בשבוע שעבר חשפה משפחתו של מיקי ברקוביץ' כי הוא מתמודד עם דמנציה עם גופיפי לואי. לצד הכאב שעוררה החשיפה, היא הציפה את אחת הבעיות המרכזיות בתחום: הפער שבין הרגע שבו מתחילים להופיע שינויים בזיכרון, בשפה, בהתמצאות או בהתנהגות, לבין הרגע שבו מגיעים לבדיקה. הפער הזה חשוב כיום יותר מאי פעם, משום שבחלק מהמחלות כבר ניתן לזהות את התהליך מוקדם ולהתחיל טיפול שעשוי להאט את התקדמותו.
הבלבול מתחיל כבר במונחים עצמם. ירידה קוגניטיבית, ליקוי קוגניטיבי קל, דמנציה ואלצהיימר אינם שמות שונים לאותו מצב, אף שבשיחה היומיומית הם מתערבבים לא פעם זה בזה. "השפה פה מאוד מבלבלת", אומרת ד"ר דבי שפירא, מנהלת המחלקה הגריאטרית ורופאה במרפאת הזיכרון במרכז הרפואי שערי צדק. "יש ירידה קוגניטיבית, יש דמנציה ויש אלצהיימר". לדבריה, ירידה קוגניטיבית יכולה להופיע בתחומים שונים של החשיבה. "זה לא רק זיכרון. זה יכול להיות שפה, התמצאות".
מתי זו כבר לא הזדקנות רגילה?
נקודת המוצא היא ההזדקנות הטבעית של המוח. "החל מסביבות גיל 25, כולנו חווים ירידה הדרגתית, טבעית ותקינה בחלק מהיכולות הקוגניטיביות שלנו", מסביר ד"ר איתמר גנמור, מנהל השירות לטיפולים מתקדמים במחלת האלצהיימר ונוירולוגיה קוגניטיבית במרכז הרפואי שיבא. "עם הזמן אנחנו נעשים איטיים יותר מבחינה קוגניטיבית, ומפתחים גם קושי ללמוד טכנולוגיות חדשות. עם זאת, הדבר המשמעותי ביותר ב'הזדקנות התקינה' הוא שהעצמאות התפקודית נשמרת".
ד"ר איתמר גנמור, נוירולוג, שיבאצילום: המרכז הרפואי שיבאד"ר שפירא נותנת כדוגמה את הקושי המוכר בשליפת שמות. "הרבה פעמים אתה יודע את השם, אבל לא מצליח להגיע אליו. האיטיות בכלל היא דבר שבא עם הגיל", היא אומרת. גם עיבוד המידע עשוי להימשך זמן רב יותר, והיכולת לבצע כמה משימות במקביל או לחלק את הקשב ביניהן נחלשת. "לא כל שכחה של שם או מילה פירושה התחלה של דמנציה. יש דברים רבים שהם תקינים כשאדם מזדקן, ואין צורך לפנות לרופא בגללם".
מה שצריך להדליק נורה אדומה הוא שינוי חדש ומתמשך ביחס ליכולותיו הקודמות של האדם. אחת הדוגמאות הבולטות היא פגיעה בזיכרון לטווח קצר, שיכולה להתבטא בחזרתיות שלא הייתה קיימת בעבר. "למשל, קח מקרה שבו אתה מדבר עם אבא, ותוך כדי השיחה הוא חוזר על אותן שאלות שוב ושוב, אותו סיפור בתוך אותה שיחה. החזרתיות הזאת, הזיכרון לטווח קצר שנפגע, זה כבר לא משהו שתקין עם הגיל", אומרת ד"ר שפירא.
סיפורו של מיקי ברקוביץ' הטיל זרקור על דמנציה ועל התמודדות קרובי החולים
(צילום: טל שחר)
גם כאשר מופיעה ירידה שחורגת מההזדקנות הרגילה, אין פירוש הדבר בהכרח שמדובר כבר בדמנציה. "כשמתחילה אצל אדם איזושהי ירידה קוגניטיבית, כך שהוא השתנה יחסית לעצמו וירד מעבר לנורמה, זה השלב שאנחנו קוראים לו ליקוי קוגניטיבי קל, או בשפה מקצועית - MCI (Mild Cognitive Impairment)", מסביר ד"ר גנמור. "בשלב הזה, כדי להתמודד עם הקשיים, האדם נעזר באסטרטגיות שונות, כגון שימוש בפתקים, רשימות, יומן וכדומה. עם זאת, למרות הקשיים, בשלב זה האדם עדיין שומר על עצמאותו התפקודית", הוא מוסיף.
ד"ר דבי שפיראצילום: המרכז הרפואי שערי צדקהמעבר מליקוי קוגניטיבי קל (MCI) לדמנציה נקבע, כאמור, על פי הפגיעה בעצמאות התפקודית. כאשר הירידה הקוגניטיבית מתחילה לשבש פעולות יומיומיות וליצור תלות באדם אחר, היא כבר נכנסת תחת ההגדרה של דמנציה. "הפגיעה יכולה להתבטא, למשל, בקושי להשתמש בטלפון או לזכור לקחת תרופות", אומרת ד"ר שפירא.
עם זאת, דמנציה אינה מתארת בהכרח אדם שאיבד לחלוטין את יכולתו לתפקד. "כשאנשים שומעים את המילה 'דמנציה', הם מדמיינים את השלב המתקדם והקשה. אבל בשלבים הראשונים הדמנציה יכולה להיות קלה, ומעבר לתלות בתחום קוגניטיבי מסוים, האנשים הללו יכולים להיות תפקודיים", מדגיש ד"ר גנמור. "לדוגמה, לעיתים אדם עם דמנציה קלה עדיין יכול לעבוד, אך עצמאותו התפקודית נפגעת אם, למשל, הוא לא יודע אילו תרופות עליו ליטול או האם כבר נטל אותן, והוא לא מצליח לפתור את הקושי בעזרת אסטרטגיה. הוא תלוי במישהו אחר".
לא כל ליקוי קוגניטיבי מוגדר כדמנציה
(צילום: shutterstock)
רק לאחר שהוגדר המצב הקוגניטיבי עולה השאלה מה גורם לו. אלצהיימר, מדגישה ד"ר שפירא, אינו מילה נרדפת לדמנציה, אלא אחת המחלות שעלולות לגרום לה. "יש מחלות שונות שגורמות למצב של דמנציה. אחת מהן היא מחלת האלצהיימר". סיבות אחרות עשויות להיות מחלות של כלי הדם במוח, דמנציה עם גופיפי לואי, דמנציה פרונטו-טמפורלית ומחלות נוספות. ההבחנה הזאת אינה סמנטית בלבד: מחלות שונות עשויות להתחיל עם תסמינים שונים, דורשות בירור אחר ולעיתים גם מגיבות באופן שונה לטיפולים. לכן השאלה אינה רק אם חלה ירידה קוגניטיבית, אלא גם מה גורם לה ובאיזה שלב היא התגלתה.
לפעמים זה מתחיל בהפרעת ראייה
הקושי הוא שבשלבים הראשונים אותן מחלות אינן תמיד נראות כפי שהציבור מצפה. ב-25% מהמקרים, התסמינים הראשונים של מחלת אלצהיימר אינם התסמינים הטיפוסיים, כמו ירידה בזיכרון. כשהסימן אינו תואם את הדימוי המוכר של דמנציה, קל יותר להחמיץ אותו, בייחוד אצל אנשים שעדיין עובדים, נוהגים ומנהלים חיים פעילים. "מחלות שגורמות לפגיעה קוגניטיבית או התנהגותית לא חייבות להתחיל בהפרעה בזיכרון", מסביר ד"ר גנמור. "זה יכול להתחיל, כמו שתואר אצל מיקי ברקוביץ', בהפרעת ראייה כלשהי - גם במחלת אלצהיימר וגם במחלות אחרות. אצל אחרים זה יכול להתחיל בהפרעה שפתית, כמו קושי בשליפת מילים, קושי לבנות משפטים או להבין את הנאמר. בחלק מהמקרים, השינוי הראשון יכול להיות הפרעות בחישוב, קושי להבין איך להתלבש או קושי בתפעול מכשירים שהאדם ידע לתפעל, כמו סלולרי, מחשב ואחרים".
ד"ר איתמר גנמור: "זה יכול להתחיל בהפרעת ראייה כלשהי - גם במחלת אלצהיימר וגם במחלות אחרות. אצל אחרים זה יכול להתחיל בהפרעה שפתית, כמו קושי בשליפת מילים או להבין את הנאמר. בחלק מהמקרים, השינוי הראשון יכול להיות הפרעות בחישוב, קושי להבין איך להתלבש או קושי בתפעול מכשירים שהאדם ידע לתפעל"
בנוסף, לעיתים הסימן הראשון אינו שינוי קוגניטיבי כלל, אלא התנהגותי, או שינוי באישיות. "זו יכולה להיות התנהגות לא תואמת, אימפולסיבית או אגרסיבית חדשה שלא הייתה בעבר, או להפך - התכנסות, פחות יוזמה או מרכיבים אחרים של אפתיה", הוא אומר. שינויים רגשיים והתנהגותיים, כמו דיכאון, חרדה, אימפולסיביות או אדישות, עשויים להופיע לצד הירידה הקוגניטיבית ולעיתים אף לעמוד בחזית התמונה, אך האדם עצמו לא תמיד מבחין או מודע למה שהסביבה כבר רואה.
התסמינים ה"לא טיפוסיים" יכולים להופיע אצל כלל המטופלים, אך הם שכיחים יותר בקרב חולים צעירים. מחלת אלצהיימר שמופיעה לפני גיל 65 מוגדרת "אלצהיימר בגיל צעיר". בקבוצה הזאת שכיחים יותר מופעים שמתחילים בפגיעה בשפה, בראייה, בהתמצאות או בתפקודים הניהוליים. לדברי ד"ר גנמור, במרפאות רואים כיום יותר אנשים בשנות ה-50 וה-60 המוקדמות לחייהם שמגיעים לבירור. לדבריו, "אין פירוש הדבר בהכרח שהמחלה נעשתה שכיחה יותר בגילים האלה. אנחנו חושבים שהסיבה העיקרית לכך היא שאנשים מגיעים לאבחון בשלב מוקדם יותר, שלב שלא היו מגיעים בו בעבר".
הוא מוסיף כי "ההמלצה כיום היא שמגיל 50 ואילך, אם מבחינים בהתחלת תסמינים של ירידה קוגניטיבית או בשינויים התנהגותיים חדשים, מומלץ לפנות למומחים בתחום לשם אבחון. בניגוד לעבר, כיום יש לנו מענה לשלבים המוקדמים של מחלת אלצהיימר. מכיוון שהתרופות החדשות למחלה מיועדות לשלבים המוקדמים, חשוב להגיע לאבחון עם תחילת התסמינים".
מחפשים את טביעת האצבע של המחלה
התסמינים יכולים להעיד שמשהו השתנה, אבל לא תמיד לגלות מה בדיוק מתרחש במוח. שני אנשים עשויים להגיע למרפאה עם קשיי זיכרון דומים, ובכל זאת לקבל אבחנות שונות. ההבדל טמון, בין היתר, בתהליך הביולוגי שמתחולל במוח ובחלבונים שמצטברים בו באופן לא תקין.
במחלת אלצהיימר אחד מסימני ההיכר המרכזיים הוא הצטברות במוח של חלבון הנקרא עמילואיד-בטא. "אחת המהפכות האבחוניות היא שאנחנו יודעים למדוד את החלבון ששוקע באופן לא תקין במוח במחלת אלצהיימר", אומר ד"ר גנמור. "האבחון של סמנים ביולוגיים למחלת אלצהיימר, המשקפים רמות לא תקינות של עמילואיד-בטא במוח, מבוצע כיום באמצעות מיפוי מוחי, דגימת נוזל שדרה או בדיקות דם".
המיפוי שאליו הוא מתייחס הוא בדיקת PET-AMYLOID ייעודית, המאפשרת לזהות הצטברות עמילואיד-בטא במוח. בדיקת נוזל השדרה מחפשת דפוס אופייני של חלבונים הקשורים למחלה, ואילו בדיקות הדם החדשות מנסות לזהות את אותה חתימה ביולוגית באמצעות דגימת דם רגילה.
במאי 2025 אישר מינהל המזון והתרופות האמריקני, ה-FDA, את שיווקה של בדיקת הדם הראשונה שנועדה לסייע באבחון אלצהיימר. לפני כשבוע אישר ה-FDA בדיקת דם שנייה לאבחון המחלה, והשבוע כבר אישר את בדיקת הדם השלישית. "חשוב להדגיש כי בדיקות הסמנים למחלת אלצהיימר מיועדות כיום אך ורק לאנשים עם תסמינים של ירידה קוגניטיבית בדרגת חומרה של MCI או דמנציה, ואינן נועדו לשמש כבדיקת סקר לאנשים ללא תסמינים או עם תסמינים מינימליים", מוסיף ד"ר גנמור.
במחלת דמנציה עם גופיפי לואי, החלבון המרכזי שמצטבר במוח הוא אלפא-סינוקלאין. בשנים האחרונות פותחו בדיקות שמנסות לזהות כמויות זעירות של החלבון המקופל באופן לא תקין, בין היתר בנוזל השדרה, אך השימוש בהן עדיין נמצא בעיקר בשלבי מחקר ופיתוח. "אותה בדיקה חדשנית, של חלבון האלפא-סינוקלאין, עדיין בחיתוליה, ולצערנו אינה זמינה בישראל לשימוש קליני שגרתי", אומר ד"ר גנמור.
כשהמשפחה מבחינה ראשונה
אלא שההחלטה לפנות לאבחון אינה תמיד נמצאת רק בידיו של האדם שחווה את השינוי. לעיתים דווקא בן הזוג, הילדים או אנשים קרובים מבחינים ראשונים בחזרתיות, בבלבול, בשינוי בהתנהגות או בקושי לבצע פעולות שבעבר היו מובנות מאליהן. "באופן עקרוני, בתחום שלנו התהליך כמעט תמיד כולל את המטופל או המטופלת יחד עם משפחתם", אומר ד"ר גנמור. "בנוסף לכך שלפגיעה התפקודית אצל המטופלים יש השלכות גם על סביבתם, לאט-לאט המטופל מאבד מיכולותיו ודרושה תמיכה חיצונית - בשלב הראשון על ידי המשפחה, ובהמשך לעיתים על ידי גורמים נוספים".
ד"ר גנמור: "התהליך כמעט תמיד כולל את המטופל או המטופלת יחד עם משפחתם. לאט-לאט המטופל מאבד מיכולותיו ודרושה תמיכה חיצונית - בשלב הראשון על ידי המשפחה, ובהמשך לעיתים על ידי גורמים נוספים"
חוסר המודעות לשינוי אינו נדיר, ולעיתים הוא עצמו חלק מהמצב הרפואי. "זו בעיה מאוד מוכרת", אומרת ד"ר שפירא. "הרבה פעמים בני המשפחה מתקשרים אליי ואומרים: 'אני רואה משהו אצל בעלי ואני דואגת'. יש מצבים שלמטופל אין מודעות למחלה. יש מצבים שכן, אבל יש בהחלט מצבים שאין מודעות".
במצב כזה, לדבריה, עימות חזיתי והטחת רשימה של טעויות עלולים לגרום לאדם להתגונן ולהרחיק אותו מהבדיקה. הדרך העדיפה היא לתאר בעדינות שינוי ממשי שנצפה, להביע דאגה ולהציע להגיע לבירור, בלי לקבוע מראש שמדובר בדמנציה. "תגידו בעדינות: 'אני מרגישה שיש קצת שינוי, שאנחנו הרבה פעמים מתווכחים על כך שאמרתי משהו ולא שמת לב, ואני שמה לב שאולי פספסת משהו, ואני קצת דואגת'", היא מציעה. "'יכול להיות שיש בעיה. בוא נבדוק את זה, בוא ננסה ללכת לרופא'".
אפשר גם להשאיר מקום לאפשרות שהחשש יתבדה. "אני אומרת: שווה להיבדק. יש היום דברים שאפשר לעשות, יש טיפולים שאפשר לנסות. בוא נעשה בדיקה, נראה מה קורה, אולי אני טועה ואין בכלל בעיה", אומרת ד"ר שפירא. המסר כאן אינו "משהו לא בסדר אצלך", אלא "שמנו לב לשינוי וכדאי להבין מה עומד מאחוריו".
לא להכריח או להיכנס לעימות - אלא לבקש להיבדק כדי להבין האם יש בעיה
(צילום: shutterstock)
כאשר גם הגישה הזאת נתקלת בהתנגדות, אפשר להפוך את הבדיקה לעניין משפחתי ולא למהלך שמסמן אדם אחד כחולה. "היו לי משפחות שהביאו את שני בני הזוג, ואחד מבני הזוג לא הסכים", היא מספרת. "אמרו לו: הגענו לגיל שצריך להיבדק, ואנחנו עושים את זה יחד. זו הייתה דרך שהביאה לבדיקה את בן הזוג שהיה זקוק לה יותר מהשני".
במרפאה עצמה, העדות של בני המשפחה אינה מחליפה את הערכת המטופל, אך היא עשויה להשלים פרטים שהוא אינו זוכר או אינו מודע להם. "אני מדברת קודם עם המטופל, ואחר כך, במקביל, מנסה לקבל מידע גם מבן המשפחה", מסבירה ד"ר שפירא. לאחר מכן נערכות בדיקות אובייקטיביות, שבוחנות אם הקשיים המתוארים בבית באים לידי ביטוי גם בהערכה הקוגניטיבית. המטרה אינה לנצח בוויכוח או לשכנע אדם שהוא חולה, אלא לפתוח דלת לבירור בזמן שבו עוד אפשר להבין את מקור השינוי ולפעול.
לא ריפוי, אבל זמן יקר
המהפכה האבחונית אינה עומדת בפני עצמה. כאמור, היא התפתחה במקביל לכניסתן של תרופות ראשונות שמנסות להשפיע על התהליך הביולוגי של מחלת אלצהיימר, ולא רק להקל על התסמינים. חשוב להדגיש: התרופות האלה מיועדות למחלת אלצהיימר בשלב מוקדם בלבד, לאחר שאושרה נוכחות של עמילואיד במוח. הן אינן מיועדות לכל סוגי הדמנציה ואינן טיפול בדמנציה עם גופיפי לואי. לכן אין להסיק מהדיון בהן כי הן רלוונטיות למחלתו של ברקוביץ'.
"ברוב המקרים התרופות לא מרפאות ולא עוצרות את המחלה, אלא מאיטות את החמרתה. קיים דיון אם ההאטה מספקת. עם זאת, מכיוון שמדובר בפגיעה תפקודית קשה, עד כדי פגיעה בעצמאות התפקודית, הפוגעת גם במטופל, גם במשפחה ובסוף גם במערכת, כל האטה וכל דחייה של המעבר לשלבים הקשים היא משמעותית"
"מבחינת מחלת האלצהיימר, יש מהפכה בטיפול התרופתי בשנים האחרונות, עם שתי תרופות - לקנמאב ודוננמאב", אומר ד"ר גנמור. "אלה תרופות שמיועדות לשלבים המוקדמים של מחלת האלצהיימר. הן נוגדנים שמגיעים למוח ומביאים לפינוי של עמילואיד-בטא. זה טיפול שמשנה את מהלך המחלה, אבל רק במחלת אלצהיימר".
בניסוי המרכזי של לקנמאב, התרופה האטה את קצב הירידה הקוגניטיבית והתפקודית בכ-27% במהלך 18 חודשים. בניסוי המרכזי של דוננמאב נרשמה האטה של כ-35% בקבוצת החולים עם רמות נמוכות או בינוניות של חלבון טאו, ושל כ-22% בכלל משתתפי המחקר. מכיוון שהמחקרים בחנו אוכלוסיות שונות והשתמשו במדדי תוצאה שונים, אין לראות במספרים האלה השוואה ישירה בין שתי התרופות.
לתרופות יכולת להאיט את התקדמות המחלה - אך אינן מרפאות אותה
(צילום: shutterstock)
ד"ר גנמור אינו מתעלם מהוויכוח על גודל התועלת. "ברוב המקרים התרופות לא מרפאות ולא עוצרות את המחלה, אלא מאיטות את החמרתה. קיים דיון אם ההאטה מספקת", הוא אומר. "עם זאת, מכיוון שמדובר בפגיעה תפקודית קשה, עד כדי פגיעה בעצמאות התפקודית, הפוגעת גם במטופל, גם במשפחה ובסוף גם במערכת, כל האטה וכל דחייה של המעבר לשלבים הקשים היא משמעותית". שתי התרופות צמצמו ב-55% את המעבר משלבי המחלה המוקדמים (MCI ודמנציה קלה) לשלבים המתקדמים והקשים (דמנציה בינונית וקשה). יש לציין כי הטיפולים אינם נטולי סיכון. הם עלולים לגרום לנפיחות ולדימומים זעירים במוח - תופעה שבמרבית המקרים מתגלה בהדמיה ואינה גורמת לתסמינים, אך לעיתים נדירות עלולה להיות חמורה. לכן נדרשים התאמה קפדנית, בדיקות מקדימות ומעקב באמצעות MRI.
מה בכל זאת נמצא בידיים שלנו?
האבחון המוקדם והתרופות החדשות רלוונטיים למי שכבר פיתח תסמינים ועומד בתנאים המתאימים לטיפול. אבל לצד השאלה כיצד מטפלים במחלה, ניצבת שאלה רחבה יותר: האם אפשר להפחית מראש את הסיכון לדמנציה, או לפחות לדחות את הופעתה?
התשובה אינה הבטחה, אך היא בהחלט מותירה מקום לפעולה. לפי דוח ועדת Lancet מ-2024, טיפול ב-14 גורמי סיכון בני שינוי עשוי למנוע או לדחות, ברמת האוכלוסייה, קרוב למחצית ממקרי הדמנציה. אין פירוש הדבר שמי שיקפיד על כל ההמלצות יהיה מוגן מהמחלה, אלא שהסיכון אינו מוכתב רק בידי הגיל והתורשה.
"אנחנו יודעים היום על רשימה של די הרבה גורמי סיכון, שרפואה מונעת יכולה לדחות באמצעותם את הגיל שבו תופיע דמנציה", אומרת ד"ר שפירא. "אלה דברים שנמצאים בידיים שלנו". בראש הרשימה היא מציבה את הפעילות הגופנית. "ככל שתעשה יותר פעילות גופנית, הסיכוי שלך לדחות את הדמנציה יעלה". אין צורך להפוך לספורטאי מקצועי: ההמלצה היא לצמצם ככל האפשר את חוסר הפעילות ולהכניס תנועה קבועה לשגרת החיים, בהתאם לגיל ולמצב הבריאותי.
חלק גדול מגורמי הסיכון לדמנציה מוכר דווקא מעולם רפואת הלב וכלי הדם. "כל מה שמונע התקף לב או אירוע מוחי מסייע גם במניעת דמנציה", מסבירה ד"ר שפירא. "זה כולל איזון לחץ דם, איזון כולסטרול, איזון סוכר ושמירה על המשקל. גם עישון, כמובן". במילים אחרות, מה שמגן על כלי הדם לאורך השנים עשוי לסייע גם בשמירה על התפקוד הקוגניטיבי.
אבל בריאות המוח אינה מסתכמת במדדים רפואיים. גם הבדידות, מידת המעורבות החברתית והמשך הפעלת החשיבה לאורך החיים נכנסים לתמונה. "כשאתה בודד, לא בקשר עם אף אחד ורק עם עצמך, הסיכוי שהדמנציה תופיע אצלך מוקדם יותר", אומרת ד"ר שפירא. לדבריה, למידה ועיסוק בפעילות שמאתגרת את החשיבה עשויים לתרום ל"רזרבה קוגניטיבית", כלומר ליכולתו של המוח להתמודד לאורך זמן עם שינויים ופגיעות.
גם ירידה בחושים אינה עניין שיש לקבל בהכרח כחלק בלתי נמנע מהגיל. "ירידה בשמיעה יכולה לגרום לכך שדמנציה תופיע בגיל מוקדם יותר", מדגישה ד"ר שפירא. "גם על ראייה מדברים היום, וחשוב לשמור על חדות הראייה ככל האפשר". בהתאם לכך, הנחיות ארגון הבריאות העולמי כוללות בין היתר טיפול בליקויי שמיעה, שמירה על קשרים חברתיים ואיזון גורמי הסיכון של הלב וכלי הדם.
ד"ר שפירא מזכירה גם את החשיבות של זיהוי דיכאון וטיפול בו. "הסיכוי שהדמנציה תופיע בגיל צעיר גבוה יותר אצל מי שסובל מדיכאון ואינו מטופל, לעומת מי שמקבל טיפול פסיכולוגי או תרופתי", היא אומרת. הקשר בין דיכאון לדמנציה מורכב: לעיתים דיכאון עשוי להיות גורם סיכון, ולעיתים אחד הסימנים המוקדמים לתהליך שכבר החל. בשני המקרים, אין סיבה להתעלם ממנו.
סיפורו של ברקוביץ', מגדולי הספורטאים שצמחו בישראל, ממחיש גם את גבולותיה של המניעה. "גם אם כבר יש במוח פגיעה שיכולה לגרום לדמנציה, כל הדברים האלה יכולים לדחות את הגיל שבו היא תופיע", מסכמת ד"ר שפירא. "אם דחית את זה מגיל 70 לגיל 80, ומגיל 80 לגיל 90, זה יתרון, ואתה אף פעם לא יודע באיזה גיל הייתה יכולה להופיע דמנציה לולא עשית פעילות גופנית. בדמנציה, דחייה כזאת אינה רק מספר על ציר הזמן. משמעותה עשויה להיות עוד שנים של עצמאות, קשרים ויכולת לנהל את החיים".
המהפכה שעדיין לא מגיעה לכולם
אבל גם אחרי כל ההתקדמות שנעשתה עם השנים, האפשרות להגיע לאבחון מוקדם ולקבל טיפול עדיין אינה זמינה לכולם. "אבחון מוקדם דורש זמינות של רופאים מומחים ושל בדיקות מתקדמות, והטיפולים החדשים מחייבים התאמה קפדנית ומעקב ממושך", אומר ד"ר גנמור. במערכת הציבורית בישראל, לדבריו, המשאבים האלה עדיין מוגבלים.
"חסרים רופאים מומחים בתחום, החיוניים גם לשלב האבחנה וגם לשלב הטיפול במטופלים אלה. בנוסף, חסרים מטפלים מתחומי הטיפול הפרא-רפואיים, החיוניים כל כך להתמודדות המטופלים והמשפחות במצבים אלה - מטפלים מתחום הפסיכולוגיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, עובדים סוציאליים, צוותי אחיות (סיעוד) המומחים בתחום, מרכזי יום ועוד. בשל המצוקה בזמינות המשאבים, לצד תמיכה ציבורית וממשלתית לא מספקת, זמינות הטיפולים חסרה מאוד והעומס על המשפחות גדל", הוא אומר.
הפער בולט במיוחד במקרה של התרופות החדשות למחלת אלצהיימר. "אנחנו מאוד מקווים שהן ייכנסו לסל הבריאות. כרגע הן לא בסל והן יקרות. רוב מי שמקבל אותן היום הם אנשים עם ביטוח פרטי, עם סעיף תרופות מחוץ לסל. גם מטופלים שיש להם ביטוח פרטי עדיין צריכים לשלם כיום סכומים גבוהים למימון אשפוזי היום ובדיקות ה-MRI הדרושים לשם קבלת הטיפול, ואלה אינם מכוסים במסגרת הביטוחים הפרטיים לרוב". גם מרבית הבדיקות הנדרשות לצורך התאמה לטיפול בלקנמאב והמעקב אחריו אינן כלולות כיום בסל.
בישראל, המשאבים ולאבחון וטיפול מוקדם עדיין מוגבלים
(צילום: shutterstock)
כך נוצר מצב שבו חלון ההזדמנויות הטיפולי אומנם נפתח, אך לא כל מי שעשוי להתאים לטיפול מסוגל לעבור דרכו. מבחינת ד"ר גנמור, הרחבת הזמינות אינה רק שאלה של שוויון בין מטופלים, אלא גם אינטרס ציבורי. "מדובר במצב מאוד נפוץ שפוגע בהרבה מטופלים", הוא אומר. "אנחנו חושבים שהגדלת הזמינות תיטיב עם כולם: גם עם המטופלים, גם עם המשפחות וגם עם המערכת".
המחסור אינו מסתכם בתרופות. דמנציה היא התמודדות רפואית, רגשית, תפקודית וכלכלית שנמשכת שנים, ובני המשפחה נדרשים לא פעם להפוך בהדרגה למטפלים העיקריים. בהיעדר מעטפת ציבורית מספקת, חלק מהתמיכה הזאת ניתן כיום בידי ארגונים ועמותות. "יש עמותות שונות שממלאות היום את הוואקום של המחסור במענים ציבוריים", אומר ד"ר גנמור. בין היתר פועלות עמותת עמד"א, המעניקה ייעוץ, ליווי וקבוצות תמיכה למשפחות; מרכז ציפורה פריד של עזר מציון, שמסייע בהתמודדות הרגשית ובמיצוי זכויות; ועמותת מלב"ב, המציעה שירותים לאנשים החיים עם דמנציה ולבני משפחותיהם בקהילה. הפעילות הזאת חיונית, אך היא אינה יכולה להחליף מענה ציבורי רחב, שוויוני ונגיש.
