בגיל 35, כשהיא בעיצומה של ריצת מרתון משפחתית ומקצועית, לקתה הנוירולוגית הצעירה בשבץ מוחי ויישרה קו עם כל הקלישאות על הסנדלר היחף. זמן לא רב אחרי שהחלימה היא החליטה להתמחות ולהתמקצע בתחום השבץ המוחי.
"האם יש קשר בין שני הדברים? האמת שגם היום, עשר שנים אחרי אותו אירוע פתאומי ומטלטל, אני עדיין לא יודעת להגיד לעצמי אם ההעדפה המקצועית שלי בשבץ באה על רקע ההתנסות האישית, או בגלל הטמפרמנט שלי שמכוון לאקשן ולעבודה בתנאי חירום", אומרת ד"ר אסטל סאימן, מנהלת מחלקת השבץ בנוירולוגית ב', הקריה הרפואית רמב"ם. "האמת כנראה נגזרת משני הנתונים, אבל דבר אחד בטוח והוא שכשחולה שבץ מגיע אלינו, אני מזהה בדקויות מה הוא מרגיש ומלבד טיפול מהיר ומיטבי, הוא זוכה להבנה ולאמפתיה ששמורים רק למי שחוו את אותה חוויה בגופם".
3 צפייה בגלריה
לקתה בשבץ מוחי בגיל 35 וכיום מנהלת מחלקת השבץ ברמב"ם. ד"ר אסטל סאימן, מודל והשראה
(צילום: נחום סגל)
חשיפת המידע הרפואי האישי הזה כלל לא קלה לה, גם אחרי שהחלימה ב-100% ולא נשאר זכר לאותו אירוע מוחי שעברה, ובכל זאת היא מעדיפה לדבר בשטף ובהתלהבות על איך זה לנהל מחלקת שבץ שאותה היא מנסה לדחוף קדימה, לייעל, לעדכן ולהשוות אותה למקבילה מובילה במרכז הארץ: איכילוב.
סאימן (45) נשואה לאופיר, רופא ראומטולוג, ואמא של אדם (18), ליעם (15),אריאל (בת 12) ומיכאל (10), תושבי הרצליה. היא עברה קילומטרז' משמעותי של חוויות שסיפקו לה החיים עד שהגיעה לניהול מחלקה. "נולדתי בצרפת ובגיל שש עליתי עם משפחתי לארץ", היא מספרת, "התמקמנו בהרצליה ונקלטתי בלי בעיות, גם כי ידעתי עברית מהבית ולא פחות חשוב, כי בראש של ילדה חשבתי שהחיים בישראל הם ים ושמש ואין בתי ספר".
בסיום לימודיה, מצוידת בתעודת בגרות מרשימה, התגייסה ושירתה ביחידה לביטחון שדה בשדה דב. "בחופשת השחרור שלי הגעתי על מדים לראיונות קבלה ללימודי רפואה ואותם עשיתי באוניברסיטת בן גוריון בנגב, שם גם פגשתי את אופיר, לימים בעלי", מספרת סאימן, "אחרי הלימודים הגעתי לאיכילוב ושם גדלתי. את ההתמחות עשיתי במחלקה הנוירולוגית שבראשה עמד מי שהיה גם המנטור שלי, המדריך והמלווה, והדמות לחיקוי, פרופסור ניר גלעדי ז"ל, שלגודל האסון נפטר לאחרונה בעקבות שבץ. בהתמחות הייתי פעילה בתחום השבץ והתלבטתי אם להתמקצע בתת התמחות זו או בטרשת נפוצה".
ד"ר סאימן: "עמדתי מול הגננת ופתאום לא יכולתי לדבר. חשבתי שאני בהתקף חרדה. אני הולכת לשטוף פנים בברז של השירותים, ותוך כדי אני כבר לא מרגישה את חום המים על אחת מהידיים ועל חצי פנים. זה כבר היה הסימן המובהק שהחשיד בוודאות גדולה שחטפתי שבץ ושנגמרו הסיפורים שסיפרתי לעצמי ושאני חייבת להתפנות במהירות למיון"
אבל החיים לצד בעל רופא וטיפול בארבעה ילדים קטנים, הם אלה שעשו בשבילה את ההחלטה. "שלושה חודשים אחרי שילדתי את הרביעי שלנו, טסנו כולנו לקנדה כשאני הולכת לעשות תת-התמחות בטרשת נפוצה בבית החולים סנט מייקס בטורונטו".
"לא יכולתי לדבר"
המשפחה עלתה למטוס, התינוק נמנם ובכה לחלופין בידיים של אמא שלו כשהיא נתקפה כאב ראש עז. "בדיעבד ידעתי שסיפרתי לעצמי את כל הסיפורים ונתתי את כל התירוצים לכאב הראש הזה. שאני בסך הכול שלושה חודשים אחרי לידה, שינה לא רצופה, מתח מהמעבר למדינה אחרת, ולכן היה לי קל להניח שמדובר באפיזודה חד-פעמית וחסרת משמעות".
המשפחה התמקמה בדירה ששכרה ויומיים לתוך המעבר כשכאב הראש בשיאו, הופיע תסמין נוסף. קושי בבליעה. "גם משהו בהליכה שלי משתנה ואני שמה לב שאני לא יכולה ללכת ישר, כל הדגלים האדומים הונפו לי מול העיניים ואני המשכתי להכחיש". היום השלישי להגעתם היה שובר שוויון שחצה את חייה ללפני ואחרי כשבבוקר ניסתה להתניע שגרה ולקחה את ילדיה לגן .
"עמדתי מול הגננת ופתאום לא יכולתי לדבר", היא מתארת, "חשבתי שאני בהתקף חרדה. אני הולכת לשטוף פנים בברז של השירותים, ותוך כדי אני כבר לא מרגישה את חום המים על אחת מהידיים ועל חצי פנים. זה כבר היה הסימן המובהק שהחשיד בוודאות גדולה שחטפתי שבץ ושנגמרו הסיפורים שסיפרתי לעצמי ושאני חייבת להתפנות במהירות למיון".
בבית החולים ניגש למיטתה רופא צעיר, מתמחה בנוירולוגיה, עם ותק של חודש בסך הכול. הוא עמד מולה נבוך וחסר ידע. במלחמה על חייה היא חיברה במהירות את אסטל המטופלת לד"ר סאימן הרופאה הנוירולוגית ותדרכה את הרופא חסר האונים בסדר הפעולות המתחייב למצבה. היא אבחנה את מצבה הרפואי, עוד לפני שעברה הדמיה ובדיקות ושיתפה את הרופא שלקתה באירוע מוחי על רקע דיסקציה - קרע באחת מדפנות עורקי הצוואר, שמייצר דליפת דם שמתפשטת בין שכבות דופן העורק. הדם מצטבר לקריש שחוסם את אספקת הדם התקינה למוח.
"האבחנה שעשיתי לעצמי אומתה בהדמיה שבה נצפה קרע קטן בעורק ותסחיף לגזע המוח", מספרת ד"ר סאימן, "כשאני עדיין במיון מצבי החמיר. הרגשתי רע מאוד. ורטיגו מטורף וחוסר יכולת לפסוע. מחוברת לזונדה העבירו אותי ליחידה לטיפול נמרץ נוירולוגי".
סאימן: "התחלתי לעבוד (באיכילוב, עם חולי טרשת נפוצה) כשתחושת החמצה קלה מלווה אותי. עד שיום אחד, פרופסור גלעדי שואל אותי אם זה מה שאני רוצה לעשות והציע לי לעשות 'שיפט' ליחידת השבץ. כבר באותו מעמד חשתי הקלה וידעתי שזה הכי נכון לי, הגם שההחלטה הזו תשולם בקשיים... ההתקדמות שלי ביחידת השבץ הייתה מהירה עד שהגעתי לנהל את שירות השבץ הנוירולוגי"
בחלוף הימים הסתמנה התאוששות והיא שוחררה לביתה ועברה חצי שנה עד שחזרה לעצמה ונרתמה למשימה שלשמה באה: התמחות-על (fellowship) בטרשת נפוצה. "טיפלתי בחולים, העמקתי ידע וצברתי ניסיון אבל משהו בי לא הרגיש נוח. חשתי שאני לא במקום המקצועי הנכון שלי". עם סיום התמחות העל שארכה שנתיים וחצי, חוזרת משפחת סאימן לארץ ואסטל חוזרת לבית השני שלה, איכילוב.
"התחלתי מארבעה קירות"
"התחלתי לעבוד כשתחושת החמצה קלה מלווה אותי", היא אומרת. "עד שיום אחד, פרופ' גלעדי שואל אותי אם זה מה שאני רוצה לעשות והציע לי לעשות 'שיפט' ליחידת השבץ. כבר באותו מעמד חשתי הקלה וידעתי שזה הכי נכון לי, הגם שההחלטה הזו תשולם בקשיים".
עם מומחיות אחת בכיס היא התחילה את השנייה - בשבץ מוחי, שאותה עברה באיכילוב. "ההתקדמות שלי ביחידת השבץ הייתה מהירה עד שהגעתי לנהל את שירות השבץ הנוירולוגי". ביוני 2023 נפתחה ברמב"ם מחלקה נוירולוגית שאיחדה את כל מחלות התחום וכששקלו לייחד מחלקת שבץ, הוצעה לה משרת הניהול.
"עד אותה שנה חולי שבץ אושפזו במחלקות פנימיות וטופלו בידי רופאים פנימיים, וכשהגעתי, התחילה ההפרדה וההבדלה", מסבירה סאימן. "התחלתי מארבעה קירות, אפס מיטות ובתוך שנתיים גדלנו ל-22 מיטות בתפוסה קבועה ומלאה ובנוסף עזרה לי הנהלת רמב"ם להקים יחידה מוגברת ובה תשע מיטות חירום".
3 צפייה בגלריה
א-סימטריה בפנים בעקבות שבץ מוחי. 5% מהאנשים שלקו בשבץ הם צעירים מתחת לגיל 50
(צילום: shutterstock)
שבץ נחשב לגורם המוות השלישי בעולם המערבי ולגורם הנכות הראשון. בישראל מאובחנים בכל שנה 15,000 חולים שלקו בשבץ מוחי, כש-5% מהם הם צעירים מתחת לגיל 50. "ומכאן התפתחה ההבנה על חשיבות האבחון והטיפול המהירים באמצעות כלים שעד לפני שני עשורים לא עמדו לרשות הנוירולוגיה", מסבירה סאימן, "מתן tpa שהיא תרופה ממיסה קריש דם שחייבת להינתן בחלון הזמן הקצר שבין 5-4 שעות, הדמיה, תרופות שונות ומעקב. כבר בשנות האלפיים התפתחה התובנה שעצם האשפוז ביחידה נוירולוגית ייעודית, משפר את תוצאת ההחלמה כיוון ששם מקבלים רפואת חירום מקצועית וממוקדת".
עד לאותה שנה, לדבריה, חולה שבץ היה האחרון במיון שרופאים הגיעו אליו כיוון שחוץ מאספירין לא הייתה דרך לטפל בו. "הקמתי את מחלקת השבץ ברמב"ם, הגדולה בצפון, כשלרשותי כל ארגז הכלים הטיפולי הנדרש: חדרי צנתור מוח, הדמיות מתקדמות, והחזון שלי הוא להקים את בניין המוח שבו יתכנסו כלל הטיפולים והשיקום לחולים נוירולוגיים תחת גג אחד. אני תמיד אומרת שכשאנחנו מצליחים להציל נוירון אחד, אנחנו מצילים לפחות תפקוד אחד ומצמצמים את נפח הפגיעה הסופי".
