לפני חודש בלבד סיים ד"ר חגי סויסה, בן 37 מחיפה, את התמחותו בנוירוכירורגיה במרכז הרפואי לגליל, והחל לעבוד כרופא בכיר במחלקה הנוירוכירורגית החדשה בבית החולים זיו בצפת. עבורו זה היה רגע שסימל דרך ארוכה במיוחד: מסע שהחל לפני 26 שנה, כשהיה ילד בן 11 שנפצע קשה בתאונת דרכים וסבל מדימום מוחי. כבר אז, הוא גמר אומר בלבו להיות רופא – החלטה שעם השנים התגבשה לבחירה במקצוע הנוירוכירורגיה. לאחרונה, המעגל נסגר לגמרי כשפגש את המנתח שהציל את חייו - ד"ר זאב פלדמן, יושב ראש ארגון רופאי המדינה.
צפו בריאיון שנתן ד"ר סויסה לאולפן ynet:
מסע בן 26 כדי להפוך לרופא
(צילום: ליאור שרון)
"בשנת 1999 עברתי תאונת דרכים קשה במושב שבו אני מתגורר", מספר ד"ר סויסה היום. "זו הייתה חופשת סוכות. שיחקנו משחק, ובמסגרת המשחק טיפסתי על משאית שהובילה תוצרת חקלאית. כשהמשאית התחילה לנסוע קפצתי ממנה על הכביש ונחבלתי בראש. זה היה גובה של בערך שני מטרים והמשאית נסעה במהירות של 60 קמ"ש. החבלה הייתה קשה".
ד"ר סויסה איבד את ההכרה לדקה ולאחר מכן התעורר והגיע באופן עצמאי הביתה. "יש לזה שם, קוראים לזה תקופת המרווח הצלול, או בלועזית – Lucid Interval", הוא מתאר. "זה חלון זמנים שבו בעצם יש דימום מוחי שהוא אפידורלי, מעל הכיסוי של המוח (דורה). בהתחלה יש איזשהו הלם ראשוני ואחרי זה הבנאדם חוזר להכרה מלאה. אבל הדימום ממשיך להצטבר, ובסופו של דבר, אם הוא לא מנותח, האדם מגיע למצב של שקיעה, איבוד הכרה עד כדי מוות. לכן, חשוב מאוד לנתח בזמן ולגלות את זה, למרות שהמטופל לא מראה בהתחלה סימנים, אבל בהמשך הוא מתדרדר - וזה בדיוק מה שקרה".
משולחן הניתוחים לפקולטה לרפואה
ואכן, ד"ר סויסה אינו היה נראה שרוי במצב מסכן חיים, אך גם הסימנים המעטים הדאיגו את אמו שהחליטה לקחת אותו לבית החולים. "היו בערך שלושה אירועים של הקאה בהתחלה", הוא משחזר, "אמא שלי לא הבינה מה קורה, היא חשבה שזה סתם איזשהו אירוע חסר משמעות, אבל אחרי ההקאה השלישית היא החליטה לקחת אותי לבית החולים קפלן, ובדרך באוטו גם הקאתי עוד פעמיים. היום הורים יודעים יותר לגבי הקאות, אבל בתקופה ההיא זה לא היה כל כך ידוע".
בבית החולים החל ד"ר סויסה לשקוע ולהיכנס למצב ישנוני. שם הבינו הרופאים שמדובר במצב רפואי חמור שיש לטפל בו במהירות. "הוחלט שאני צריך ניתוח אז העבירו אותי לתל השומר. אני זוכר במעומעם שלקחו אותי באמבולנס, ואני זוכר שהגעתי לחדר ניתוח. זה היה בשעה מאוחרת, והמנתח שהגיע היה בדיוק בדרך לטיול, הוא הגיע עם המזוודות במונית. זה היה ד"ר פלדמן. הוא ניתח אותי בלילה. אני זוכר שהתעוררתי עם תחבושת מאוד גדולה מסביב לראש - וזהו. הייתי בערך שלושה שבועות בבית החולים במסגרת ההחלמה".
כששב לבית החולים להוציא את התפרים, המפגש המחודש עם הרופאים שטיפלו בו הדליק בו ניצוץ. משהו שם גרם לו להבין שהוא רוצה ללכת בדרך דומה. "אני חושב שבאותו זמן פחות או יותר, אחרי שסיימתי את תקופת ההחלמה, כשהגעתי להוצאת התפרים וכשפגשתי שוב את הרופא שניתח אותי, הבנתי שאני רוצה לעשות את זה", הוא נזכר. "לא הבנתי בדיוק שאני רוצה את התחום הספציפי הזה, אבל הבנתי שאני כן רוצה לעסוק ברפואה".
ד"ר חגי סויסה: "הגעתי לבית חולים רמב"ם. שם באמת נחשפתי לכמות הגדולה של בני נוער וילדים שסובלים מהעניין הזה של דימום מוחי. אתה רואה ילד שהוא במצב מאוד-מאוד קשה ויש לך את היכולת לגרום לשינוי משמעותי במצב שלו, ואז הבנתי שזה משהו שאני רוצה לעשות"
לאחר השירות הצבאי, ההחלטה כבר הייתה ברורה. "השתחררתי מהצבא, ואחרי הפסיכומטרי החלטתי להירשם ללימודים", הוא מספר. "התחלתי ללמוד בטכניון, וסיימתי בהצטיינות לפני שבע שנים. בזמן הלימודים, חשבתי על מה אני רוצה לעשות את הנושא של עבודת הגמר, ואז עלה לי רעיון לעשות את זה בתחום של מה שאני עברתי - דימומים אפידורליים בילדים", הוא מספר. "הגעתי לבית חולים רמב"ם. זה אחד מבתי החולים עם כמות הטראומה הכי גדולה בארץ. שם באמת נחשפתי לכמות הגדולה של בני נוער וילדים שסובלים מהעניין הזה של דימום מוחי".
הוא מסביר: "הדימום נוצר משבר בגולגולת והשבר הזה גורם לפתיחה ודימום של עורק הנקרא MMA. הדימום ממשיך וממשיך להצטבר עד שהילד נמצא בסכנת חיים. הניתוח עצמו מאוד מתגמל. אתה רואה ילד שהוא במצב מאוד-מאוד קשה ויש לך את היכולת לגרום לשינוי מאוד משמעותי במצב. אתה נחשף למקרים ואירועים, ואתה משחזר את מה שעברת, ואז הבנתי שזה משהו שאני רוצה לעשות".
שוב באותו חדר ניתוח – הפעם כרופא צעיר
בתקופת הסטאז' נסגר לו מעגל נוסף. "חזרתי למחלקה שניתחה אותי במסגרת חודש בחירה שעשיתי בשיבא", הוא אומר. "פגשתי גם את המתמחה שהיה איתו ד"ר עוזי ניסים. הייתי שם חודש, ונכחתי איתו בניתוחים". לאחר מכן אף נפגש עם ד"ר פלדמן. "כתבתי לו מייל שאני הוא זה שנותח אצלו והוא מאוד התרגש. הוא זכר את האירוע. דיברנו פחות או יותר על הניתוחים, על הקריירה. צריך להבין שבשבילי זו חוויה משנת חיים, אבל האנשים האלה, בתור מנתחים, עושים את הניתוחים האלה על בסיס יומיומי", הוא מוסיף. "בשבילם זה עוד חלק מהשגרה. אבל זה כן גרם להם לעצור לרגע להתרגש. ד"ר פלדמן אפילו ביקש להצטלם ושלח את התמונה למשפחה שלו. זה היה מרגש מאוד, אין ספק".
משם המשיך ד"ר סויסה להתמחות בצפון הארץ בבית החולים לגליל בנהריה תחת פרופ' ז'אן סוסטיאל, המשמש גם כראש המערך הנוירוכירורגי שמאגד את בית החולים לגליל בנהריה וזיו בצפת. בחודש שעבר סיים אותה והחל לעבוד בבית החולים זיו במחלקה חדשה, תחת ניהולו של ד"ר סמואל טוביאס.
"בתור נוירוכירורג, אתה מטפל בכל הבעיות של מוח ועמוד השדרה, שזה כולל מומים מולדים בילדים, גידולים גם בילדים וגם במבוגרים, חבלות ראש, הפרעות בכלי הדם במוח ובחוט השדרה. אתה גם עוסק בתחום נוירופיזיולוגי, שזה בעצם היכולת לטפל באמצעות ניתוח בהפרעות תנועה ואפילו בבעיות פסיכיאטריות", הוא מסביר, "כחלק מההתמחות אתה נחשף לכל התחומים – גם לגידולים, גם לניתוחי עמוד שדרה, גם לניתוחי טראומה – בכל הדברים. כל מה שיש בתוך הקופסה הסגורה הזו שנקראת גולגולת ובעמוד השדרה. בתקופת המלחמה טיפלנו גם בחיילים. הייתה פעילות מאוד ענפה". ומה משם? בעוד הוא מתחיל את דרכו המקצועית הוא כבר נמצא עם הפנים קדימה. "אני שואף לצאת לתת-התמחות בחו"ל בתחום גידולי המוח", הוא מסכם.
