"ד"ר עדי וייס-פינק, מומחית ברפואת ילדים יושבת בחדר זה. לא מאמי, לא מותק, לא עדידוש, אלא דוקטור עדי, או לחילופין דוקטור וייס-פינק, או לחילופין דוקטור". אם גלשתם ברשתות החברתיות בימים האחרונים ודאי נתקלתם בתמונה של השלט הזה שכתבה רופאה – עד אז אנונימית למדי – בשם ד"ר עדי וייס-פינק, ולמבול התגובות והרעש שהגיעו מיד לאחריו.
הרשת געשה, התגובות נעו בין קריאות התפעלות לציניות, ואפילו עמודים כמו "סטטוסים מצייצים" נתנו לו במה. אז מה הסיפור מאחוריו? הכי טוב לשמוע ממקור ראשון. תפסנו את ד"ר וייס-פינק, רופאת ילדים ומנהלת מרפאת מומחים של כללית בפתח תקווה, לשיחת טלפון בבוקר חול המועד פסח, בדיוק כשהגיעה לעבודתה, וגילינו שהכוונה מאחורי כתיבת השלט הייתה בכלל הומוריסטית. טוב, בערך: אמנם הומוריסטית, אך כזו שנועדה להציף נושא חשוב.
"בוא נתחיל מזה שאני חדשה בישראל", היא אומרת, "גרתי באיטליה 15 שנה, ועשיתי עלייה. מאז שהגעתי לישראל אני עובדת בקופת חולים כללית, בהתחלה בבית החולים קפלן ואחר כך בקהילה כרופאת ילדים וכמנהלת מרפאה. אז אתה יודע, יש קצת הלם תרבות בין איטליה לישראל". היא מוסיפה: "באיטליה לא רק לרופאים אתה קורא דוקטור. לכל בנאדם שקצת יותר מבוגר ממך אתה פונה בגוף שלישי. צריך לבקש מהם רשות לדבר איתם בגוף שני, אז הייתי רגילה לסטנדרטים קצת אחרים לפני שנהייתי ישראלית".
כמו מה למשל?
"בתור מנהלת מרפאה הרבה פעמים פונים אליי בצורה לא מקצועית. אני מרגישה שאם הייתי גבר מבוגר יותר ב-15 שנה ולא רופאה אישה בת 40 לא היו פונים אליי בכזו צורה כמו 'מאמי', 'מותק', 'כפרוש', 'יאללה עזבי אותך', 'נו, תתני לי אנטיביוטיקה'. פשוט רציתי להציב קצת גבולות באופן הומוריסטי".
פנייה כזו, היא מסבירה, אולי נאמרת בטון קליל – אבל כשמדובר ביחסי רופא-מטופל, יש לה משקל. "כשפונים אליי ככה זה פוגע בסמכות שלי ובמסר שאני מעבירה למטופלים. הם צריכים להקשיב להוראות שלי, לעקוב אחר ההנחיות שלי. 'נשמה' מרגיש לי פחות מקצועי ואני באמת חושבת באמת ובתמים שהשלט היה ממש מצחיק".
"אם הייתי גבר, לא הייתי צריכה את השלט"
צחוק או לא צחוק, במקום כמו ישראל, שבו הרופאה שלך היא גם השכנה שלך, האמא של החברה הכי טובה של הילדה שלך בגן, וגם נמצאת איתך בתור בסופר – הגבולות בין אישי למקצועי מיטשטשים לעיתים. ואולי דווקא בגלל האווירה הבלתי אמצעית והישירה, רבים לא שמים לב מתי נדרשת מידה של רשמיות.
"דווקא בגלל זה הרגשתי צורך להציב גבולות – בהומור, כן? – אבל גבולות", היא אומרת. "זה לא רק ה'מאמי' ו'הכפרוש'. היה גם שלט שבו ביקשתי לא לאכול לי בחדר ולא ללעוס מסטיק, כי גם בזה היה לי קצת הלם תרבות כשהגעתי", מספרת ד"ר וייס-פינק.
איך את מסבירה את הפופולריות של הפוסט הזה ברשתות? הופתעת מהתגובות?
"אנשים חשבו שהפוסט הזה בא ממקום שחצני, שאני תופסת מעצמי ויש לי רגשי נחיתות, אז אני צריכה שיפנו אליי כדוקטור. ממש לא", היא מדגישה, "אני יודעת מי אני, ואני לא צריכה שיקראו לי דוקטור כדי להרגיש שאני רופאה מצליחה. לא ראיתי את זה כמשהו רע, זה לא פגע בי – להפך: אהבתי שזה עלה. עלתה המודעות ומדברים על זה ודנים על זה".
ואולי-אולי מאחורי השלט ההומוריסטי, מסתתרת גם אמירה? לא רק על סגנון דיבור או נימוסים, אלא על היחס שנשים בתפקידים בעלי אופי סמכותי וניהולי ממשיכות לקבל – גם ב-2025. "אני גם חושבת שזה עניין מגדרי", מסכימה ד"ר וייס-פינק. "אם הייתי גבר, לא הייתי צריכה לשים את השלט הזה. אף אחד לא היה אומר שיש לו רגשי נחיתות. להפך, היו אומרים שהוא גבר אסרטיבי ויודע מה הוא רוצה מעצמו. אני לא חושבת שאני צריכה להתבייש בזה.
"התגובות השליליות אולי מראות עד כמה זה נראה לאנשים לגיטימי לפנות לנשים בצורה מקטינה. כתבו שאני מתנשאת, שהשמש זורחת לי ממקומות מסוימים. ממש לא. אני חושבת שצריך פשוט להתקדם, ולהתחיל לפנות לכל אחד בכבוד שמגיע לו".
את חושבת שקשה יותר לרופאות להציב גבולות מבלי להיתפס כלא-נחמדות?
"כן, ברור. תשים לב לתגובות בשלט. המרפאה שלנו היא רק נשים. שש רופאות, מזכירות, אחיות, ממש כוח נשי, וכן – זה פוגע בנו. אגב, זו תופעה רחבה, לא רק רופאות – גם מורות, גם שופטות – כל אישה בתפקיד סמכותי חווה פניות שמקטינות אותה. ולא רק, אני חושבת שבאופן כללי לא צריך להתייחס ככה לשום אישה, לא למורה בבית ספר, לא לשופטת וגם לא למישהי שעובדת בסופר".
ובכל זאת, ד"ר וייס-פינק לא דוגלת בגישה נוקשה או נטולת גמישות. מבחינתה, הכול תלוי בהקשר, במערכת היחסים ובטון שבו הדברים נאמרים. "אגב, שתדע שלמי שמכירה אותי הרבה זמן אני מרשה לקרוא לי ככה", היא ממהרת לומר, "יש לי מטופלות שנכנסות לחדר ואומרות לי 'אנחנו מכירות את השלט ולא אכפת לנו, אנחנו קוראות לך ממוש' וכולנו צוחקות. אך כשמישהו בא פעם ראשונה וישר מתחיל 'ממוש', 'כפרוש', זה פחות מתאים".
למרות הבאזז, התגובות והדיון הציבורי, ד"ר וייס-פינק לא שוכחת למה היא כאן ולמה בכלל בחרה ברפואה. מאחורי השלט נמצאת רופאה שמאמינה בשירות טוב, בקשר אנושי עם המטופלים – וגם בקצת הומור, כל עוד יש כבוד הדדי.
"בסך הכול אני פה כדי להעניק שירות לכל אחד", היא אומרת. "ותספר להם סוד – גם אם יקראו לי עדידוש, ממוש או כפרוש, אני עדיין אמשיך להעניק שירות עם צחוק וחיוך ומבטיחה שלא אוריד להם יד", היא מוסיפה בהלצה. "אני אתן לכם טיפול רפואי כמו שצריך, ואטפל בכם עם חיוך על הפנים. אבל הכי חשוב – אם כבר קוראים לי ממוש, אז לבוא עם קפה. זה תמיד טוב".
