"הלב עדיין שבור כמו ביום הראשון. זה לא נעשה יותר קל, להפך". זה יום הזיכרון השני עבור ליהי לוי אינגבר, אלמנתו של ד"ר דניאל לוי לודמיר, שנרצח בעת מילוי תפקידו כרופא ב-7 באוקטובר במרפאת השיניים בבארי, שהפכה לאחד מסמלי הטבח. "הגעגוע מקבל משמעות אחרת, זה געגוע שאי אפשר לממש אותו, געגוע ששורף את הגוף".
השבוע שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחללי פעולות האיבה רצוף כאב עבור הציבור כולו, אך עבור משפחות השכול הזיכרון נוכח תמיד ובכל מקום: "היום-יום שלנו הוא סבל צרוף. אני לא באמת צריכה את הימים המיוחדים כדי להיזכר כמה ליבי שבור, אבל יש משהו בימים האלה, בהתעסקות הבלתי פוסקת, שהופך את זה להרבה יותר נורא. אתה לא יכול להתעלם ממה שהמדינה חווה באותם ימים, ממה שמשודר בטלוויזיה, מהשירים, מהלך הרוח", אומרת לוי אינגבר.
7 צפייה בגלריה
"הילדים יגדלו רק על המורשת והסיפורים". ליהי לוי אינגבר, אלמנתו של ד"ר דניאל לוי לודמיר, וילדיהם אמה וליאם
(צילום: אלבום פרטי)
7 צפייה בגלריה
הגעגוע שורף. ד"ר דניאל לוי לודמיר, שנרצח במרפאת בארי, וילדיו אמה וליאם
(צילום: אלבום פרטי)
דניאל וליהי, ושני ילדיהם, ליאם (3.5) ואמה (6), עברו להתגורר בבארי באוגוסט 2022, שנתיים אחרי שדניאל החל התמחות במחלקת אף אוזן גרון בסורוקה. בבארי הוא שימש ככונן במרפאת הקיבוץ. "בשש וחצי בבוקר שמענו רעש מטורף", משחזרת ליהי את אותו בוקר ארור. "דניאל כבר היה ער, התארגן לצאת לתורנות בסורוקה, אבל היה לי ברור שיש פה אירוע אחר. כשאתה חי בעוטף אתה לומד את הרעשים, וזה היה חריג. התקשרתי להורים שלי שלא יבואו, כי הם היו אמורים לבלות איתנו את השבת, ודניאל התקשר לבית החולים לעדכן שהוא מתעכב. הסתכלנו אחד על השנייה ורצנו לממ"ד, חדר השינה של הילדים, אז בן שנתיים ובת ארבע וחצי".
"הוא כתב לי שהם תחת אש, שהוא מקווה לצאת מזה ושהוא אוהב אותי. שאלתי אותו אם הם בסדר, הוא ענה שבינתיים בסדר. לא הבנתי למה הוא נפרד עכשיו, הרי שעות אנחנו כבר תחת אש. אבל בדיעבד לא נשארה להם תחמושת והמחבלים סגרו עליהם. בדקה ל-14:00 הוא כבר לא ענה. במקביל שמעתי אש תופת מהכיוון"
"ישבנו שם, עשינו טלפונים, התחלנו לקרוא קצת ב-ynet", ממשיכה ליהי. "סביב השעה 07:00 שלחו לנו הודעה שיש חשד לחדירה של מחבלים, ותוך כמה דקות שמענו יריות בקרבתנו". היא לא חשבה פעמיים. "פירקתי את הרגליים של הפסנתר החשמלי ונעלתי איתן את הדלת של הממ"ד כך שלא יהיה ניתן לפתוח אותה מבחוץ. התיישבנו רחוק מהחלון. חשבתי אם יורים עלינו, איפה יהיה הכי בטוח לשבת. עשיתי את מה שחשבתי שיכול לעזור למצבים ספציפיים, אבל כשהבנתי ששורפים את הבתים, ידעתי שלא יהיה לי מה לעשות. היה שלב שישבתי ואמרתי שאם נכנסים, אני נותנת אותנו, שאני לא רבה".
7 צפייה בגלריה
"פירקתי את הרגליים של הפסנתר החשמלי ונעלתי איתן את הדלת של הממ"ד כך שלא יהיה ניתן לפתוח אותה מבחוץ"
(צילום: אלבום פרטי)
בשעה 07:30 קיבל דניאל טלפון מהפרמדיקית עמית מן ז"ל. "היא התקשרה אליו לבדוק אם הוא בבית. הוא אמר לה שכן ושהוא צריך לצאת לתורנות בסורוקה אבל היא ביקשה ממנו להגיע למרפאת השיניים", נזכרת ליהי. "הוא התכרבל בדיוק עם ליאם, וקפץ מהמיטה. זה ממש 30 מטר מהבית שלנו. יצאתי איתו מהממ"ד, נתנו נשיקה על השפתיים, נפרדנו, והוא אמר לי שהוא אוהב אותי. היה לו מבט כזה חושש, עם חצי חיוך של 'יהיה בסדר'. פחדתי בעיקר מהיציאה שלו מהבית, האמנתי אז שבתוך המרפאה הוא יהיה בסדר ויגנו עליו, אבל חששתי מההליכה עצמה למרפאה, שהוא יחטוף כדור בראש".
כשהגיע למרפאה, שלח לה הודעה ש"המצב קשה". עד הצהריים הצליחו השניים לשמור על קשר רציף, למרות הסוללה שכמעט נגמרה בטלפון, והחשמל שנפל שוב ושוב. "כל רבע שעה מישהו מאיתנו שלח הודעה אם הכול בסדר". בהמשך עדכן דניאל שבמרפאה יש הרוג, פצוע קשה ופצוע קל. "הוא אמר שמסוכן מדי לצאת. זה היה באזור השעה 11:00. אנחנו יודעים שהיו אז 350 מחבלים בבארי".
"מההתחלה הבנתי את האירוע", אומרת ליהי. "כבר ב-10:00 בבוקר כתבתי לו שהקיבוץ 'נצור'. דניאל עולה חדש והוא לא הבין את המילה, אז הבהרתי לו שאני מתכוונת שכבשו את הקיבוץ, שצה"ל יצטרך לכבוש אותו מחדש".
בשתי דקות לפני 14:00 בצהריים, התקבלה ההודעה האחרונה. "הוא כתב לי שהם תחת אש, שהוא מקווה לצאת מזה ושהוא אוהב אותי. שאלתי אותו אם הם בסדר, הוא ענה שבינתיים בסדר. לא הבנתי למה הוא נפרד עכשיו, הרי שעות אנחנו כבר תחת אש. אבל בדיעבד לא נשארה להם תחמושת והמחבלים סגרו עליהם. בדקה ל-14:00 הוא כבר לא ענה. במקביל שמעתי אש תופת מהכיוון, זרקו עליהם איזה 20 רימונים". למרות התקווה שזו רק פציעה שמקשה עליו לענות, חשה ליהי בתוך תוכה שזה נגמר. "עשיתי אחד ועוד אחד ויצא שתיים. קיוויתי שהוא נפצע, אפילו תרחיש של דניאל חטוף היה מבחינתי אז התרחיש הטוב", היא אומרת, "דניאל היה בלי נשק, בלי אפוד, הוא בא כרופא, בא להציל חיים".
דניאל כנראה נהרג מהדף של אחד הרימונים שנזרקו על ידי המחבלים במרפאה והתפוצצו. "הוא מת במקום", היא אומרת. "הוא נשאר שלם ונקי, לא הייתה עליו טיפת דם. אחות המרפאה סיפרה שהוא היה נראה כאילו הוא פשוט ישן".
"רופא בכל רמ"ח איבריו"
שנה וחצי אחרי הטבח הנורא, ליהי כבר לא מתייסרת בשאלה מה היה קורה אילו דניאל היה נשאר באותו בוקר בבית. "הדבר היחיד שמחזיק אותי היום זו הידיעה שאני בטוחה שהם הצילו אותנו ואת השכונה כולה שבקרבת המרפאה, בכך שמשכו את האש אליהם, ואלמלא מה שקרה, כולנו היינו נרצחים כמשפחה בבית", היא אומרת. "היו תקופות שמתוך כאב שאלתי למה לא מתנו כולנו, והיה שלב ששאלתי את עצמי למה אפשרתי לו לצאת. אבל דניאל היה רופא בכל רמ"ח איבריו, זו הייתה המהות שלו. אם היה לי ספק שהאירוע יתפתח באופן הזה, לא הייתי נותנת לו לצאת, אבל מי חשב שזה יתגלגל כך".
"עשיתי אחד ועוד אחד ויצא שתיים. קיוויתי שהוא נפצע, אפילו תרחיש של דניאל חטוף היה מבחינתי אז התרחיש הטוב. דניאל היה בלי נשק, בלי אפוד, הוא בא כרופא, בא להציל חיים"
שעתיים לאחר אותה הודעה אחרונה, כשהיא עדיין עם הילדים בממ"ד, ללא ידיעה מה עלה בגורל אהובה, הפך ביתם בבארי לנקודה שבה התרכזו כוחות צה"ל. בשל הקרבה למרפאה, חולצו לשם הניצולים, ביניהם גם יאיר אביטל, שטופל על ידי דניאל. "לא ידעתי שכולם אצלי בבית. דפקו לי על הדלת של הממ"ד, אני זוכרת שהחייל אמר לי את השם והיחידה, והוא גם אמר משפט בעברית גבוהה. מחבל לא יכול היה לדבר ככה, היה לי ברור שניסה להעביר לי מסר שאדע שזה לא מחבלים. כשיצאתי ראיתי את כל הצבא בסלון שלי, התחלתי לבכות ושאלתי על דניאל, אבל הם אמרו שהם לא יודעים. נירית (האחות נירית הונוולד-קורנפלד) ויאיר לא סיפרו לי אז. אני זוכרת שחזרתי לממ"ד ואמרתי לילדים שאנחנו מוגנים. לא ידעתי מה עם דניאל אבל ידעתי שאנחנו נהיה בסדר".
רק ב-19:00 בערב חולצו מביתם. "נירית האחות סחבה את אמה, אני את ליאם. לקחתי איתי שמיכה ותרכיז מיץ. זוכרת שביקשתי פיתות מהחיילים כי לא ידעתי מתי נאכל". בחצות הלילה הגיעו לבית הוריה של ליהי בקריית אונו. שלושה ימים חלפו עד שקיבלה מידע על דניאל. כל אותו הזמן רק קיוותה שהסוף אחר. "כל כמה שעות עשיתי סבב שיחות לבתי החולים. רק ביום שני בצהריים הכניסו צוותים לבארי מהקיבוץ ומזק"א לזיהוי הגופות שנותרו בשטח בגלל הלחימה, אבל המשטרה הוציאה הנחיה לא להודיע למשפחות בלי DNA. ביום שלישי כבר אמרו לי בבתי החולים שאין יותר אנונימיים. התקשרתי לקיבוץ, צעקתי, ובסוף סיפרו לי שדניאל מת". ההודעה הרשמית מטעם המדינה הגיעה רק לאחר כמעט שבוע, ביום שישי.
7 צפייה בגלריה
"אבא מדהים לילדים שלי". ליהי לוי אינגבר, ד"ר דניאל לוי לודמיר ז"ל, ובנם ליאם
(צילום: אלבום פרטי)
ד"ר דניאל לוי לודמיר נולד בפרו למשפחה יהודית. בסיום התיכון, התקבל שם ללימודי רפואה. "מילדות הוא ידע שיהיה רופא, הוא גדל בידיעה הזאת", אומרת ליהי. כשהיה בן 25 סיים את הלימודים וטס לצפון פרו, שם עבד כרופא שנתיים בקהילה. בשנת 2016 עלה לישראל. תחילה עבד במיון באיכילוב, לאחר מכן התגייס לצבא כרופא בחטיבת הנח"ל. באוקטובר 2020 התחיל התמחות במחלקת אף אוזן גרון בסורוקה. שבוע בלבד לפני 7 באוקטובר החל את תפקידו כמתמחה הראשי במחלקה. בן 34 היה במותו.
בני הזוג הכירו בשנת 2018 באפליקציית היכרויות. "הוא היה האהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים", מספרת ליהי. "שני אנשים שנולדנו בתרבויות שונות לחלוטין, אבל בחיים לא היה לי חיבור כזה עם בן אדם. אף פעם לא אהבתי כל כך עמוק. רוב האנשים לא זוכים לדבר כזה, רוב האנשים לא זוכים לאהבת עולמים. הוא הפך אותי לגרסה הכי טובה של עצמי, ואני עדיין אוהבת אותו, המעריצה מספר 1 שלו, הוא היה איש רב-הישגים, פרץ כל תקרת זכוכית".
"החבר הכי טוב שלי"
לדבריה, הסיפור שממחיש יותר מכל את ליבו הטוב של דניאל הוא פרס "מיס לאוריטה", שבו זכה מדי שנה בבית הספר היהודי בלימה שבפרו. "את הפרס מקבל פעם בשנה תלמיד אחד מכל בית ספר שהוא 'החבר הכי טוב'. זה לא פרס על הישגים לימודיים, זה פרס חברתי, שמעודד להיות אדם יותר טוב. במשך שנים זכה דניאל בפרס. לאחר מותו קיבלתי הודעה שרוצים לשנות את שם הפרס על שמו, כי ידוע לכולם מאז ומתמיד בקהילה היהודית שדניאל הוא מיס לאוריטה".
7 צפייה בגלריה
"הוא היה האהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים". ליהי לוי אינגבר, שנה וחצי אחרי
(צילום: עוז מועלם)
בחודש מרץ השנה, הרסו בקיבוץ שבעוטף את המבנה של מרפאת השיניים בבארי. בקרב האכזרי באותו היום נרצחו עוד שלושה חברי כיתת הכוננות: גיל בויום, שחר צמח ואיתן חדד ז"ל, והפרמדיקית עמית מן ז"ל. שניים שרדו את התופת במרפאה: יאיר אביטל, מפקד כיתת הכוננות בבארי דאז, והאחות נירית הונוולד קורנפלד.
7 צפייה בגלריה
"הוא הפך אותי לגרסה הכי טובה של עצמי, ואני עדיין אוהבת אותו, המעריצה מספר 1 שלו". ליהי ודניאל בימים אחרים
(צילום: אלבום פרטי)
"היה שם סיפור גבורה אזרחית יוצא דופן. אנשי רפואה שייצאו להילחם על חיי הפצועים ונרצחו בדם קר", אומרת ליהי. כיום מתגוררת המשפחה באזור המרכז, ובשלב זה ליהי לא מתכוונת לשוב לבארי. מאז אותה שבת, הבטיחה להוקיר את דניאל ופועלו לעולם. "נתרמו אמבולנסים לזכרו, ובשכונה הולכים להקים שתי עמדות דפיברילטור לזכרו", היא מספרת. "יש עוד הרבה פרויקטים בתכנון".
"איבדתי את הבעל שלי, שזו אולי הגדרה פורמלית", היא אומרת בדמעות, "אבל איבדתי גם את החבר הכי טוב שלי, את הבן אדם שרציתי לחיות איתו כל חיי, את האבא המדהים לילדים שלי. הילדים יגדלו רק על המורשת והסיפורים".
