
פרופ' מיכל איכטצילום: אוניברסיטת אריאלפרופ' איכט מסבירה שקיים אחוז לא מבוטל של ילדים הסובלים מעיכוב שפתי וזקוקים לסיוע מקצועי של קלינאית תקשורת. "יש מצוקה משמעותית גם בשירות הציבורי וגם בשירות הפרטי, ותחילת הטיפול מתעכבת בעקבות כך. המצב הזה מתסכל מאוד עבור ההורים. זה כמו ללכת לרופא ולקבל מרשם, ואז להיתקל במחסור של התרופה בבית המרקחת. ההורים הרי רוצים לעזור לילדם, לקדם אותו, ולצמצם את הפער בינו לבין בני גילו".
על אף הממצאים המרשימים, פרופ' איכט מדגישה כי אלה אינם מבטלים את החשיבות בטיפול מקצועי של קלינאית תקשורת, אם כי "נותנים מענה יצירתי שעשוי לסייע בעידן של מחסור באנשי מקצוע ונגישות מוגבלת לשירותי התפתחות הילד בקהילה". לדבריה, "שפה לא לומדים רק במפגש שבועי אחד, והמחקר מוכיח שהורים יכולים לתמוך באופן משמעותי בילדים, כאשר קלינאי התקשורת יכולים לתת להם את הכלים לעשות זאת. באופן הזה, גם ילד שממתין זמן רב לטיפול, יוכל לנצל אותו לעבודה משותפת עם הוריו שתשפר את יכולתו השפתית עד לתחילת הטיפול המקצועי".
