"משהו בזה שבחרת להיות לוחמת וחתמת על טופס התנדבות כי רצית לתת יותר, מקשה עלייך להגיד שאת לא בסדר, כי הרי את בחרת בזה – מה את בוכה עכשיו?", תיארה ד', לוחמת בת 23, שהתגייסה למילואים במלחמת חרבות ברזל ישר מהסדיר. ד' מטופלת במרכז הטיפולי ניב ניראל בכפר הנוער הדסה נעורים ליד בית ינאי, שהוא הראשון מסוגו בארץ. המרכז הוקם אחרי 7 באוקטובר לזכר הזוג ניב רביב וניראל זיני, שנרצחו בכפר עזה. במרכז מטופלים עשרות נשים וגברים, משוחררים ומילואימניקים ששירתו בצה"ל לאורך השנים. חלק מהמטופלים מוכרים על ידי משרד הביטחון ורבים מהם נמצאים בתהליך וחלקם לא הוכרו.
מטופלות במרכז ניב ניראל לעיבוד חוויות מלחמה למשרתי כוחות הביטחון
(צילום: קובי קואנקס | עריכה: קורל קוט)
עבור ד' מדובר כבר בסבב לחימה רביעי בגזרה הדרומית מאז פרוץ המלחמה. כשחזרה הביתה אחרי הסבב השני, היא הבינה שמשהו השתבש. "בתחילת המלחמה חזרתי מהטיול הגדול במזרח מיד למילואים. ומאז שנה וחצי שאני בהולד", שיתפה ד'. "אני לא מגדירה את עצמי פוסט-טראומטית, אבל אני מרגישה שאם לא אטפל בדברים האלה עכשיו - זה ייצא משליטה בהמשך".
4 צפייה בגלריה


"ה כמו חיבוק ענק, כשכולן עוטפות אחת את השנייה וכולן מבינות זו את זו". מימין: רותם מוגב וסלע יצחקי, מטופלות במרכז ניב ניראל
(צילום: יאיר שגיא)
ד' היא חלק מקבוצת נשים גדולה שמטופלת במרכז ניב וניראל. "אני פה ארבעה חודשים", שיתפה ד'. "זו הפעם הראשונה שאני במקום כזה. המענים שהמדינה מציעה מיועדים ללוחמים שהם 'פרופר' פוסט-טראומטיים, מאובחנים בחוסר תפקוד, בעוד שעבורי המאבק הוא במעבר בין המילואים לחזרה לשגרה. זה מקום עבור אנשים שנופלים בין הכיסאות".
"כמו חיבוק ענק"
אצל ת', בת 21 מירושלים, אלו המחשבות על העתיד שהביאו אותה לטפל בהווה. "כל אדם בחיים עובר מסעות, אבל מה שהביא אותי להבנה של כמה אני צריכה לפנות לעזרה הייתה ההבנה שעוד כמה שנים אני רוצה להיות אמא, ובסדר להסתכל לדבר הזה בעיניים ולהגיד שמסעות החיים פוגשים אותך בנקודות קשות יותר של הנפש", אמרה. "הייתי בעזה, יצא לי לראות גופות, וזה לא דבר רגיל, ואני יודעת שזה משפיע עליי וישפיע, אבל הייתי רוצה לדעת שיום אחד זה לא ילך איתי".
ת' מעידה: "הייתי בעזה, יצא לי לראות גופות, וזה לא דבר רגיל, ואני יודעת שזה משפיע עליי וישפיע, אבל הייתי רוצה לדעת שיום אחד זה לא ילך איתי"
גם כ', בת 36, אמא לילד בן שנתיים, הבינה שהיא פוסט-טראומטית, בעקבות אירוע שחוותה בסדיר לפני שנים, וצף מחדש לאחרונה. "בסוף אוגוסט האחרון התחלתי להרגיש מוצפת", סיפרה כ'. "נתקלתי בפוסט ברשתות, אזרתי אומץ והתקשרתי. כשהגעתי לכאן נפגשתי עם כפיר הפסיכיאטר ועדי המטפלת בתנועה. הייתי בבלבול מטורף, לא ידעתי לשים את הנקודה על מה קורה לי. שעה שפכתי את הכל והם חשבו על טיפול שיכול להתאים לי, ועכשיו אני בטיפול קבוצתי וזה מקל לדעת שיש עוד אנשים שעוברים דברים דומים לשלך גם אם זה לא אותו הדבר".
4 צפייה בגלריה


המרכז הוקם אחרי 7 באוקטובר לזכר הזוג ניב רביב וניראל זיני, שנרצחו בכפר עזה. בתמונה: תמי רביב מייסדת המקום לצד ד"ר כפיר פפר, שותף מייסד ומנהל קליני במרכז ניב ניראל לנפגעות טראומה
(צילום: יאיר שגיא)
כשרותם מוגב, בת 32 מחוף הכרמל, התנדבה בתחילת המלחמה לשרת כקב"נית, היא לא תיארה שתזדקק לטיפול בעצמה. "שלושה חודשים ראשונים הייתי קב"נית בסורוקה, קיבלנו את כל הפצועים, המפונים, כל החיילים שהגיעו למיון. משם המשכתי לשיבא ובילינסון, ואז משכו אותי ליחידה שאני נמצאת בה היום תחת מערך הנפגעים 'ממשיכים בחיים'", סיפרה מוגב. "אנחנו עובדים עם נכי צה"ל מהמלחמה האחרונה, הפצועים הקשים ביותר ופוסט-טראומטיים שרק מתחילים תהליך של הכרה, וגם פצועים ממלחמות קודמות. למרכז ניב ניראל הגעתי בנובמבר 2024, כי במילואים נחשפתי למראות וסיפורים קשים. ידעתי שאני חייבת לעשות עם זה תהליך. אני מטופלת בתנועה, וזה עשה לי טוב. זה פתח לי את ההבנה שבראש ובראשונה טראומה מתבצרת בגוף".
לסלע יצחקי, בת 21, מרעננה, חשוב להפגין את האומץ שלה ולהיחשף בתור פוסט-טראומטית. "הייתי טכנאית נשק בגדוד נח"ל. השתחררתי והייתי אמורה להיות בצו 8 ובסוף, בגלל מה שחוויתי, לא המשכתי", סיפרה יצחקי. "ב-7 באוקטובר היינו במוצב חרסינה. ולא ידעתי בכלל שיש מלחמה. אימא שלי התקשרה אליי ב-06:00 בבוקר באטרף להגיד לי שיש מלחמה בחוץ. חמש דקות אחרי זה המפקד שלי מתקשר, ואומר לי שיש מלחמה ולהתחיל לפתוח מכולות חירום. משם עשו לנו פינג-פונג מהצפון לדרום עד שבסוף נכנסו לעזה, ואני בתפקידי כסמב"צית הייתי במכשירי קשר ושמעתי הכול וגיליתי על הדרך גם שחברים שלי נהרגו. הבנתי שאני כבר לא מסוגלת להמשיך וביקשתי קב"ן.
4 צפייה בגלריה


"ההבנה הייתה שצריך משהו אחר מבחינת טיפול כדי לייצר את המענים הדרושים לאוכלוסייה הזאת"
(צילום: יאיר שגיא)
"זה שיש פה לא מעט נשים מאפשר לדבר על הפוסט-טראומה בפתיחות. אנחנו לומדות אחת מהשנייה – גם מהטעויות וגם מהסיפורים האישיים. זה כמו חיבוק ענק, כשכולן עוטפות אחת את השנייה וכולן מבינות זו את זו. אנשים לא יודעים שזה יכול לקרות לכולם. ובמיוחד נשים שנמצאות במקומות כמו תצפיתניות, במכלול גדודי שאני הייתי, וזה מפחיד".
"חוסר בטיפול בנשים"
את המקום ייסדה תמי רביב, אמא של ניב ז"ל. "ניב הייתה בת 27 במותה והספיקה להתנדב ולהקים יוזמות רבות. הדבר הכי חזק שהיה אפשר לזהות אצלה זה האופי המאוד מטפל שלה – אז חשבתי שאני מאוד רוצה ללכת לכיוון של טיפול בהנצחה שלה", סיפרה תמי. "ניראל, שהיה בן אדם מדהים, היה מ"פ בגבעתי. אחרי כמה שנים התחילו לו בעיות עם הלב, והוא נדרש לעזוב את הצבא, וכשהוא עזב התפרצה לו פוסט-טראומה. הוא נאלץ לקחת עורכת דין ולשלם הרבה מאוד כסף כדי לקבל את מה שהגיע לו. הוא ייעד את עצמו ללמוד משפטים כדי לעזור לאחרים".
סלע יצחקי: "זה שיש פה לא מעט נשים מאפשר לדבר על הפוסט-טראומה בפתיחות. אנשים לא יודעים שזה יכול לקרות לכולם. ובמיוחד נשים, כמו תצפיתניות, במכלול גדודי שאני הייתי, וזו חוויה מפחידה"
4 צפייה בגלריה


במרכז ששוכן בכפר הנוער הדסה נעורים ליד בית ינאי מספקים מענה לעשרות מטופלים
(צילום: יאיר שגיא)
השותף של תמי להקמת המרכז הוא ד"ר כפיר פפר, פסיכיאטר במקצועו. "מ-8 באוקטובר התגייסנו והתחלנו ללוות כוחות שנפגעו במהלך הלחימה", סיפר ד"ר פפר. "זו הייתה חוויה ששינתה לגמרי את התפיסה המקצועית שלי על עוצמת הפגיעה האישית וגם באפקט של זה על המשפחות ועל הסביבה הקרובה. ההבנה הייתה שצריך משהו אחר מבחינת טיפול כדי לייצר את המענים הדרושים לאוכלוסייה הזאת. הנושא הזה של טיפול בנשים היה מאוד משמעותי בשבילנו, כי הבנו שיש שם חוסר. נכון להיום כבר קיבלנו יותר מ-150 פניות. יש פה כבר עשרות מטופלים, מוכרים לצד לא מוכרים בפני משרד הביטחון, שמקבלים מגוון טיפולים הוליסטיים".
- פרטים להתקשרות - 054-6555949, 09-9544400 [email protected]
פורסם לראשונה: 00:00, 07.03.25