יותר משנה מאז שהלך לעולמו לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן, ונעמה, אחותו של יחזקאל (חזי) שחאני, מלאת געגועים לאחיה הקטן. שחאני, תושב קיבוץ נחל עוז, היה בן 32 במותו. בחודשי חייו האחרונים, בנוסף להתמודדות עם המחלה הקשה, נשא עימו את הטראומה של 7 באוקטובר. כשגופו מותש מטיפולים אגרסיביים, הוא היה מהראשונים לצאת מביתו בשעת בוקר מוקדמת כדי לסייע לתושבי הקיבוץ. במהלך היום כמעט נורה על ידי כוחותינו, עד שלבסוף חולץ מביתו. עכשיו נשארו רק זיכרונות.
"חזי, בהגדרה שלו, היה גבר שבגברים. הוא תמיד היה מתערב לטובת החלש ממנו ומלווה אותו עד מקום מבטחים", מספרת היום נעמה על אחיה הקטן. "שבעה חודשים לפני 7 באוקטובר הוא סבל מכאבים קשים. התגלה שיש לו סרטן. בתחילה הוא אובחן באופן שגוי עם סרטן האשכים. הוא קיבל טיפול מאוד אגרסיבי שהחליש אותו מאוד, ירד במשקל, היה בטיפול נמרץ. לבסוף הגענו למרפאה בארה"ב שאִבחנה שמדובר בטעות, ושיש לו סרטן קיבה מסוג אדנו-קרצינומה - סרטן סופני קשה. הסרטן היה מפושט, הגוף שלו היה מלא גרורות. זו הייתה נקודת השבר שלו. הוא הפך להיות שבר כלי חלש מאוד, בקושי הלך".
צפו בעדות שנתן חזי זמן קצר לאחר 7 באוקטובר לפרויקט "עדות 710":
חזי שחאני - עדות
(באדיבות עדות 710 - מאגר עדויות היסטורי של אירועי השבעה באוקטובר)
מאותו רגע התגייסה המשפחה כולה למלחמה. "החלטנו לא לוותר", ממשיכה נעמה, "התרופה שהוא היה צריך לקבל עלתה הון - 44 אלף שקלים בחודש. כמובן שמימנו את זה - כל אחד שם כסף. אנחנו משפחה מאוד מלוכדת, כולם בשביל אחד. אנחנו גרים באופקים, יש פה קהילה מאוד חזקה, אנשים טובים תרמו המון כסף. התחלנו טיפול, לצערנו, לא בשביל להציל את החיים שלו, אלא כדי להאריך אותם. הוא עשה כל מה שהוא היה יכול לעשות. מטבעו הוא היה בן אדם מאוד חזק ושמח".
אל נחל עוז הגיע שחאני ארבע שנים קודם לכן, כשהחל את לימודיו לתואר במדעי המחשב במכללת ספיר שבשדרות. מהר מאוד התאהב במקום, ובין שביליו קבע את ביתו. "הוא התחבר מאוד למקום, התנדב בנגרייה ומהר מאוד הבין שזה המקום שבו ירצה להישאר גם אחרי שיסיים את הלימודים", מספרת נעמה. "היה לו שם כלב מסוג קאנה קורסו בשם באלו, שהיה צמוד אליו בכל מקום".
אלא שבמהלך חודשי הטיפולים הארוכים נאלץ שחאני לעזוב את דירתו בקיבוץ בשל הקשיים של מחלתו. "ברוב הזמן שהוא קיבל טיפול תרופתי הוא היה בבתי החולים או אצל ההורים באופקים", ממשיכה נעמה. "רק שבוע לפני השביעי הוא הרגיש מספיק חזק ואמר: 'אני רוצה לחזור לקיבוץ, לחברים שלי'".
החזרה לוותה גם במחווה מרגשת מהקהילה. "נחל עוז הרים ערב התרמה לכבודו. מי שהרים את הערב היה אילן פיורנטינו ז"ל, הרבש"ץ של הקיבוץ שנהרג", נזכרת נעמה. "עשו ערב מאוד מושקע ויפה, הכינו אוכל וגייסו הרבה כסף. הגענו לדירה שלו, ניקינו, סידרנו אותה, אווררנו אותה, שמנו לו אוכל - כמה שהוא יוכל לאכול", היא מתארת את המצב הקשה שבו היה נתון אחיה. "הוא היה רזה מאוד, היה לו קשה ללכת 20 מטר. חברים מהקיבוץ עזרו - לקחו את הכלב לטיול, דאגו לפנות את האשפה. גם החטוף עומרי מירן הגיע לעשות לו עיסוי. אנשים יקרים ומיוחדים".
יצא לעזור, גם בזמן מחלה קשה
ואז הגיע סוף השבוע של 7 באוקטובר. באותו ערב שבת גורלי היה אמור שחאני לבקר את משפחתו. "ביום שישי, בזמן שאנחנו מכינים את האוכל, הוא התקשר ואמר שהוא לא מרגיש טוב ומאוד חלש", מתארת נעמה. "התכנון היה שהוא יגיע בשבת בבוקר. הוא מאוד פחד להידבק מהנכדים. אמרנו 'בסדר'".
יום שבת, שעת בוקר מוקדמת. "חזי כמובן שמע את הפיצוצים, הסתכל בטלפון, בוואטסאפ של הקיבוץ. אשתו של הרבש"ץ כתבה: 'יש מחבלים אצלי בבית, הצילו'. ראיתי את כל ההתכתבויות בזמן אמת, הוא שלח לי צילומים. הוא כתב לה: 'אני מגיע'. הוא נעל נעליים, את הכלב סגר בתוך הממ"ד - ויצא החוצה עם האקדח שלו. הראשון מכל הקיבוץ. מהלחץ והדחיפות הוא שכח את הטלפון בבית. הוא התחיל לדדות לעבר הבית שלה, כמה שהוא יכול", ממשיכה נעמה. "אחר כך הוא אמר לי: 'נעמה, לא היה לי כוח להחזיק את האקדח, השתדלתי להרים אותו ישר כמה שאני יכול'.
"כשהיה במרחק של 40-30 מטר מביתו של הרבש"ץ, זוהה שחאני על ידי כוח של שלושה לוחמי ימ"ס. הם לא היו בטוחים שהוא ישראלי: הם צעקו לעברו "זרוק את הנשק", ירו והחמיצו אותו. הוא צעק להם בחזרה: "אני יהודי, אני יהודי", הניח את הנשק סמוך לבית של המשפחה והרים ידיים. המפקד הגיע, לקח את הנשק שלו, שם אותו באפוד שלו וביקש ממנו לעלות לקומה שנייה בבית סמוך ולהסתגר בממ"ד. החיילים ניהלו קרב דרך החלון, סגרו אותו ואמרו לו: "אתה לא יוצא מפה". בינתיים הוא כיוון אותם לבית של אשתו של הרבש"ץ כדי לעזור לה".
אלה היו שעות של שיא הלחימה בקיבוץ. שחאני, שעוד היה נתון במסגרת טיפולית לא פשוטה, הבין שהישארות בממ"ד לא תיטיב עימו. במשך דקות ארוכות התלבט מה לעשות. "היה מאוד חם באותו יום, ולא היו לו מים. הוא גם היה חולה מאוד. אנחנו מדברים על בן אדם שמקבל פעמיים בשבוע מנות דם, וגם אז ההמוגלובין שלו ברצפה, הגוף לא מייצר דם", מספרת נעמה.
"הוא לא ידע מה הסיטואציה. הוא התחיל לרדת ולעלות הלוך ושוב במדרגות של הבית, בניסיון להבין מה לעשות, עד שהוא אמר: 'על החיים ועל המוות'. הוא סימס לי ואמר: 'נעמה, חזרתי. ממש דידיתי, פצמ"רים מכל כיוון. התחבאתי מאחורי עצים, הגעתי לבית, נכנסתי, לקחתי בקבוק מים ונכנסתי לממ"ד'. בינתיים צעקות בקיבוץ מכל עבר".
"הוא חזר הביתה והוא היה פשוט שבר כלי, חשב על כל החברים שלו, מי שנחטף, מי שנהרג. הטראומה הקשה הזאת, אתה יודע - גוף ונפש הולכים ביחד. התרופה פשוט הפסיקה להשפיע בבת אחת. הוא הלך וגסס, עד שבגבורה גדולה לקח את הנשימה האחרונה שלו"
ואצלכם באופקים, מה היה המצב?
"גם פה היו מחבלים מאה מטר מהבית, אז גם היה פחד מאוד גדול", היא מספרת על רגעי האימה הפרטיים שלה. "הילדים שלי לא הפסיקו להקיא מהפחד. אני לא בן אדם פחדן, יצאתי החוצה לעזור לשכנים. הייתה פה זוועה. מה עושים? סוגרים את הדלת של הבית, מכבים אורות. אמרתי לילדים שמוות זה דבר מכּתובּ, לא מפחדים. יבוא - יבוא. לא יבוא - הכול בסדר. אין לי איפה להתחבא. זה בית גדול, אומנם יש בלגן, אבל בגדול אין לנו הרבה סיכוי, אז לא לפחד. הרבה עיניים לשמיים, ויהיה בסדר. העיקר לא לפחד".
וחזי הבין באותו השלב מה קורה?
"כן. הוא פתח את הטלפון, ואז הוא יכול היה לראות בקבוצה של הקיבוץ מי נחטף, מה קורה. אנשים כתבו בקבוצה לא לפתוח לתומר ערבה, שאותו לקחו המחבלים כדי לנסות לפתות תושבים לפתוח את הדלת. וכל הזמן צעקו בערבית. פיצוצים, ואני מדווחת במקביל. בשעה ארבע הוא היה ממש מותש. כתב לי: 'נעמה, תקשיבי, אני שומע אותם מאחורי הדלת. תשלחי את המיקום שלי, שידעו שהם היו כאן אם ייקחו אותי, יחטפו אותי או יהרגו אותי'. הוא פחד מאוד שלא יהרגו אותו ויקרה משהו יותר קשה, ולא היה לו נשק כי המפקד לקח לו אותו. בסוף התברר שאלה היו כוחות צה"ל. הם ביקשו ממנו לא לצאת מהבית".
"התרופה פשוט הפסיקה להשפיע"
שחאני היה סגור בממ"ד עד שעות הערב, אך הטראומה של אותו יום השאירה חותם על גופו שכבר נאבק בסרטן אלים. "בסוף פינו אותו", אומרת נעמה. "כמובן שהוא לא המשיך למשמר העמק (שאליו פינו את תושבי נחל עוז). הוא היה מאוד חולה. אבא שלי יצא לאסוף אותו מאופקים. הוא חזר הביתה והוא היה פשוט שבר כלי, חשב על כל החברים שלו, מי שנחטף, מי שנהרג. הטראומה הקשה הזאת. אתה יודע - גוף ונפש הולכים ביחד. התרופה פשוט הפסיקה להשפיע בבת אחת. הוא הלך וגסס, עד שבגבורה גדולה לקח את הנשימה האחרונה שלו".
במרץ 2024, חמישה חודשים לאחר מכן, נפטר שחאני. "הוא כל הזמן היה בהיכון שיקרה משהו, אבל אני לא חושבת שהוא היה בפחד כמו שהוא היה בצער מאוד גדול", מגלה נעמה. "כאב לו מאוד. היה לו צער גדול על מה שקרה. התרופה ממש עזרה, הקטינה בצורה משמעותית את הגידול. עשינו PET-CT כדי לבדוק את גודל הגרורות, והרופאים היו בהלם. השיפור היה מטורף עד 7 באוקטובר, ואז פשוט הייתה לו התרסקות. הבנו שהיא כבר לא משפיעה. את מה שנשאר ממנה תרמנו ל'אחים לרפואה'. גם את הכסף שנשאר מהתרופה העברנו ל'אחים לרפואה', שיהיה למי שצריך, לרפואה שלמה ולהחלמה".
איך אתם עכשיו?
"זה שבר, פשוט כואב. אנחנו באמת משפחה של כולם בשביל כולם. הוא היה התינוק שלנו, האח הקטן, המיוחד והמבריק. באמת ילד מיוחד. אנחנו שבר כלי, במיוחד ההורים - הם לא עומדים בזה. ירדו המון במשקל, מחזקים את עצמם. אמא שלי מאוד מאמינה בגאולה, שיבוא יום והם ייפגשו. בנינו לו קבר שהוא בחר - הוא תכנן לעצמו את הקבר של עצמו, את הכיתוב על המצבה.
"יש לו אחוזת קבר גדולה באופקים. הוא רצה מאוד בנחל עוז, אבל אתה יודע, הייתה מלחמה ופחדנו שלא יוכלו להגיע. אני מקווה שלא עשינו טעות. אפילו את ההלוויה הוא תכנן: בחר את השירים. הוא היה אחד האנשים היותר אמיצים ויותר אכפתיים שאני הכרתי. יש את אות הנשיא לגבורה אזרחית. אני מקווה שנוכל להצליח לקבל הכרה בגבורה שלו - זה יהיה קצת סוג של נחמה שהוא לא נשכח. שזה לא משהו שהיה וחלף. שמישהו זוכר אותו בתוך כל הסבל שעבר".
