לעיסת מסטיק אולי נראית לנו כהרגל יומיומי ותמים, אבל מחקר שפורסם באחרונה מצביע על כך שהיא עלולה להיות מקור נוסף לחשיפה של הגוף לחלקיקי פלסטיק זעירים, הידועים בשם מיקרו-פלסטיק.
המחקר, שפורסם לאחרונה על-ידי חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA) והוצג בכנס האביב של האגודה האמריקאית לכימיה (ACS), מצא שמסטיקים מסחריים – גם מהסוגים הסינתטיים וגם מהטבעיים – משחררים כמות ניכרת של מיקרו-פלסטיק לתוך הרוק בעת לעיסה. הממצאים מצטרפים לשורת מחקרים מהשנים האחרונות שמצביעים על הימצאות של מיקרו-פלסטיק כמעט בכל מקום – במים, באוויר, בקרקע, ואפילו בגוף האדם.
"המחקר מציג ממצאים מעט מטרידים", אומרת ד"ר נירית לב, מנהלת המחלקה הנוירולוגית במרכז הרפואי מאיר ויו"ר החברה הישראלית לכאבי ראש. "עבודה זו מצטרפת למגמה ברורה שממחישה עד כמה אנחנו מוקפים במיקרו-פלסטיק – גם במקומות הכי לא צפויים, כולל במזונות שנחשבים לבטוחים. כך למשל, גם בבקבוקי מים מינרליים נמצאו כמויות של חלקיקי פלסטיק זעירים. כיום מתבצעות בדיקות טוקסיקולוגיות למוצרים כדי לוודא שהם אינם מכילים חומרים רעילים, אך מיקרו-פלסטיק כלל לא נבדק ואינו חלק מתהליכי האישור הרגולטוריים".
אישה אחת, 70 מסטיקים
ד"ר לב מסבירה כי במרכז המחקר עמד ניסוי שבו נבדקו עשרה סוגים שונים של מסטיקים – חמישה טבעיים וחמישה סינתטיים – כולם נמכרים באופן חופשי בארצות הברית. שמות המותגים לא נחשפו. כדי לצמצם את ההבדלים בין לעיסות שונות והרכב הרוק של אנשים שונים, החוקרים בחרו שאדם אחד בלבד ילעס את כל הדגימות – שבע חתיכות מכל אחד מעשרת המותגים שנבדקו.
ד"ר נירית לבצילום: חן גליליהמשתתפת בניסוי – ליסה לואו, דוקטורנטית באוניברסיטת UCLA – נדרשה לשטוף את פיה מספר פעמים במים נטולי יונים, כדי לבדוק את מצב הבסיס (baseline) של מיקרו-פלסטיק ברוק. "לאחר מכן היא לעסה כל אחד מהמסטיקים במשך ארבע דקות – ובחלק מהמקרים אף יותר", אומרת ד"ר לב, "לאורך זמן הלעיסה נאספו דגימות רוק אשר עברו תהליכי עיבוד מדוקדקים שכללו ניעור, סרכוז (הפרדת חומרים), סינון, ועיכול כימי. לבסוף, הדגימות נבחנו תחת מיקרוסקופ לצורך זיהוי חלקיקי פלסטיק".
הממצאים היו חד-משמעיים: גרם אחד של מסטיק שחרר בממוצע בין 100 ל-600 חלקיקי מיקרו-פלסטיק. מסטיק בודד, שמשקלו נע בין 1.5 ל-6 גרם, עשוי אם כך לשחרר מאות וייתכן שאף אלפי חלקיקים לתוך הפה. מסטיקים סינתטיים שחררו בממוצע כ-104 חלקיקים ליחידה, בעוד שהמסטיקים הטבעיים שחררו כ-96 חלקיקים ליחידה – פער זניח שמעיד שהסיווג "טבעי" אינו מבטיח היעדר פלסטיק.
בסל הכול, לואו לעסה 70 מסטיקים כחלק מהניסוי. לדבריה, "זה היה מפתיע לגלות שהמסטיקים הטבעיים שחררו כמות דומה מאוד של מיקרו-פלסטיק למסטיקים הסינתטיים".
הרוב משתחרר בדקות הראשונות
94% מהמיקרו-פלסטיק משתחררים כבר בשמונה הדקות הראשונות של הלעיסה, כך נמצא. לאחר מכן קצב השחרור הולך ופוחת עד שמגיע לנקודת רוויה – מצב שבו כמעט ולא משתחררים חלקיקים נוספים. "מכאן שמי שלועס מסטיקים במשך פרקי זמן ארוכים לא בהכרח נחשף ליותר חלקיקי פלסטיק", מסבירה ד"ר לב, "אך דווקא החילופים התכופים בין מסטיק למסטיק, כפי שמקובל אצל חלק מהאוכלוסייה, עלולים להעלות את סך החשיפה".
בהנחה שאדם לועס כ-160 עד 180 מסטיקים בשנה – נתון שמייצג צריכה מתונה יחסית – מדובר על חשיפה פוטנציאלית לכ-30,000 מיקרו-פלסטיק בשנה, רק ממסטיק.
ד"ר לב: "מי שלועס מסטיקים במשך פרקי זמן ארוכים לא בהכרח נחשף ליותר חלקיקי פלסטיק. אך דווקא החילופים התכופים בין מסטיק למסטיק, כפי שמקובל אצל חלק מהאוכלוסייה, עלולים להעלות את סך החשיפה"
מאיפה מגיע הפלסטיק?
במסטיקים סינתטיים נמצאו כמויות משמעותיות של פולימרים מסוג PET ופוליסטירן – שנפוצים גם באריזות מזון ובבקבוקי שתייה – לצד חומרים פטרוכימיים נוספים כמו גומי סינתטי ופוליוויניל אצטט. מנגד, גם במסטיקים ה"טבעיים", שבדרך כלל מבוססים על חומרים מהצומח כמו שרף עצים, נמצאו פולימרים מסוג פוליאולפינים – חומרים פלסטיים שנמצאים לרוב בשקיות ובאריזות מזון. במחקר נמצא כי חלקיקים אלה היוו עד 50% מהפלסטיק שנמצא בדגימות הרוק.
5 צפייה בגלריה
המרכיבים האמיתיים של המסטיקים לא ידועים. כיצד נכנס המיקרו-פלסטיק?
(צילום: Shutterstock)
החוקרים ציינו שמארזי המסטיקים אינם מציינים את הרכב הפולימרים, ולעיתים מופיע רק תיאור כללי כמו "Gum Base" (בסיס מסטיק). המרכיבים האמיתיים נותרים לא ידועים.
ד"ר סנג'אי מוהנטי, פרופסור להנדסה אזרחית וסביבתית ומי שהוביל את המחקר, מציין הבדל מהותי בין מסטיקים למקורות חשיפה אחרים: בעוד שבמוצרים כמו בקבוקי מים או שקיות תה החשיפה לפלסטיק נובעת מהאריזה או מתהליך הייצור, כאן מדובר על מרכיב יסוד של המוצר עצמו.
"עם מסטיק, האוכל עצמו הוא הפלסטיק", הוא אמר ל-Health. לדבריו, ההשפעה הבריאותית של בליעת מיקרו-פלסטיק עדיין נחקרת, אך יש מספיק עדויות כדי להדליק נורה אדומה.
"פתחו של עידן חדש"
"בעשור האחרון נמצאו חלקיקי מיקרו-פלסטיק שהצטברו כמעט בכל איבר בגוף: בריאות, בזרם הדם, במוח, בשליה, במעיים ועוד", אומרת ד"ר לב, "מחקרים שונים קשרו את החלקיקים לתגובה דלקתית, עקה חמצונית, פגיעה בתפקוד ה-DNA, הפרעות מטבוליות, סיכון למחלות לב וכלי דם, ירידה בפוריות והשפעות נוירולוגיות".
לדבריה, גם בחירה במסטיק שמוגדר "טבעי" אינה מגינה עלינו מפני חשיפה למיקרו-פלסטיק – שכן גם בו נמצאה כמות משמעותית של חלקיקים. "נראה כי מקורם עשוי להיות בתהליך הייצור של המסטיק עצמו או של האריזה, אך עצם פעולת הלעיסה – שיוצרת חיכוך ושפשוף – היא זו שמגבירה את שחרורם".
אז האם צריך להפסיק ללעוס מסטיקים?
"תראה, האם סיגריה עדיפה? ברור שלא", אומרת ד"ר לב, "ומי אמר שאין מיקרו-פלסטיק גם בסוכריות? יכול מאוד להיות שגם שם הוא קיים, פשוט עדיין לא בדקו. אולי עם הזמן, ככל שהמודעות לנושא תלך ותגדל, זה יהיה משהו שיופיע על גבי האריזה – בין אם כחלק מהרכיבים ובין אם כאזהרה – כדי להגביר את השקיפות ולאפשר לצרכנים לדעת מה אנחנו מכניסים לגוף, ולקבל החלטות מושכלות בהתאם".
5 צפייה בגלריה
בקבוק פלסטיק של ליטר מים מכיל בממוצע כ-240,000 חלקיקי מיקרו-פלסטיק
(צילום: shutterstock)
רוב המומחים מסכימים שהחשיפה ממסטיקים לבדה אינה מסוכנת ברמה המיידית – במיוחד בהשוואה למקורות חשיפה אחרים. מחקר אחד מצא שליטר מים בבקבוק פלסטיק מכיל בממוצע כ-240,000 חלקיקי מיקרו-פלסטיק – פי שמונה מכמות שנתית ממסטיק.
יחד עם זאת, צמצום צריכת מסטיקים זה לא דבר רע. ואם כבר לועסים – עדיף ללעוס מסטיק אחד לאורך זמן, מאשר להחליף מסטיקים שוב ושוב. כמו כן, השלכה של מסטיק משומש על המדרכה ברחוב עלולה ליצור בעיה נוספת: חלקיקי הפלסטיק שבו עלולים לחלחל לקרקע ולים, ולהצטרף לזיהום הפלסטיק ההולך וגדל.
בנוסף, מומלץ שלא לבלוע מסטיקים, במיוחד אם מדובר במסטיקים סינתטיים שמתפרקים לאורך שנים. מסטיקים טבעיים אמנם מתפרקים מהר יותר, אך גם הם עשויים לשחרר חלקיקי פלסטיק למערכת העיכול במקרה של בליעה.
"אנחנו ניצבים בפתחו של עידן חדש שבו נצטרך להתייחס גם למרכיבים הלא-מוצהרים שמקיפים אותנו – בין אם במזון, באוויר שאנחנו נושמים, במים שאנחנו שותים, ואפילו בבגדים שאנחנו לובשים", מסכמת ד"ר לב, "כיום יש עדויות הולכות ומתרבות לכך שאנחנו נחשפים למיקרו-פלסטיק אפילו דרך העור. עדיין לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין מיקרו-פלסטיק למחלות מסוימות, אך העובדה שמדובר בחומר שמצטבר בגוף ושנמצא בעלייה מתמדת – במקביל לעלייה בשכיחות של מחלות כרוניות מסוימות – בהחלט מעוררת צורך בחקירה מעמיקה".
איך להפחית מיקרו-פלסטיק במי שתייה?
מחקר סיני חדש מצא ששיטה פשוטה של הרתחת מים וסינונם יכולה להפחית באופן משמעותי את כמות המיקרו-פלסטיק במי ברז – עד 90% מהחלקיקים. החוקרים גילו כי בעת ההרתחה נוצר משקע של סידן פחמתי (אבנית) שנצמד לחלקיקי הפלסטיק ולוכד אותם. את המשקעים ניתן להסיר באמצעות סינון פשוט במסננת תה.
מדובר בפתרון זמין, זול ויעיל להפחתת חשיפה יומיומית לחלקיקי פלסטיק, שנמצאו בעבר גם במי שתייה, מזון ואוויר. החוקרים מקווים שהרתחת מים תהפוך להרגל עולמי – במיוחד לנוכח העדויות המצטברות לכך שחלקיקי מיקרו-פלסטיק חודרים לגופנו ועלולים להזיק לבריאות.
עוד גילה המחקר כי ככל שרמת המינרלים במים גבוהה יותר – כך יעילות לכידת המיקרו-פלסטיק גבוהה יותר. מאחר שהחלקיקים הללו נמצאים כיום כמעט בכל מוצר צריכה – כולל בקבוקי מים, שקיות תה ואפילו באוויר – מדובר בפתרון נגיש שיכול להפחית את החשיפה גם בלי מתקני סינון מתקדמים. החוקרים מדגישים כי למרות שעדיין לא ברור עד כמה מזיקים חלקיקי המיקרו-פלסטיק לגוף האדם, הם כבר נקשרו לפגיעה במיקרוביום, לעמידות לאנטיביוטיקה ולסיכונים בריאותיים פוטנציאליים נוספים – ולכן כל הפחתה בחשיפה עשויה להיות בעלת חשיבות.
