כשד"ר לטה הירפו ג'רסו סיים לפני חמש שנים את לימודי הרפואה באוניברסיטת אדיס אבבה, הוא לא העלה בדעתו שמסלול חייו יוביל אותו זמן קצר לאחר מכן הרחק משם - ליבשת אחרת, למדינה קטנה במזרח התיכון. אבל לחיים, כמו תמיד, היו תוכניות משלהם. היכרות שהחלה במקרה ברשת הפכה לסיפור אהבה שהביא אותו לישראל. היום הוא מתמחה ברפואת משפחה בקופת חולים כללית, מדבר עברית כמעט שוטפת, ומרגיש כאן בבית. מי היה מאמין?
"נולדתי בדרום אתיופיה, בעיר ששמנה. גדלתי שם, למדתי שם, וב-2020 סיימתי את לימודי הרפואה. אחר כך עבדתי בבתי חולים שונים", מספר היום ד"ר הירפו ג'רסו, בן 30 מירושלים. "החיים שם היו קצת קשים, אבל נורמליים. הקושי העיקרי היה ביוקר המחיה: המשכורות נמוכות וההוצאות גבוהות, בעיקר בערים הגדולות. גם מבחינת התקדמות מקצועית או אישית הדברים לא כל כך מסודרים. יש פערים גדולים בין חיים במדינה מתפתחת כמו אתיופיה לבין מדינה מפותחת: באיכות החיים, באיכות הלימודים, ברפואה, וגם בשירותים שהממשלה מספקת".
צפו בריאיון שהעניק ד"ר הירפו ג'רסו לאלכסנדרה לוקש באולפן ynet:
הד"ר שלמד רפואה באתיופיה והגיע לישראל
(צילום: ליאור שרון)
שבע שנות רפואה באדיס אבבה, במרכז הארצי ובבית החולים הגדול במדינה, היו עבור ד"ר הירפו ג'רסו חוויה מעצבת. "בדיעבד אני יכול להגיד שללמוד רפואה באדיס אבבה זה קשוח", הוא אומר. "מתקבלים רק תלמידים ממש טובים, עם ציונים גבוהים מאוד בבגרות. הלימודים נמשכים שבע שנים. הרמה גבוהה: יש מגוון רחב של מקרים ורופאים טובים. זה המרכז הארצי, שם נמצאים כל המקרים הקשים. בפריפריה, לעומת זאת, איכות הלימודים והרפואה פחות טובה".
"הקשיים היו בעיקר טכנולוגיים", הוא מסביר. "במעבדות ובדימות כמו MRI ו-CT יש חוסר גדול. לפעמים יש בבית חולים מכשיר אחד בלבד, ובחלק מהמקומות אין בכלל. אז מסתמכים הרבה יותר על אבחנה קלינית, בלי דימות ובלי בדיקות מתקדמות. בדיקות דם יש, אבל לא בכל מקום, וברוב המקומות רק בדיקות רגילות. גם הטיפולים מוגבלים. לפעמים יש חוסר בטיפולים מורכבים, למשל כימותרפיה, טיפולים ביולוגיים או טיפולים חדשים. בארץ, מטופלים מקבלים טיפול עדכני ומותאם לסוג המחלה, ושם לפעמים נותנים משהו כללי שיכול לעזור במעט - אבל זה לא עדכני מספיק".
על 7 באוקטובר: "לפני כן חווינו אירועים אחרים, והתרגלתי לא לפחד, להיות רגוע יותר, כמו הישראלים. אבל בשביעי באוקטובר זה היה שונה, קשה יותר. מצד אחד הייתה לי הרגשה ש'אוקיי, דברים כאלה קורים', אבל מצד שני זו באמת הייתה תקופה מאתגרת, גם בשבילי וגם בשביל המשפחה"
אמנם לישראל הגיע בעקבות אהבה, אך החיבה שלו למדינה הקטנה במזרח התיכון התחילה עוד הרבה לפני. "אני נוצרי, אבל נוצרי-ציוני", הוא אומר בחיוך. "תמיד הייתה לי אהבה למדינה, גם לפני שהכול קרה". אך כאמור, מי ששינתה את חייו באמת הייתה צעירה שעלתה לישראל מאתיופיה כשהייתה בת שלוש. ההיכרות ביניהם החלה כמעט במקרה: הודעה אחת בפייסבוק, באמצע תקופת הקורונה, כשג’רסו בדיוק סיים את לימודיו לרפואה. "הייתי בן 25, עוד לא התחלתי לעבוד, והיא שירתה בצבא. התחלנו להתכתב, ובהמשך היא הגיעה לאתיופיה, נפגשנו ונשארנו בקשר כמעט שנתיים. בסוף החלטנו להתחתן".
החתונה התקיימה ב-2022, ומיד אחריה החל תהליך ההגירה. בסוף דצמבר אותה שנה נחת בארץ - נרגש, סקרן, וגם קצת מבוהל. "הכול היה חדש: השפה, התרבות. מצד אחד זה הרגיש כמו ארץ זרה, מצד שני כבר הכרתי דברים מהקריאה שלי על ישראל, וזה עזר לי", הוא אומר.
בשבועיים הראשונים לקח לעצמו זמן לנשום. הסתובב בשכונה, הביט על האנשים, על הרחובות. ואז, כמעט בלי לחשוב פעמיים, נכנס לאולפן בירושלים. "הכל היה חדש לי, מבחינת שפה, תרבות, אווירה ממה שהתרגלתי אליו באתיופיה", הוא מספר. "בהתחלה למדתי לבד בבית, רק אותיות ודברים בסיסיים. אחרי שבועיים כבר נרשמתי לאולפן. הכרתי שם עולים חדשים מכל העולם: אתיופיה, רוסיה, מקומות אחרים. זו הייתה חוויה טובה מאוד, וככה בעצם התחלתי את החיים שלי כאן".
שלוש שנים אחרי – אתה כבר מרגיש ישראלי?
"כן בוודאי. אני מרגיש ממש ישראלי, מרגיש בבית".
"התרגלתי לא לפחד, כמו הישראלים"
פחות משנה אחר כך מצא את עצמו בלב האירוע הטראומטי ביותר שחוותה המדינה - 7 באוקטובר. התקופה הזאת הייתה עבורו לא רק מבחן אישי, אלא גם מבחן להשתלבות שלו בארץ החדשה. "זאת הייתה תקופה ממש קשה", הוא מספר. "אשתי הייתה אז בשירות בצבא, ועבדה המון שעות. היא עורכת דין, אבל נכנסה ישר ללימודים אחרי הצבא והייתה צריכה להשלים שש שנים, אז היא לא השתחררה ונשארה בקבע. זו באמת הייתה תקופה מאתגרת, גם בשבילי וגם בשביל המשפחה. כמו שאמרתי, אשתי עבדה המון שעות, והמצב הכללי השפיע על הכול".
בין ידיעה קשה אחת לאחרת, עבר ד"ר הירפו ג'רסו מסלול ארוך של הסתגלות למערכת הרפואית הישראלית. "התחלתי לעבוד בכללית ממש עכשיו, בספטמבר", הוא מספר, "אבל עוד לפני כן הייתי שלושה חודשים בהדסה בהתמחות כחלק מהתוכנית. למדתי הרבה, באמת המון. שם ראיתי מקרוב את הפערים בין הרפואה באתיופיה לרפואה כאן, וגם למדתי מקצועיות אחרת: טיפולים ממוקדים יותר, גישה שונה. זו הייתה חוויה משמעותית מאוד עבורי".
הוא מדגיש עד כמה פגש בדרך רופאים ששינו את תפיסתו. "נפגשתי עם רופאים ממש מקצוענים, מצוינים, והחוויה הזו שינתה אותי. קיבלתי כלים מקצועיים שלא היו לי קודם. אני יכול להגיד שבשנה אחת כאן קיבלתי המון. זו חוויה ששינתה אותי גם כרופא וגם כאדם".
"כבר מהרגע הראשון פגשתי מטופלים ישראלים. רובם יודעים היטב מה מגיע להם. יש מודעות גבוהה מאוד למחלות, ויש להם גם ידע על הזכויות שלהם מבחינת איכות רפואית. זה משהו שלא תמיד קיים באתיופיה"
ואז הגיע הרגע להכיר את המטופלים הישראלים מקרוב. "כבר מהרגע הראשון, עוד בתוך הסטאז' בהדסה, פגשתי מטופלים ישראלים", הוא אומר. "רובם יודעים היטב מה מגיע להם. יש מודעות גבוהה מאוד למחלות, ויש להם גם ידע על הזכויות שלהם מבחינת איכות רפואית. זה משהו שלא תמיד קיים באתיופיה". כמו כל רופא משפחה בישראל, גם הוא פוגש מדי יום אינספור אנשים. כל אחד עם סיפור ואופי משלו. "יש כאלה ויש כאלה", הוא אומר בחיוך, "אבל רופא משפחה צריך לדעת להתרגל לכולם, לטפל כמו שצריך ולהתמודד גם עם מה שמסביב".
במבט רחב יותר, הוא מסכם את שלוש השנים האחרונות כתקופה של למידה וצמיחה. "באופן כללי, כל התחלה היא קשוחה. אבל עם הזמן משתפרים, והתחלות הן גם הזדמנויות. בשלוש השנים האלו עברתי המון: הסתגלות לסביבה חדשה, לארץ חדשה, לשפה ולתרבות, ולקחתי את זה כהזדמנות. בהזדמנות הזאת התבגרתי, השתפרתי מבחינה מקצועית וגם מבחינה אישית. אני לא אותו בן אדם שהייתי כשהגעתי".
כשהוא נשאל מה המסר שלו לאנשים אחרים שמגיעים לישראל, יש לו תשובה ברורה. "קודם כל, תסתכלו על ההתחלה כהזדמנות. ודבר שני - תשקיעו בשפה. זה עושה שינוי גדול. מהרגע הראשון שהגעתי, אחרי שבועיים התחלתי ללמוד עברית, וזה עזר לי מאוד. אני ממליץ את זה לכולם. זאת ארץ נהדרת, ארץ שאפשר לעשות בה הרבה, להתקדם, לשמוח. יש אנשים טובים שתמיד ישמחו לעזור אם תבקש. אני למדתי את זה ממקור ראשון".
