"לאחר יותר מעשר דקות שאנחנו באוויר, ויטלי התקרב לי לאוזן לחלש לי שאנחנו בדרכנו לתל אביב לאיכילוב. מבפנים הרגשתי תחושת הקלה ראשונה, בראש שלי וברגשות הייתי שקוע כל כך עמוק באירוע, אבל הלחישה הזאת, תל אביב, איכילוב, הייתה כה עוצמתית עבורי, מעבר חד משדה הלחימה הקשוח למקום שהאושר הכי גדול שלי הגיח לעולם, איכילוב, בית החולים שבו נולדו ילדיי".
יש משהו כמעט ממגנט ב-ב', בדרך הכתיבה והדיבור שלו, מעין אש פנימית לעשייה ויצירה, כזו שבעבר הלא-רחוק גם פרטה על מיתרי הגיטרה שהוא כל כך אוהב, וכיום, בשל פציעתו רק מכה (בכישרון) על קלידי הפסנתר שבבית החולים איכילוב בתל אביב. לכן החליט כחלק מהשיקום לכתוב יומן פציעה. לדבריו, זו לא תרפיה נפשית, אלא מסמך אישי שבבוא היום יעביר לילדיו, כשישאלו: מה אבא עשה במלחמה?
היו לו לבטים לפני שהתיישבנו לשוחח. ב', תל אביבי בן 35, מנהל כספים בחברת היי-טק, לא באמת ידע אם כדאי לו לשתף אותנו בסיפורו ההירואי, שבו חילץ את עצמו וחייל נוסף ממיגונית בוערת שעליה נפל כטב"ם ב-8 באוקטובר האחרון במוצב בגבול הצפון. "באירוע ההוא הסתכלתי למוות בעיניים והוא נתן לי דקה למחשבה על הכול, עברו לי הרבה מחשבות בראש, אחת מהן הייתה שלא השארתי בשום מקום מכתב למשפחה. מילים לילדים שלי במקרה שאמות, שיסבירו למה אבא עזב לכל כך הרבה זמן למילואים. המשפחה הייתה זו שנתנה לי את הדרייב להינצל, כעת זו המחווה שלי אליהם חזרה, לספר את הסיפור, מלבד זאת זה עוזר לי בשיקום, מעין מדיטציה".
כמו במקרה של מאות אלפי מילואימניקים בשנות השלושים של חייהם, המלחמה הזו עצרה את חייו של ב' וללא הכנה מוקדמת. מתחילת המלחמה בילה עשרות ימים בגבול הצפון בשלושה סבבי מילואים. מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר מצאה אותו עם בני משפחתו בבית הוריו במעלה אדומים. "אשתי הייתה זו שהעירה אותי והראתה לי את תמונת הטנדר המפורסמת משדרות. בשלב הזה לא ידעתי אם להאמין לזה או לא, אבל אז הגיעה האזעקה. רצתי לבית הכנסת להביא את הילדים שהיו עם הוריי וכשחזרתי לביתם הטלפון צלצל. כסמל מחלקה 769 ידעתי שמקפיצים אותי, הכנתי את הדברים מהר ונסעתי לנקודת המפגש".
שני סבבים שלמים העביר בצפון המתוח, רגע לפני שהכול החל לבעור. את צו המילואים השלישי קיבל בזמן חופשה משפחתית בתאילנד שארגן כדי להתאוורר מעט מהמצב. "ידעתי שזה עלול לבוא, הכינו אותנו וההודעה הגיעה, אבל לא סיפרתי לאשתי, חיכיתי עם ה'דובדבן' הזה למטוס, זו לא הייתה שיחה פשוטה, היינו בדרכנו מתאילנד והודעתי לאם שני ילדיי שאני חוזר לתופת והמלחמה האמיתית". ביומנו, מתאר ב' את הסצנה כך:
"התרגשתי מהכניסה ללבנון"
לבסיס בצפון הגיע ב' מיד עם צאת ראש השנה. יעברו עוד שלושה ימים תמימים עד שייפצע באורח קשה מאוד. "אני מניח שזו הייתה הדרך המהירה ביותר עבור לשוב לתל אביב", הוא אומר וחושף רובד ציני מעט שמשתלט על השיחה כשמדברים על הפציעה. "לא תכננתי את זה, דווקא התרגשתי מהכניסה האפשרית ללבנון, הייתה בי איזו התרגשות פנימית מהולה בגאווה. עוד כשהייתי בתאילנד ושמעתי על מה שהמדינה עשתה לחיזבאללה חשתי גאווה, מזה שאנחנו חוזרים לרמות תחבולה גבוהות. רציתי להיות שם, להיות חלק".
הוא נפצע בבוקרו של 8 באוקטובר 2024, שנה ויום לפתיחת המלחמה, אי שם בבסיס סמוך לגבול הלבנוני. "זה היה הבוקר הכי שקט שהיה. התעוררתי בחמש לאבטח כמה כוחות ובשבע הסתכלתי לשמיים ואמרתי לעצמי שזה תענוג לשמוע את השקט הזה. הייתי בחמ"ל, כשהאירוע התחיל, משום מקום החלו ליפול על הבסיס כטב"מים, רצתי למיגונית להכין ציוד עם עוד חייל ופתאום נפל אל תוך הבסיס כטב"ם לא רחוק מאיתנו", הוא משחזר.
אותו כבטב"ם נחת על אחת מתשתיות הבסיס שסמוך למיגונית ויצר פיצוץ אדיר. ב' והחייל הנוסף ספגו את ההדף והועפו בתוכה – מכאן הפגיעה בריאותיו. "נדלקה שריפה בתוך המיגונית שלכדה אותנו בה. ידענו שאין אופציה שמישהו יוכל להיכנס להציל אותנו. הייתה שם מעין חומת אש ועשן, כך שאפילו לא ראינו את המרחק הקצר לדלת. מבחוץ שמעתי צעקות וכדורים שורקים. בדיעבד הבנתי שהאש הציתה אותם, אבל מבפנים, בחום הנוראי, רק הבנתי שאנחנו באירוע גדול".
שניות לתוך האירוע ב' הבין את סדר גודלו ואת המצוקה שהוא והחייל שנמצא עימו נמצאים בה, "היה ברור שלא יוכלו לחלץ אותנו, שזה הולך להיות כואב ושורף. האמת שלא הצלחנו להחליף שם מילה, הטמפרטורה רק עלתה והבנתי שאני לא ממשיך. בשלב מסוים חיבקתי את החבר שלי ואמרתי לו שאני אוהב אותו. קיוויתי שאתעלף, אבל לא הצלחתי. פתאום הפנים של הילד שלי עלו מולי, לא האמנתי שככה אני הולך לו". שם, בחום המתגבר, כשהסיכויים נגדו, הצליח ב' לראות מבין העשן השחור קרן שמש שחדרה למיגונית והחליט יחד עם חברו לרוץ אל תוך האש ולנסות לחלץ את עצמו מהתופת, "פשוט הבטנו האחד בשני ואמרנו: 'רצים'".
ב' היה הראשון ליצור מגע עם האש בריצת חייו שהייתה למרחק של שבעה מטרים בלבד. "היינו צריכים להזיז דברים בדרך, מה שגרם לכוויות בידיים, אבל לא היה אכפת לי להיפצע. יצאנו משם והגענו למיגונית אחרת, שם קרסתי על הרצפה. באותו רגע הבנתי שאני בבעיה, שאני לא מצליח לנשום. היו לי כאבים אטומיים בכל הגוף, ומאותו הרגע לקחתי רק שלוקים של אוויר עד הפינוי. זה היה מפחיד, רק לאחר מכן הבנתי שסבלתי מפגיעות בריאות בגלל הפציעה מההדף ושאיפת כל הגזים".
לדבריו, בדקות שעברו עד לפינויו המוסק, חשב על בנותיו. "אמרתי לעצמי, 'תנסה לשרוד עבורם ואל תעיק על האחרים שמתפעלים את האירוע'. הרגשתי שאני מוקף באריות הכי גדולים של המדינה, ואולי זה המקום להגיד להם תודה, זה תמיד טוב לדעת שמסביבך יש אריות".
כשהגיע לבית החולים בקושי יכול היה ללחוש בגלל מצבו הרפואי. למרות זאת, כשהיה צריך להודיע על פציעתו לבת זוגו, פחד כשביקשו ממנו להתקשר אליה. "חשבתי שזה גדול עליי. ישבתי שם במשך עשר דקות כי לא זכרתי את המספר שלה, בסוף הצלחתי. לא ידעתי מה אומר, אבל שהיא שמעה את הקול שלי והתחילה לבכות. אז כבר נתתי לה לדבר עם קצינת הנפגעים".
"אני כותב מהלב, בלי פילטרים, יש דברים שאני לא רוצה לזכור ולכן הם לא נכנסו פנימה, החשיבה היא על הילדים ומה אני רוצה שבבוא הזמן הם יקראו. שיידעו מה אנחנו עברנו כמשפחה במלחמה הזו – מה עברו כל המשפחות של המילואימניקים, אלו שנפצעו ואלו שלא. זה גם עוזר לי עם הידיים והתחלתי גם לצייר בשביל לשפר בהם את התנועה"
כמה שבועות לאחר אותו יום, החליט לקחת על עצמו משימה: לכתוב את יומן הפציעה שלו כדי לספר לילדיו מה עבר עליו בשנה וחצי הללו וגם משום שזה עוזר לו כחלק מהריפוי בעיסוק והניסיון לשקם את ידיו שספגו כוויות קשות. "אני כותב לפחות שלוש או ארבע פעמים בשבוע, בהתחלה בגלל הכאבים זה היה רק לכמה דקות כי הם הגבילו אותי, הייתי כותב ועוצר, נח ואז שוב כותב, אבל הטווחים גדלו והיום אני מצליח לכתוב לפעמים במשך חצי שעה ואפילו שעה".
עד עכשיו הוא הספיק לכתוב על כל שקרה לו עד הפציעה, אך הוא אינו מתכוון לעצור, רוצה לכסות גם את ימי האשפוז שלא ידע אם ייצא מהם בחיים ואת השיקום. הוא עושה זאת בלי צנזורה עצמית כמעט כי הוא גאה בתהליך.
"אני כותב מהלב, בלי פילטרים, יש דברים שאני לא רוצה לזכור ולכן הם לא נכנסו פנימה, החשיבה היא על הילדים ומה אני רוצה שבבוא הזמן הם יקראו. שיידעו מה אנחנו עברנו כמשפחה במלחמה הזו – מה עברו כל המשפחות של המילואימניקים, אלו שנפצעו ואלו שלא. זה עוזר לי עם הידיים והתחלתי גם לצייר כדי לשפר את התנועה, חזרתי לנגן בפסנתר אבל מעל לכל אני רוצה לחזור למילואים, אבל צריך משהו שיתאים למגבלות שלי. הייתי חלק אינטגרלי מביטחון מדינת ישראל וארצה להמשיך להיות".
