בשיתוף המרכז הרפואי שיבא תל השומר
כמו נשים רבות במלחמה הזאת גם שירה לוי קמינס מצאה את עצמה מתפעלת כמה חזיתות מורכבות בו זמנית. זה התחיל כשמאיר, בעלה, נהג טנק במילואים, נפצע. "לילדים דאגתי מיד, אבל את עצמי שמתי בצד", היא נזכרת. "עברו חודשים עד שהתחלתי טיפול. הרגשתי בלתי נראית – כאילו אני רק ‘אשתו של’ או ‘אמא של’, ולא אדם בפני עצמו. כל המשפחה השתנתה, ולמדנו להכיר מחדש את הגרסה החדשה שלנו. כבר בסבב הראשון של המילואים מאיר סבל מכאבים בגב, ובהדרגה הבחנתי גם בתסמינים נפשיים, הוא היה דרוך כל הזמן, חיפש צלפים בכל מקום והגיב בחרדה לכל אזכור של חזרה ללחימה".
3 צפייה בגלריה
"הבנתי שזו פוסט טראומה. זה לא היה מאיר שלי", שירה (משמאל) ומאיר לוי קמינס
(באדיבות המצולמים)
כמו שירה – יש בני משפחה רבים של פצועים ופצועות שסובלים מנזק משני, שהוא גם לא אחת שקוף. גם לאלה וגם לאלה נדרש טיפול נפשי שוטף ומשמעותי. לבית החולים שיבא בתל השומר כבר צברו קילומטראז' ארוך של טיפול בטראומה. עם פרוץ המלחמה הבינו שיש צורך במהלך רחב ועמוק יותר. כך הוקם המרכז הארצי לטראומה נפשית "חוזרים לחיים". המרכז, שהוקם בזכות התמיכה חסרת התקדים של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF), רשת Cohen Veterans Network, בשיתוף ארגון נכי צה"ל ואגף השיקום במשרד הביטחון, המרכז פועל בפריסה ארצית ומציע מגוון טיפולים ללוחמים ובני משפחותיהם בסניפים של בתי הלוחם בנהריה, חיפה, ירושלים, תל אביב ובאר שבע.
ד"ר ולאד סבטליצקי, מנהל התפעול הרפואי של המרכז, ועו"ס המתמחה בטיפול בטראומה מסביר: "בנות הזוג נמצאות בסיכון לפתח טראומטיזציה משנית – מצב שבו הן חוות תסמינים הדומים לאלו של בן הזוג הלוחם, כגון חרדות, נדודי שינה ותחושת ריחוק. ההתערבויות שלנו נועדו למנוע את זה ולספק לבנות הזוג כלים להתמודדות ותמיכה".
נזק מתמשך
ההבנה כי נדרש פה טיפול מקיף לשני סוגים של אוכלוסייה, צמח בין היתר מקולות שהשמיעו המטופלים ובני המשפחות שלהם. "אחרי הסבב השני הכול החמיר", אומרת שירה. "מאיר עבר ניתוח בשל הכאבים בגבו, אבל המצב הנפשי המשיך להתדרדר. הבנתי שזו פוסט טראומה. זה לא היה מאיר שלי. הילדים לא הבינו למה אבא שלהם, פתאום צועק כל הזמן, מסתגר, רגיש לרעש ולא יוצא מהמיטה. שלושתם הושפעו מזה מאוד, ואצל כל אחד מהם זה בא לידי ביטוי בקשיים שונים".
הקשי הוא מטבע הדברים לא רק סביב טראומה נפשית, אלא גם במקרים של פציעה פיזית, שהביא איתה אתגרים נפשיים נוספים. "אנחנו מטפלים באנשי כוחות הביטחון ובני משפחה, שהמצוקה שלהם היא סביב תוצאות הלחימה", אומר ד"ר סבטליצקי. "כלומר, לא רק בני משפחה של לוחמים שמתמודדים עם טראומה נפשית, זה בהחלט יכול להיות גם סביב התמודדות עם פציעה פיזית. בד בבד ההתמודדות של בני המשפחה של הלוחמים כוללת לעתים מה שאנחנו מכנים 'אובדן מעורפל' – מצב שבו האדם נוכח פיזית אך השתנה מהותית. תחושת האובדן הזו יוצרת מתח, חרדה ודורשת מהמשפחה להגדיר מחדש את הדינמיקה הפנימית שלה".
3 צפייה בגלריה
"מדובר לא רק בהתמודדות פיזית, אלא בשינוי עמוק באופן שבו כל אחד רואה את עצמו ואת מקומו במשפחה" ליאת ודולב סלע
(באדיבות המשפחה )
"ה-DNA הרגשי של המשפחה משתנה"
גם במקרים בהם הלוחמים הם גברים או נשים צעירות, מתמודדות המשפחות עם אתגרים בעקבות המלחמה. עבור ליאת סלע, שבנה דולב (20) נפצע באוקטובר האחרון במהלך פעילות בג'באליה, הפציעה שינתה את המרקם המשפחתי כולו. "כאשר אירוע מטלטל כמו הפציעה של דולב מתרחש, זה כמעט מרגיש כאילו ה-DNA הרגשי של כל אחד במשפחה משתנה", היא מספרת. "מדובר לא רק בהתמודדות פיזית, אלא בשינוי עמוק בתפיסות, בערכים ובאופן שבו כל אחד רואה את עצמו ואת מקומו במשפחה".
משפחת סלע, נכנסה למסע של חוסר ודאות מהרגע שבו קיבלו את שיחת הטלפון באמצע הלילה שבה התבשרו על הפציעה. "הגענו לשיבא ומצאנו את דולב עם פציעות קשות בעין, כוויות ורסיסים בגופו", נזכרת האם ליאת, "הימים הראשונים היו מסע של רכבת הרים רגשית – פחד, חוסר ודאות, כאב, לצד הכרת תודה על כך שהוא חי". לדברי סלע, הרגעים הראשונים היו מלאים בכאב, פחד וחוסר אונים. המשפחה עשתה כמיטב יכולתה להחזיק מעמד ולתמוך בבן הפצוע. "המחשבות התרוצצו בראשנו ללא הפסקה", היא אומרת. "ניסינו לשמור על קור רוח, להאמין שיהיה טוב, אבל הלב פעם בחוזקה. הרגשנו כמו אגרוף בבטן".
"למה הוא ולא אני?"
"ההתמודדות עם הפציעה שולחת אותך לשני מקומות מאוד שונים", משתף עידו יערן, בן ה-24, שאחיו הצעיר רועי – קצין בנח"ל, נפצע אנושות ברפיח ואיבד את שתי רגליו. "מצד אחד, תחושה של הרבה מאוד אחריות, דרישה להחזיק מעמד, להכיל את בני המשפחה האחרים. זה מחייב אותך להיות הבנאדם שמקבל החלטות ומתמודד. במקביל, יש גם תחושה של אשמה, כאח גדול. למה הוא ולא אני? ואתה איפשהו שם באמצע, בין הרצון להיות שם בשבילו ובין רצון להתפרק".
לפני הפציעה של רועי, עבד עידו אחיו במסעדה, תכנן טיול גדול של אחרי צבא, וגם עשה מילואים בעצמו בחטיבה 16 שלחמה בעזה. "במובן מסוים, אתה צריך לוותר על החיים שלך. ואתה מבין מהר מאוד שלא כולם במשפחה יכולים לעמוד בזה", מספר יערן. הפציעה של רועי הסיטה את המשפחה כולה מהמסלול.
3 צפייה בגלריה
"אנחנו חייבים אנשי מקצוע שיודעים להתמודד עם הדבר הזה שנקרא טראומה", עידו (משמאל) ורועי יערן
(באדיבות המצולמים)
לדברי ד"ר סבטליצקי, פגיעה שכזאת בהחלט יכולה לטלטל את ההיררכיה המשפחתית. "במצבי פציעה טראומטית, מי שהיה רגיל להיות חזק ומוביל – הופך לפגיע, ומי שהיה רגיל להישען עליו – נאלץ להפוך למשענת", הוא מבהיר. "השינוי הזה עלול להיות מלווה במתחים, עימותים ותחושות תסכול".
המצוקה של המשפחות דורשת אם כך התייחסות מקצועית בפני עצמה, כדי לסייע להן לתמוך כראוי בפצועים והפצועות. "אנחנו חייבים אנשי מקצוע שיודעים להתמודד עם הדבר הזה שנקרא טראומה", מסכם יערן. "לתווך למשפחות איך לגשת לבן משפחה פצוע וגם לעזור לסדר את כל המחשבות שההתמודדות הזאת מביאה איתה, עבור כל אחד מבני המשפחה".
"צריך להבין שמדובר בתהליך ארוך, שדורש לא רק תמיכה מהסביבה הקרובה, אלא גם אמצעים מקצועיים ומערכת תמיכה רחבה", מחזק ד"ר סבטליצקי. המרפאות של 'חוזרים לחיים' מציעות מגוון של אפשרויות טיפול - פרטני, קבוצתי, זוגי, משפחתי, טיפולי CBT, ועוד. זאת, מתוך תפיסה הוליסטית הדוגלת במעטפת טיפולית מקיפה, שרואה את המטופל וגם את סביבתו הקרובה, ושואפת לאפשר תפקוד מיטבי בכל שדות החיים.
בשיתוף המרכז הרפואי שיבא תל השומר
פורסם לראשונה: 12:58, 18.02.25
