העונה השלישית והאחרונה של "משחק הדיונון", סדרת הלהיט מדרום קוריאה, עלתה לאחרונה לנטפליקס – ושוברת שיאים של צפייה ברחבי העולם. אבל לצד ההצלחה, גוברת גם הביקורת: האם מדובר בסדרה שמבדרת – או שדווקא מטלטלת רגשית, עד כדי סכנה נפשית של ממש?
ירדן גבאי, פסיכולוגית קלינית מומחית, מדברת בפתיחות על הסכנות האפשריות שבצפייה מרובה בתכנים קשים כל כך, במיוחד בקרב אנשים שעברו טראומה או נוטים לחרדה. לדבריה, "האלימות, הרצח והמוות בסדרה אינם רקע לעלילה – אלא הלב הפועם שלה. כשהתוכן כל כך קיצוני ומרכזי, אי אפשר להתעלם מהמחיר הנפשי שהוא גובה מהצופים".
5 צפייה בגלריה
לצפות או לא לצפות? זאת השאלה. מתוך העונה השלישית של "משחק הדיונון"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
"הגוף מגיב כאילו יש סכנה ממשית"
לדברי גבאי, האלימות הגרפית והמתח המתמשך לא עוברים "מתחת לרדאר" הנפשי, אלא מעוררים תגובות ממשיות במערכת העצבים. "הגוף מתגייס למצב של דריכות, כמו מול סכנה אמיתית", היא מסבירה. "במילים אחרות, צפייה בסצנות כאלה עלולה להפעיל תגובת 'הילחם או ברח': קצב לב מואץ, מתח גופני, קושי לנשום, הפרשת קורטיזול ואדרנלין, ולעיתים אף תגובות גופניות כמו כאבי בטן או שלשולים. גם אם הצופה מבין שמדובר רק בסדרה, הגוף עשוי לחוות זאת אחרת".
ירדן גבאי, פסיכולוגית קליניתצילום: אלבום פרטיהסכנה האמיתית היא בצפייה של מי שכבר חווה בעברו אירועים טראומטיים: "אם אדם ראה או חווה משהו טראומטי, הצפייה בזה יכולה לעורר מחדש זיכרונות קשים או רגשות עזים. נוצר ערבוב מסוכן בין 'אני רק צופה בסדרה בטלוויזיה' לבין זיכרונות קשים מהמציאות. זה יכול להוביל לחזרת סימפטומים כמו עוררות יתר, קשיי שינה, פלאשבקים ותגובות רגשיות לא צפויות".
ירדן גבאי, פסיכולוגית קלינית: "יש אנשים מאוד רגישים שגם צפייה בסדרה יכולה להיות עבורם חוויה מציפה במיוחד. ויש גם כאלה שדווקא בגלל שעברו טראומות – פיתחו אדישות. הם כבר 'מכירים' את הרגש הזה. הכול תלוי במי אתה ובמה שעברת"
5 צפייה בגלריה
"האלימות, הרצח והמוות בסדרה אינם רקע לעלילה – אלא הלב הפועם שלה"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
צפייה בבינג': סכנה לפיתוח קהות רגשית
גם צפייה רציפה – בבינג' – עלולה להגביר את הסיכון. "כשאנחנו צופים בפרק אחרי פרק, במיוחד בתכנים אלימים וקשים, הנפש עלולה לפתח קהות רגשית", מסבירה גבאי. "האלימות מתחילה להיראות לנו נורמלית, שגרתית. זה מנגנון הגנה – סוג של ניתוק רגשי – שהנפש מייצרת כדי לא לקרוס מעומס רגשי".
כאן נכנס מושג חשוב מהפסיכולוגיה: מנגנוני הגנה. גבאי מדגישה שקהות רגשית היא מנגנון הגנה, אך כזה שנחשב לפרימיטיבי וקדום יותר.
"כשאנחנו מפתחים ניתוק רגשי, זו לא בחירה מודעת", היא אומרת. "הנפש פשוט מגיבה מתוך צורך להגן על עצמה – אבל זו תגובה פחות בשלה. מנגנוני הגנה כאלה מכונים 'נמוכים' או 'ראשוניים', כמו למשל הדחקה. לעומת זאת, קיימים גם מנגנוני הגנה 'בשלים' או 'גבוהים', שמאפשרים התמודדות מורכבת יותר עם מצוקה. לדוגמה, אינטלקטואליזציה – כשאדם מתמודד עם קושי רגשי באמצעות חשיבה רציונלית ולמידה. למשל, אדם שזה עתה אובחן כחולה סרטן עלול להשליך את רגשות הפחד והכאב ולהתחיל מיד לחקור, לקרוא מאמרים רפואיים ולחפש טיפולים".
גבאי: "ההבדל הדק בין מציאות לדמיון מיטשטש. התגובה הראשונית במצב של איום היא תגובת 'הילחם או ברח' – וזה בדיוק מה שמופעל בזמן צפייה בסצנות כאלה. נוצרת עוררות יתר, חרדה, קושי בהירדמות, חוסר שקט, מחשבות טורדניות, ולפעמים אפילו סימפטומים שדומים לפוסט-טראומה"
מנגנון נוסף הוא סובלימציה, אומרת גבאי – תהליך שבו דחפים שליליים מנותבים להתנהגות חיובית או יצירתית. "למשל, אדם עם נטייה לתוקפנות שבוחר להפנות את האנרגיה הזו ללימוד אמנויות לחימה, או אדם עם יצר הרסני או אלים שהופך למנתח כירורגי".
5 צפייה בגלריה
לא רק עבר טראומטי משפיע – גם הגיל שבו צופים בסדרה משמעותי מאוד
(צילום: באדיבות נטפליקס)
היא מדגישה: "חשוב להבין שגם האדם הכי מודע ובעל תובנות נפשיות יפעיל לעיתים מנגנונים ראשוניים. זה לא עניין של אינטליגנציה או חוכמה – זו פשוט הדרך של הנפש לשמור על עצמה. זה חלק מהמבנה הנפשי שלנו".
"ילדים ובני נוער מושפעים הרבה יותר"
לדברי גבאי, לא רק עבר טראומטי משפיע – גם הגיל שבו צופים בסדרה משמעותי מאוד. היא מדגישה שצפייה בתכנים כאלה מורכבת במיוחד עבור ילדים ובני נוער, שעדיין מצויים בשלבי התפתחות נוירולוגיים. "האונה הקדמית, שאחראית בין היתר על ויסות רגשי, ממשיכה להתפתח עד תחילת שנות העשרים, ולכן ילדים ובני נוער רגישים יותר למצבי לחץ ולא תמיד מסוגלים לעבד תכנים קשים בצורה בוגרת".
היא ממליצה על הגבלת גיל צפייה – וגם על תיווך התוכן: "אם כבר מאפשרים לילדים לצפות בסדרה, לא להשאיר אותם לבד מול המסך. ואם אדם מבוגר בוחר לראות – אז לא בבינג'. לא לראות כמה פרקים ברצף. בזמן הצפייה חשוב להיות קשובים לגוף: אם מרגישים שהלב דופק, שיש מתח – לעצור. גם אם בראש אנחנו אומרים 'זה לא משפיע עליי', הגוף אולי אומר לכם משהו אחר".
5 צפייה בגלריה
"גם אם בראש אנחנו אומרים 'זה לא משפיע עליי', הגוף אולי אומר לכם משהו אחר"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
לראות או לא לראות? זאת השאלה
השאלה הגדולה היא: למה אנחנו בכלל ממשיכים לראות דברים כאלה? גם כאן לגבאי יש הסבר: "אנשים לפעמים רוצים לראות את מה שמפחיד אותם כי זה יוצר תחושת שליטה. ככה הם יודעים מה קורה, זה נותן להם תחושת ודאות. אם ניקח רגע דוגמה מהמציאות שלנו, זה קרה גם ב-7 באוקטובר, עם סרטוני הזוועה שהופצו ברשתות החברתיות – אנשים התחלקו לשתי קבוצות: מי שאמר 'אני חייב לראות את הסרטונים', ומי שלא הסכים לראות בשום אופן. זה אותו מנגנון".
היא מוסיפה: "כמו שיש אנשים שמאוד רגישים, ויש להם תגובות חזקות לתוכן – יש גם אנשים עם רגישות יתר חושית: לרעש, לאור, למגע. אלה אנשים שגם צפייה יכולה להיות עבורם חוויה מציפה במיוחד. ויש גם כאלה שדווקא בגלל שעברו טראומות – פיתחו אדישות. הם כבר 'מכירים' את הרגש הזה. הכול תלוי במי אתה ובמה שעברת".
אז האם לצפות או לא? גבאי לא ממהרת להטיל וטו, אבל כן שמה דגש על מודעות: "אני לא מאמינה בתשובה קולקטיבית. כל אחד מכיר את עצמו. אם אתה אדם שמגיב בעוצמה גבוהה לתכנים מהסוג הזה – עדיף שלא תראה. אם אתה מרגיש שאתה בסדר עם זה – אז לראות בצורה מודעת, לא בבינג' ולהיות קשוב לגוף".
בסופו של דבר, היא מסכמת, מדובר בבחירה אישית – אבל כזו שדורשת אחריות: "לצפות – או לא לצפות – זאת שאלה אישית. אבל כל צפייה כזאת צריכה לבוא עם הקשבה לעצמנו. לתחושות, לגוף, לנפש. אחרת, המחיר עלול להיות כבד".
