סגן ד"ר ע', קצינת הרפואה של גדוד רותם בחטיבת גבעתי, לא העלתה בדעתה שתתחתן במלחמה, כשהיא עצמה נמנית עם הכוחות הלוחמים. בעודה מסכנת את חייה, ניצבת בפני דילמות רפואיות מורכבות ונלחמת על חיי הפצועים שלה תחת אש בעזה, מצאה ע' את עצמה מתלבטת בעניינים רחוקים שנות אור מהרצועה, כמו שמלת הכלה, צבע המפות ואופן הושבת האורחים.
"התארסתי באוגוסט 2023", מספרת ע' (27). "בשבוע הראשון של אוקטובר הייתי בחופשה מהצבא והלכתי לראות אולמות עם אמא שלי. ב-7 באוקטובר כולם ביטלו אירועים שהוזמנו והאולם מאוד לחץ שנסגור את התאריך שרצינו. סגרנו על תאריך באפריל, קצת לפני פסח, מתוך מחשבה שעד אז הכול ייגמר".
6 צפייה בגלריה
"הבנתי שלנשים יש הרבה יותר משאבים ויכולת טובה להרים את עצמן בתוך הקושי". נשות הרפואה של גדוד רותם של גבעתי
(צילום: אלעד גרשגורן)
הזמן חלף, והמלחמה נמשכה. "היו לי החיים בגדוד והחיים בחוץ. בזמן שאני בתוך הרצועה הייתי צריכה להתעסק ביקום המקביל שלי ולתכנן חתונה מתוך הריסות בחאן-יונס. זה לא היה פשוט, ולווה גם בהרבה חרדה ורגשות אשם, גם על עצם האירוע. איך אני נלחמת בעזה, ובאותו זמן אכפת לי כמה אורחים יגיעו לחתונה שלי?"
גם החתן המיועד, ד"ר ת', לשעבר רופא סיירת גבעתי והיום רופא בסיירת אגוז, לא העביר את זמנו בתפירת חליפות. אבל המזל שיחק לזוג הצעיר, כשצה"ל יצא מחאן-יונס ימים ספורים לפני האירוע המיועד. "המג"ד קרא לי ואמר לי, 'דוקטור, כולנו נהיה בחתונה שלך', כשרק יומיים קודם הוא אמר לי לבטל", מספרת ע', "ובאמת כל החיילים שלי וכל החברים שלי, שרובם רופאים בצבא, באו לחגוג איתנו. שמחנו לראות את כל מי שלא ראינו כל המלחמה באים ונהנים יחד. היו שולחנות שלמים של סיירת גבעתי, היה כיף ענק".
ד"ר ע': "אם כבר סיטואציה כזאת של מלחמה, עדיף להיות במקום שאתה יכול להרגיש שאתה משפיע. עם כל הקושי, אני לא מתחרטת. המחיר לא פשוט, אבל אין ספק שבתקופה הזו זה המקום הנכון להיות בו"
בין המוזמנים באירוע המשמח הזה היו גם שלוש הפרמדיקיות שע' מפקדת עליהן: סמל ש', סמ"ר ג', וסמל נ'. או כפי שהן מוכרות בצבא: הצוות הרפואי הבכיר של גדוד רותם בגבעתי, שכולו על טהרת המין הנשי. נשות רפואה ולוחמות לכל דבר. בשנה האחרונה הן מצאו עצמן בלב הקרבות בעזה, מתמודדות עם אתגרים שקשה לדמיין, נאלצות לקבל החלטות רפואיות תחת אש ולהציל חיים בתנאי שטח קשים.
6 צפייה בגלריה
מימין לשמאל סמל ש', סגן ד"ר ע', סמל נ' וסמ"ר ג'. "אנחנו סוחבות בדיוק כמו הלוחמים ואפילו חזקות יותר, כי הם עושים לעצמם הנחות ואנחנו לא מוותרות"
(צילום: דובר צה"ל)
"אם כבר סיטואציה כזאת של מלחמה, עדיף להיות במקום שאתה יכול להרגיש שאתה משפיע", אומרת ד"ר ע'. "עם כל הקושי, אני לא מתחרטת. המחיר לא פשוט, אבל אין ספק שבתקופה הזו זה המקום הנכון להיות בו".
הכי משופצרות בגדוד
השהות של ארבע הבנות בעזה היא חלק מהיערכות חיל הרפואה של צה"ל למלחמה. בשנה האחרונה הכניס החיל מאות רופאים, פרמדיקים וחובשים אל הכוחות הלוחמים כדי להנגיש את הטיפול הרפואי הדחוף בשדה הקרב ולקרב אותו ככל האפשר לנפגעים. הפרמדיקים והרופאים מלווים את הכוחות בעומק הרצועה ובלבנון, ומוצבים בכל היחידות הלוחמות במטרה להציל את חיי הלוחמים ולספק להם טיפול רפואי דקות מרגע הפציעה. האסטרטגיה הזו הוכיחה את עצמה: שיעור ההרוגים מכלל הפצועים צנח ביחס למערכות הקודמות, וחיילים שנפצעו באופן קשה שורדים יותר בזכות הטיפול הרפואי המיידי שהם מקבלים בשטח והפינוי המהיר לבית החולים, תורה שכל חילות הרפואה הגדולים באירופה באים עכשיו לישראל ללמוד אותה.
איש לא תיכנן תאג"ד קרבי בהובלת נשים, אבל ההצלחה עשתה את שלה. ד"ר ע' הייתה החלוצה. "התגייסתי באוגוסט ועם תחילת המלחמה נכנסתי מהר מאוד לתמרון בעזה, בהתחלה בגולני ואחר כך ברותם", היא מספרת. "הגעתי לתאג"ד של בנים ואמרתי לעצמי, 'וואו, אני אהיה הנסיכה'. במשך תקופה הגיעו אלינו פרמדיקים גברים, אבל הם לא הסתדרו, ואז הגיעה ג', שהייתה פי אלף חזקה מכל מי שקדם לה. בזכותה הבנתי שלנשים יש הרבה יותר משאבים ויכולת טובה להרים את עצמן בתוך הקושי.
6 צפייה בגלריה
ע', נ', ש' וג' בשטח. "הגיעו אלינו פרמדיקים גברים, אבל הם לא הסתדרו"
(צילום: דובר צה"ל)
"בהמשך הצטרפו גם ש' ונ', שהפלוגות שלהן לא מסוגלות לזוז מילימטר בלעדיהן. הן הכי טובות שיש. הן הכי משופצרות בגדוד כי כולם מעריצים אותן. לכולנו יש גאוות יחידה, גם בתאג"ד וגם בגדוד ובשירות שלנו. בנינו לנו משהו מיוחד".
אף אחת מהן לא חלמה להגיע לעזה. סגן ע' סיימה את לימודיה במסלול צמרת (מסלול מצוינות צבאי ללימודי רפואה במסגרת העתודה האקדמית) ונמצאת בגדוד מינואר 2024, הוותיקה מכל קציני הרפואה הגדודיים בחטיבה. במהלך שירותה הבינה שהיא מעוניינת לטפל בחיילים בשטח, ולא במרפאה עורפית. "ידעתי שזה משהו שמתאים לאופי שלי ויש לי מוטיבציה לעשות אותו. אבל לא ציפיתי שאהיה עד כדי כך קרבית", היא מודה.
ג' (20), שחקנית כדורסל תחרותי, בכלל חלמה על תלפיות או מודיעין, אבל שובצה כנהגת. היא התקבלה לקורס פרמדיקים אחרי מאמצים רבים. ש' החיפאית (20) היא בת לחובש קרבי בגולני, שהאיץ בה להיות לוחמת. אחרי שלמדה בתיכון ביולוגיה ומערכות רפואיות החליטה שהיא רוצה להיות פרמדיקית ולשרת בתפקיד משמעותי ופיזי. יום אחרי טקס הסיום בקורס כבר נכנסה לעזה.
נ': "כשהתחילה המלחמה, היה ברור לי שאני רוצה להגיע לגדוד שמתמרן בעזה כי זה הבית שלי. אם חס וחלילה 7 באוקטובר יקרה שוב יהיה לי איך לעזור"
לנ' (21) מקיבוץ כרמיה, תושבת העוטף שחלמה להיות רופאה, יש עניין אישי במלחמה. "הפרופיל הרפואי שלי לא הספיק לקורס, אז עבדתי על זה קשה. התאמנתי חמש פעמים בשבוע, אכלתי מלא וכל בוקר הייתי שולחת למיטב (היחידה הצבאית המופקדת על ביצוע הליכי המיון והשיבוץ של המועמדים לשירות) מיילים עם מכתבי המלצה. בסופו של דבר, אחרי שנת השירות התחלתי את הקורס עם מוטיבציה גבוהה. כשהתחילה המלחמה, היה ברור לי שאני רוצה להגיע לגדוד שמתמרן בעזה כי זה הבית שלי. אם חס וחלילה 7 באוקטובר יקרה שוב יהיה לי איך לעזור".
הנסיבות החריגות של המלחמה הובילו אותן לרצועה היישר מקורס פרמדיקים. "זה היה בתחילת המלחמה והצורך בשטח היה מאוד ברור", מספרת ע'. "ג' הגיעה מבסיס ההדרכה של חיל הרפואה ישר לגדוד לסגור שבת, ובמוצאי שבת נכנסנו לעזה. אמרתי לעצמי: או שיהיה לה יום לנוח בבית אבל היא תיכנס לבד או שהיא תבוא ואני אהיה איתה קצת, אקלוט אותה כמו שצריך, ואז היא תיכנס איתי. לדילמה הזו הייתה תשובה טובה, לכן בחרתי להכניס אותה ישר למלחמה. היא הייתה גיבורה. נכנסה לרצועה בלי לעבור בבית, וסגרה 60 יום כמעט".
נשמע קשוח.
"בהתחלה היא הייתה קצת בשוק, אבל כשקיבלה את הנשק עם השפצורים שרצתה ידעתי שתסתדר. כששתי הבנות הנוספות הגיעו התעקשתי מול אנשים שרצו לעשות להן הכשרה ארוכה שזה לא נחוץ. כל התאג"ד התקבץ יחד לקבל אותן והייתה סביב זה התרגשות מאוד גדולה. עם זאת, אני חושבת שהאירוע הזה דרש הרבה חוסן אצל כל אחת מהן. כולן היו צריכות לבלוע הרבה רוק ולקפוץ למים".
"גם בקורס למדנו להתמודד בלי שעות שינה, לדעת לאכול בחמש דקות ולהתמודד במצבי לחץ תוך כדי לימודים למבחן והקפצות. ועדיין הכניסה לעזה הייתה שוק", מספרת ש'. "הגענו, אני ונ', וישר היינו צריכות לארגן את כל התיקים ופתאום היה את כל הציוד שהוא אמיתי ואני התחרפנתי. אמרתי 'לאן הגעתי, מה קורה פה?'"
"ש' ואני נכנסנו לעזה בשלב הרבה יותר מתקדם", מספרת נ' על המפגש הראשון עם המלחמה. "את הדרך לשם עשינו בלילה. ישבתי בנמ"ר וקפצנו על מלא במפרים בדרך. היה חשוך ופשוט מתי מפחד. חיכיתי לזה המון זמן, אבל באמת לא קלטתי את הסיטואציה. לפני הכניסה הרגשתי שאני אורזת לטיול שנתי".
וש' משלימה את התמונה: "אני חושבת שרק בדיעבד הבנו מה קרה באותו רגע, כי זה היה באמת בלתי נתפס. גם אני זוכרת את ההאמר הזה, שהיה פתוח וכולם ישבו בו בצפיפות וכמעט עפו החוצה מהקפיצות. אמרתי לעצמי, 'שום דבר לא מגן עליי פרט לקסדה שיושבת עליי עקום לגמרי'. היינו דחוסות בפנים, עם תיק של ציוד אישי וגם עם התיק מט"ב (מטפל בכיר), שהוא ענק. היה הרבה רעש בקשר. לא היה לי מושג מה אני עושה שם".
איך ההורים שלכן קיבלו את המעבר החד שעשיתן מקורס קדם-צבאי למלחמה?
ש': 'אמא שלי מאוד חוששת ומחוברת רגשית לכל הסיטואציה. אבא מבין אותי יותר, בגלל שהוא גם חווה מלחמות וקרבות. אבל שניהם מאוד גאים במה שאני עושה".
נ': "אמא שלי הייתה מאוד חרדה, אבל היא יודעת שאם אני ממש רוצה משהו אמצא כל דרך אפשרית להשיג אותו. היא התחננה לכל מי שיכלה שאקבל תפקיד הדרכה, אבל זה לא הצליח לה. אני משתפת אותה בכל, גם מעזה ניסיתי להתקשר אליה כמה שיותר ולהרגיע".
בשטח, בלי דופק, בלי הכרה
בתוך זמן קצר הובהרה להן המשימה. בלחימה האינטנסיבית של התמרון הקרקעי, כל אחת מהן נאלצה מהר מאוד להשתמש בידע הרפואי שצברה כדי להציל את חיי הלוחמים שאיתה. אחד הפצועים הקשים שקיבלה ע' הרופאה נפגע מירי לבטן ולחזה. "זה היה בדיוק בתקופה שבה השתנו הפרוטוקולים הטיפוליים, בפציעות חזה למשל, בעקבות לקחים שהופקו מהמלחמה", היא מספרת. "אז אני מקבלת אותו ומבינה שההחלטות לגביו צריכות להתקבל מהר מאוד".
הפצוע איבד הרבה דם והיה בסכנת חיים מיידית. לפי ההנחיות העדכניות, על המטפלים להימנע ככל האפשר מפעולות הרואיות ופולשניות בשטח, אלא לפנות את הפצועים כמה שיותר מהר לבית חולים. במקרה של ע' זה לא הספיק. "לאורך כל הטיפול בו היו התלבטויות, על מה להגיד 'לא' ועל מה אני מתפשרת. אני יושבת מול פצוע שמאבד סימני חיים במהירות, ואנחנו לא מצליחים לפתוח לו וריד ביד ולהשיג גישה למחזור הדם. הוא כמעט בלי דופק ובלי הכרה, ואני מקבלת החלטה לבצע פעולה פולשנית: לתת לו דם דרך העצם. הרגשתי שאני חייבת להיות אגרסיבית. ההחלטה הזו הצילה את חייו. אם הייתי מתלבטת עוד קצת מה לעשות, כבר לא היה במי לטפל".
ד"ר ע': "החלטתי להנשים בצורה לא פולשנית ולשמחתי זה מאוד עזר לו. זו הפעם הראשונה שמישהו היה אצלי בידיים, באחריות בלעדית שלי, כשאין עוד רופא בסביבה. אני יודעת להגיד בוודאות שאם לא היינו שם, הוא לא היה איתנו היום"
אבל מצבו של הפצוע המשיך להידרדר. "גם אחרי שהתחלנו לתת לו מנות דם, הוא נשם בצורה לא מספיק טובה ולא חימצן את הדם מספיק טוב", היא מספרת. "אז עלתה השאלה אם צריך להנשים אותו. במצב כזה, כל בחירה טיפולית יכולה לשפר אותו בתחום אחד, אבל להזיק באחר. החלטתי להנשים אותו בצורה לא פולשנית ולשמחתי זה מאוד עזר לו. זו הפעם הראשונה שמישהו היה אצלי בידיים, באחריות בלעדית שלי, כשאין עוד רופא בסביבה. בדיעבד אני יודעת להגיד בוודאות שאם לא היינו שם, הוא לא היה איתנו היום".
את האחריות הכבדה לחיי הלוחמים שלהן, שאותם הן מכירות היטב, נושאות ארבע הבנות על כתפיהן לבד. הפצועים שלהן הם לא רק מטופלים, הם גם חברים לנשק. "זה חייל שהכרתי טוב, בחור חמוד שכולם אוהבים אותו והוא מרכז העניינים, ופתאום הוא שוכב לפניי מרוטש. זה כל כך עצוב וטרגי", מספרת ע' על הפצוע שלה. "דיברנו קצת עד שהוא הפסיק לדבר. היה לי ברור שאני חייבת לעשות הכול כדי להציל אותו.
"הלוחמים לא תמיד מתייחסים אליך כאל חברה, כי את הרופאה שלהם וגדולה מהם בתשע שנים. אבל אלה החברים שלנו. החייל שטיפלתי בו שרד. הוא איבד כמה איברים מגופו, אבל הוא חי טוב ולאחרונה אפילו טס לסקי. מהמקרה שלו למדתי לא לבזבז זמן. קבלת ההחלטות המהירה מצילה חיים".
יצא לך לראות אותו בהמשך?
"הייתה לו מסיבת הודיה ביולי, שהוזמנתי אליה. הוא הודה לי בדמעות. זה היה מאוד מרגש. במקרה שלו אני יודעת שאני חתומה על יום ההולדת החדש שלו ואני מתרגשת לראות אותו כל פעם מחדש. אני זוכרת איך הוא נראה כשהיה פצוע, ושמחה לראות אותו בריא ושמח. בעוד חודש הוא ואני נדבר יחד על שרשרת הטיפול בפצוע מול מסלול צמרת של העתודאים".
לפעול, ואז לעכל
בפעם אחרת מצאה ע' את עצמה במרכז הדרמה, כשנקלעה עם קבוצת חיילים למארב. "ירו עלינו ואחד החיילים נפצע מאוד-מאוד קשה", היא מספרת. "אחרי שפינינו אותו אמרתי למפקד שאני מרגישה שאנחנו צריכים להתקרב קצת לכוחות. החלטנו לעשות סיור רגלי. יצאנו אני, הקצין ועוד שני חיילים שלי, שהם חובשים, להסתובב ברגל, בין ההריסות, גם כדי לדבר עם המפקדים שעכשיו נפצע להם חייל.
"אנחנו הולכים דרוכים, עם כדור בקנה, עם ציוד מלא ועם הציוד הרפואי שלנו. כשאנחנו מסתובבים חזרה לכלי אחרי שסיימנו את הסיור, נורה עלינו נ"ט מאחת הסמטאות. הקצין הולך כמה מטרים קדימה ואנחנו איזה חמישה מטרים מאחוריו. הטיל הזה שורק בינינו, ואני רואה את הקצין עף קדימה מההדף. אני ועוד שני חיילים עפים אחורה, אחד החיילים נפצע בפנים, החייל השני מתחיל להשיב באש ממש תוך שנייה. אני רואה שהקצין קם ומתחיל לחלץ את עצמו קדימה. אחד החיילים שהיו איתנו רוצה לרוץ קדימה, אבל אני תופסת אותו, פחדתי שנחצה שטח השמדה. הדבר היחיד שיושב לי בראש זו התגובה הנכונה, ותמיד, כמו ברפואה, הבטיחות מעל הכול".
6 צפייה בגלריה
"כשאמרו לנו שיש פצוע התחלתי לרעוד. אבל כאנשי רפואה אנחנו הראש של הצוות וחייבים לתפקד"
(צילום: אלעד גרשגורן)
מהעבר השני של התקרית, קיבלה ג' את הקצין שנפצע בנמ"ר הפינוי, בלי לדעת מה קרה לשאר הצוות, כולל לע', הרופאה והמפקדת שלה. "שמענו את ה'בום' ומפקד הכלי אומר לנו 'זריז, יש פצועים', כשפתאום נכנס אלינו הקצין הפצוע. בשלב מסוים מישהו עלה בקשר ואמר שהרופאה נפצעה קשה.
"זו הייתה סיטואציה מאוד מלחיצה: אצלנו יש פצוע מדמם ובחוץ כנראה שלושה פצועים נוספים, שאחת מהם היא הרופאה שלך, שהיא גם חברה שלך. יצאנו החוצה והתחלנו לרוץ לאזור המסוכן, להציל את החברים שלנו, ואז מישהו תפס אותי ואמר 'הכול בסדר'".
נ': "לעומת מקרים רגילים, פה את יודעת שאת הולכת לראות על האלונקה מישהו שאת מכירה. זו חוויה מאוד לא נעימה. כשאמרו לנו שיש פצוע התחלתי לרעוד. אבל כאנשי רפואה אנחנו הראש של הצוות וחייבים לתפקד. זו סיטואציה שבה מעבר לטיפול, צריך להנדס את הגזרה כדי שיהיה לי נוח לטפל ולחשוב גם על הפצוע, שהוא גם סופר-לחוץ. הרבה פעמים הרגשתי שאני מזייפת חוסן כדי להתמודד עם אירועים כאלה".
"היינו אמורים לצאת לפעילות ושמענו בקשר הרבה בלגן, אמרו שהייתה היתקלות", מתארת נ' מקרה אחר שהוקפצה אליו. "היינו בחושך, היה מאוד צפוף. אני רק זוכרת שאני הולכת אחרי מישהו, מנסה לגשש את דרכי ונתקעת במלא דברים, נופלת וקמה, ומסביב יריות בלי הפסקה. במצב כזה אי-אפשר באמת להבין איפה אתה נמצא. רק אחר כך אתה מעכל מה עברת".
איך מתמודדים עם הפחד? בחרתן להיות נשות רפואה, לא לוחמות. והנה, אתן פועלות בלב הסכנה.
ש': "יש פחד ויש לחץ, אבל אלה דברים שאתה לומד לשים אותם בצד כי אם ניכנס למחשבות האלה, לא נוכל לתפקד, להפך, רק נהיה מעמסה על הכוח. זה משהו שמטמיעים בנו בקורס, שבמצב כזה צריך לפעול על אוטומט. כל התרגולים שלמדנו וכל השיעורים, הכול יושב לנו בראש ובידיים. רק בסוף האירוע, כשהכול נגמר, אנחנו מדברות על הלחץ ומתמודדות איתו".
לעשות פיפי בשקית
השירות בעזה זימן להן אתגר נוסף: איך מתנהלים בתוך סביבה צבאית גברית, כשהן הבנות היחידות בשטח, על כל המשתמע מכך. "האתגר הכי גדול היה ללמוד לעשות פיפי בשקית כשאין שירותים", צוחקת ש'. "בחיים לא העליתי בדעתי שזה משהו שאצטרך להתמודד איתו, אבל איך שלא מסתכלים על זה, יש הבדלים בין בנים לבנות. היה לי מאוד חשוב להוכיח שלמרות ההבדלים אנחנו מסוגלות להתנהל באופן זהה. אבל כן היה לי חשוב לעשות עבור עצמי טקסים קטנים כאלה במהלך היום, כשהייתי לבד, כמו לשים קרם פנים ולהסתרק קצת".
ש': "יש פחד ויש לחץ, אבל אלה דברים שאתה לומד לשים אותם בצד כי אם ניכנס למחשבות האלה, לא נוכל לתפקד, להפך, רק נהיה מעמסה על הכוח. זה משהו שמטמיעים בנו בקורס, שבמצב כזה צריך לפעול על אוטומט. כל התרגולים שלמדנו וכל השיעורים, הכול יושב לנו בראש ובידיים. רק בסוף האירוע, כשהכול נגמר, אנחנו מדברות על הלחץ ומתמודדות איתו"
"בהתחלה בנמ"ר הייתי מתאפקת 12-10 שעות, אבל כמה אפשר? אי-אפשר להחזיק כל כך הרבה זמן, וזה גם לא בריא", מספרת נ'. "בסוף למדתי לבקש מהחברים להסתובב כשאני עושה פיפי בתוך הכלי. כשרק נכנסנו והלוחמים קראו לי 'אחי', הייתי מתקנת אותם. היום אין לי בעיה אם פונים אליי ככה".
הרגשתן שאתן מצליחות לעמוד בתחרות?
"אנחנו סוחבות בדיוק כמוהם ואנחנו חזקות אפילו יותר מהם, כי לא תמיד הם משקיעים בכושר. הם עושים לעצמם הנחות, ואנחנו לא מוותרות. כל הקורס עבדנו להוכיח את עצמנו כדי להגיע למקום הכי טוב. חשבנו שבתפקיד נוכל להרגיע קצת, אבל קרה ההפך".
בחודש הבא תחגוג סגן ד"ר ע' שנה לנישואיה עם ד"ר ת'. במהלך השנה הזו, היא מספרת, נפגשו מעט מדי. "בעבר חפפנו תקופה בגבעתי, כשהיה רופא של הסיירת, אז היה קל להיפגש. גם בעזה התראינו לא מעט, כי היינו באותה חטיבה. מאז שהוא עבר לאגוז היינו בשתי גזרות שונות ובאמת לא התראינו הרבה, אבל ת' הוא אלוף ההפתעות. הוא הפתיע אותי בג'באליה ובשבוע שעבר הגיע לבקר אותי בבסיס. הוא יודע להגיח, כשמתאפשר".
בשבועות האחרונים הן בעורף, מנערות מעליהן את זיכרונות המלחמה, מתפנקות קצת אצל אמא בבית ומתכוננות לבאות. "מנסות לייצר שגרה", אומרת נ', וש' מספרת שהן שומרות על הכושר, כדי להישאר חזקות. הן האחרונות שעזבו את הרצועה, וכנראה הראשונות שיחזרו אליה, במקרה הצורך. בשלב הנוכחי, הן יודעות, זה עלול לקרות בתוך ימים ספורים.
ע': "בשבילי זו זכות להיות בסיטואציה כזו בתפקיד טיפולי. מישהו מסתכל עליי ויודע שאני שם בשבילו. אני נושאת אחריות מאוד גדולה, שמצד אחד היא כבדה, ומצד שני היא מדרבנת. לשמחתי אני משרתת עם בנות שאין אצלן סימני שאלה. לא משנה כמה קשה, בסוף יש תשובה אחת: אנחנו שם כדי לעזור".
"כל פעם שאני חוצה את הגבול אני אומרת תפילה קטנה, שרק אשתעמם כל היום ולא אצטרך לטפל באף אחד", מספרת נ'. "עצם זה שאני שם בכוננות, עושה תפקיד שיש לו משמעות גדולה, זה מטורף. יש מיומנויות חדשות שרכשתי באתגרים שהצלחתי לגבור עליהם, ואני יוצאת מחוזקת".
ואם תצטרכו בקרוב לחזור לרצועה שוב? אתן מוכנות פיזית, נפשית?
נ': "זה קצת מבאס, אבל זו התקופה שאנחנו חיות בה. כולנו בחרנו לעשות את התפקיד הזה ולהיות פה. אם צריך לחזור לעזה, נעשה את זה בחיוך".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
