דם של אדם אמריקני שנחשף לארס נחשים במשך כמעט שני עשורים – לרוב באמצעות מאות הכשות מכוונות – סייע למדענים לפתח נוגדן ניסיוני רחב טווח, שלדבריהם מהווה פריצת דרך חסרת תקדים. במחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת Cell, הצליחו החוקרים לבודד מדמו של טים פרידה נוגדנים שהגנו על עכברים מהכשות של נחשים ממספר מינים שונים. עם זאת, נוגדן אוניברסלי לבני אדם עדיין נמצא במרחק של שנים רבות.
פרידה גילה משיכה ארוכת שנים לזוחלים וליצורים ארסיים. כתחביב, נהג לחלוב ארס מעקרבים ומעכבישים, ובביתו שבוויסקונסין, ארה"ב, החזיק עשרות נחשים ממינים שונים. מתוך רצון להגן על עצמו מהכשות – ומה שהוא מתאר כ"סקרנות פשוטה" – החל להזריק לגופו כמויות קטנות של ארס, ובהדרגה העלה את המינון כדי לפתח סבילות. בשלב מסוים אף אפשר לנחשים להכיש אותו באופן יזום.
"בהתחלה זה היה מאוד מפחיד", אמר פרידה. "אבל ככל שאתה עושה את זה יותר, אתה משתפר בזה, ואתה נעשה רגוע יותר עם זה".
למרות שאף רופא או חובש לא ימליץ על כך – ובצדק – מומחים מסבירים שהעיקרון מאחורי השיטה של פרידה תואם את אופן הפעולה של מערכת החיסון: חשיפה הדרגתית לארס בכמויות קטנות מאפשרת לגוף לפתח נוגדנים שמנטרלים את הרעל. כשהכמות קטנה, הגוף מספיק להגיב לפני שהרעל מציף אותו – ואם מדובר בארס שהמערכת החיסונית כבר מזהה, התגובה מהירה ואפקטיבית יותר.
ד"ר אופיר לבון, מנהל היחידה לפרמקולוגיה וטוקסיקולוגיה קלינית במרכז הרפואי כרמל מקבוצת הכללית ויו"ר החברה לטוקסיקולוגיה של ההסתדרות הרפואית, מבהיר כי מדובר בשיטה מוכרת וותיקה. "זה לא חידוש, אלא וריאציה על מה שנעשה כבר עשרות שנים", הוא מסביר. "כיום מייצרים נוגדנים לא בבני אדם – אלא בבעלי חיים, לרוב בסוסים. בישראל, למשל, יש אנטי-ונום ייעודי נגד הצפע הארצישראלי, שהוא הנחש הארסי השכיח ביותר באזורי הים התיכון והסביבה הקרובה לבני אדם. מדובר בתכשיר מתקדם שמיוצר בארץ וזמין בחדרי המיון כחלק מהיערכות בתי החולים".
6 צפייה בגלריה
תורם את גופו למדע וננשך מאות פעמים על ידי נחשים ארסיים. טים פרידה
(צילום: מתוך דף הפייסבוק של Tim Friede )
לדבריו, תהליך הייצור כולל גידול צפעים מאזורים שונים בישראל, כדי לשקף את המגוון בארס – שכן גם כאשר מדובר באותו מין נחש, אזור המחיה משפיע על תמהיל הרעלן. "לוקחים 'מיקס' של הארס ומזריקים אותו לסוסים – חיה גדולה שיכולה להתמודד עם הכמות – וכתגובה הגוף שלהם מייצר נוגדנים", הוא מסביר. "בחברת 'קמדע' הישראלית יודעים לבודד את אותם נוגדנים ולייצר מהם תכשיר להזרקה בבקבוקונים. מדובר בתרופה ביולוגית – והיא גם לא זולה".
הוא מדגיש כי בישראל קיים מענה רפואי איכותי למקרי הכשה: "הטיפול בארץ מאפשר לתת מענה מיטבי למטופלים. גם עבור מיני נחשים שנפוצים באזורים מדבריים – כמו האפעה, שהוא בן משפחה של הצפע – קיים אנטי-ונום ייעודי וזמין לשימוש בבתי החולים".
עם זאת, לדבריו, התמונה שונה לגמרי במדינות רבות אחרות: "במזרח אסיה, בסרי לנקה, בתאילנד ובאזורים נוספים – יש מקומות שלמים שרחוקים מבתי חולים, כשמסביבם נפוצים מינים רבים של נחשים, הרבה יותר מאשר אצלנו. בעולם כולו מתים מדי שנה כ-100 אלף בני אדם מהכשות נחשים, ועוד קרוב לחצי מיליון שורדים עם נזק בלתי הפיך – קטיעות, נכות, אובדן תפקוד ועוד".
"לדחוף את הגבול כמה שיותר קרוב למוות"
פרידה שרד הכשות והזרקות במשך כמעט שני עשורים, ועדיין מחזיק בביתו מקרר מלא בארס. בסרטונים בערוץ היוטיוב שלו הוא מציג סימני שיניים נפוחים על זרועותיו מהכשות של כמה מיני נחשים ארסיים במיוחד: ממבה שחורה, טאיפן וקוברה מימית. "רציתי לדחוף את הגבול עד כמה שיותר קרוב למוות – ואז לסגת ממנו", אמר פרידה. נוגדנים שנמצאו בדמו הוכחו כבעלי יכולת להגן מפני מנות קטלניות של ארס ממגוון רחב של מיני נחשים.
עבור פרידה זה לא היה רק תחביב – הוא גם רצה לתרום למדע. הוא שלח מיילים לכל חוקר שמצא, וביקש שיבדקו את רמת הסבילות שפיתח לארס. והצורך ברור: לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, כ-100 אלף בני אדם מתים מדי שנה מהכשות נחשים. ייצור נוגדן הוא תהליך יקר ומורכב, שכולל הזרקת ארס לבעלי חיים גדולים כמו סוסים ואיסוף הנוגדנים מגופם. הבעיה: הנוגדנים הללו פועלים לרוב רק נגד מינים מסוימים, ועלולים לגרום לתופעות לוואי – בשל מוצאם מהחי.
כשפרופ' פיטר קוונג מאוניברסיטת קולומביה שמע על פרידה, הוא אמר: "זה מקרה מאוד יוצא דופן. יש לנו כאן אדם מיוחד מאוד עם נוגדנים מדהימים שפיתח במשך 18 שנים". במחקר שפורסם, פרופ' קוונג ועמיתיו הציגו את מה שהצליחו לעשות עם דמו הייחודי של פרידה: הם זיהו שני נוגדנים שמנטרלים ארס ממספר מיני נחשים שונים, בתקווה שיום אחד ניתן יהיה לפתח טיפול שיספק הגנה רחבה יותר.
ניסויים בבני אדם – עדיין לא
המחקר התמקד במשפחת נחשים בשם פתניים (Elapids) – הכוללת קוברות, ממבות, טאיפנים ועוד. נחשים אלו משתמשים בעיקר בנוירוטוקסינים (רעלן עצבי), שמשתקים את מערכת העצבים – ולעיתים קרובות גורמים למוות בשל שיתוק שרירי הנשימה.
החוקרים בחרו 19 מינים של פתניים שהוגדרו על-ידי ארגון הבריאות העולמי כקטלניים ביותר, ואז החלו לבדוק את דמו של פרידה כדי למצוא נוגדנים מגינים. במסגרת המחקר אותרו שני נוגדנים רחבי טווח שמסוגלים לנטרל שתי קבוצות של נוירוטוקסינים. הם הוסיפו לתערובת גם תרופה שלישית שמנטרלת סוג נוסף של רעלן – ויצרו "קוקטייל נוגדן".
בניסויים בעכברים, הקוקטייל הציל את חיי החיות ממנות קטלניות של ארס מ-13 מתוך 19 מיני הנחשים. נגד ששת הנותרים הייתה הגנה חלקית בלבד.
זהו שלב מוקדם מאוד במחקר – הנוגדן נוסה רק בעכברים, והחוקרים עדיין רחוקים מניסויים בבני אדם. גם אם הטיפול הניסיוני יועיל עבור משפחת הפתניים, הוא לא יהיה אפקטיבי נגד המשפחה השנייה של הנחשים הארסיים – הצפעונים, הכוללת גם את העכסנים. משפחה זו משתמשת יותר בהמוטוקסינים, רעלנים שתוקפים את כלי הדם ולא את מערכת העצבים.
דרכו של פרידה לא הייתה נטולת טעויות. לדבריו, בעקבות הכשת נחש קשה במיוחד נאלץ לכרות חלק מאצבעו. הכשות קוברה קשות מאוד אף שלחו אותו לבית החולים. כיום הוא מועסק על-ידי Centivax, החברה שמפתחת את הטיפול ומימנה חלק מהמחקר. הוא נרגש מכך שהמסע בן 18 השנים שלו עשוי להציל חיי אדם בעתיד, אבל המסר שלו לאלו ששואבים השראה ממעשיו הוא פשוט: "אל תעשו את זה", הוא אומר.
לדברי ד"ר לבון, פיתוח נוגדנים כיום נעשה בטכנולוגיות מתקדמות ביותר – כך שלא בהכרח יש יתרון לשימוש בנוגדנים ממקור אנושי לעומת אלו המופקים מסוסים. "היתרון הגדול כאן הוא לא בכך שמדובר בדם של אדם, אלא בזיהוי נוגדנים מאוד ספציפיים – וביכולת של החברה לבצע הנדסת חלבונים ולבנות תערובת מדויקת של נוגדנים, שמסוגלת 'ליירט' קבוצה של רעלנים המצויים בארס של נחש מסוים. בתוך משפחת נחשים יש לעיתים חפיפה בין הרעלנים, אבל כשעוברים למינים שונים – התמונה משתנה לגמרי".
במקביל להתקדמות המדעית, הוא מדגיש את מה שחשוב באמת – מניעה והתגוננות בשטח: "בישראל יש חיכוך גבוה בין נחשים לבני אדם", הוא מציין. "כדי להימנע ממפגשים מיותרים, חשוב לשמור על סביבה נקייה – בלי עשבייה גבוהה או ערימות זבל בחצר. נחש הוא חיה ביישנית, והדבר האחרון שהיא רוצה זה לתקוף. אבל כשמגיעה פתאום דמות גדולה כמו בן אדם – אפילו ילד – היא מרגישה מאוימת ותוקפת מתוך מצוקה".
ומה קורה כשבכל זאת יש הכשה? "הדבר החשוב ביותר הוא לפנות בהקדם לבית החולים. לא למצוץ את הארס, לא לחסום את האיבר ולא לבצע שום פעולה מקומית – פשוט להגיע כמה שיותר מהר לקבלת טיפול רפואי מתאים. זה מציל חיים".
