בהרמת הכוסית המסורתית לקראת פסח שהתקיימה לפני שבוע לעובדי בית החולים איכילוב, היו נוכחים השנה אורחים מיוחדים: אוהד בן עמי, שחזר משבי חמאס בחודש פברואר, אשתו רז, שורדת שבי בעצמה, ושתי בנותיו: אלה ויולי, שבירכו את הצוות והודו לאנשיו על יחסם החם.
"זה היה אירוע שלא הכרנו", מספר המנהל הטרי של בית החולים, פרופ' אלי שפרכר. "כמנכ"ל, בדרך כלל אני מדבר מאוד בקלות. הפעם, מרוב התרגשות, היה לי קשה להתניע. מול הענקים האלה, שעברו דברים שאיש לא יכול לדמיין, אי-אפשר שלא להרגיש קטן. זו זכות ענקית להכיר אותם. אם יש רגע אחד בקריירה שלי, שבשבילו היה כדאי להיות רופא - זה היה הרגע הזה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
כדי להבין בדיוק מה חושב פרופ' שפרכר, המנהל החדש והמאופק של בית החולים השני בגודלו בישראל, על מלחמת העולם שמתנהלת כבר חודשים ארוכים בין בתי החולים הגדולים בנושא קליטת השבים, צריך להקשיב היטב בעיקר למה שהוא לא אומר. "אני, באופן קטגורי ומוחלט, אבסולוטית, הנחיתי שאנחנו לא נכנסים לשום תחרות על החטופים", הוא מצהיר. "אנחנו מתחרים עם בתי חולים אחרים. תחרות היא דבר שאני מאוד מכיר ואוהב, אבל החטופים הם לא נושא לתחרות. הם דבר קדוש שהוא מעל לכל. התהילה היחידה שאפשר להפיק מהאירוע היא לנהל אותו בצורה הכי ממלכתית והכי מכבדת. שום סוג של מיקוח, ויכוח, ליצור קשר עם המשפחות, לעשות להן סיורים".
שמעת על תרגילים כאלה?
"יכול להיות".
הגישה הממלכתית של המנהל החדש יוצאת דופן בנוף מרכזי-העל הרפואיים בישראל, שרגילים להילחם זה בזה עד טיפת הנוזל האחרונה באינפוזיה. כן, גם במלחמה. למי שלא בקיא ברכילויות הברנז'ה הרפואית, נספר שסביב נושא השבים התנהל קרב ענקים בין מי שנבחרו לקלוט ולטפל בהם. תמונותיהם נקלטים בישראל, שהתפרסמו בכל העולם, הן נכס למוסדות, שחלק משמעותי מתקציבי הפיתוח והבנייה שלהם מגיעים מתרומות. חוץ מכלכלה טהורה, זה גם עניין של פרסטיז'ה: כל אחד מבתי החולים היה שמח להיתפס כמושיע, כזה שהושיט יד לשבים וסייע להם בתהליך החלמתם, שלא לדבר על הראשוניות בלימוד והפצת הלקחים הרפואיים מאירוע יחיד במינו וחסר תקדים בעולם כולו.
בקרב הזה, כפי שרומז שפרכר בדבריו, כל האמצעים כשרים: משליחת רופא בכיר ללוות את המשפחות, דרך סיורים מקדימים על מנת לקשר אותן מראש למוסד מסוים ולגרום להן להעדיף אותו, עד הפקת מסיבות וגיוס אמנים מוכרים להופיע בפני השבים והפצת התיעוד ברשתות החברתיות. משרד הבריאות, שניסה בכל כוחו לבלום את הקרנבל הזה, הצליח באופן חלקי בלבד.
איכילוב, שנכווה בעבר בפרשת יוכבד ליפשיץ, מהשבות הראשונות, שדיברה במסיבת עיתונאים מאולתרת ללא הכנה ותיאום - אירוע שעלה לדובר בית החולים המוערך אבי שושן במשרתו - אכן נותר הפעם, למרבה הפלא, מחוץ למשחק. ולכן, אולי, זכה למספר קטן יותר של מטופלים: 23 בלבד. רוב התהילה הלכה לשכנים וליריבים המרים - שיבא ובילינסון.
בניגוד לחלק מהקולגות שלו, המנהל הטרי שפרכר גם לא נראה בציבור בהקשר הזה. "דיברתי עם כולם וישבתי איתם, אבל אני לא חושב שאני צריך להיות בפרונט", הוא מנמק את היעדרותו מהפריים. "במשך שנה וחצי האנשים האלה חיו ללא שליטה על גורלם, שזו אולי ההגדרה הכי משמעותית של האדם. ולכן הדבר המשותף לכולנו היה הצורך הזה והמחויבות של כל מי שטיפל בהם, לנסות ולהחזיר להם את האוטונומיה. מכאן ההחלטה שלי לא להיכנס בכלל לסיפור הזה של התחרות".
ואיך קיבלו את זה הצוותים שלך, שוודאי רצו גם הם לקחת חלק בחגיגה ולהציג את תרומתם?
"אני לא בטוח שכולם היו תמימי דעים עם הגישה הזו. ועדיין, היה מדהים לראות בית חולים שלם שעוצר ומתארגן סביב האירוע הזה, את ההתגייסות ואת המענה המקצועי שניתן לשבים שטופלו אצלנו עד הפרט הכי קטן. לצד חוויה כל כך קטסטרופלית, החוסן של האנשים האלה הימם אותנו. למרות שהמנחת שלנו נמצא על הגג ולא על הקרקע, ולכן מטבעו פרטי יחסית, הכנו שרוול מיוחד כדי לאפשר להם לצאת מהמסוק ישר למעלית מבלי שיצלמו אותם מהגגות. למרבה ההפתעה שלנו, כשהוצע להם להשתמש בשרוול הזה, כל השבים, בזה אחר זה, סירבו. הם רצו לצאת מהמסוק בגאון, עטופים בדגל ישראל ולנופף לשכנים סביב. לחזור מהמקום הכי קשה בראש מורם".
הפרופיל התקשורתי הנמוך שלפיו התנהל בסוגיית השבים מעיד על המהפך השקט שעובר המרכז הרפואי שאחראי לבריאותם של ארבעה מיליון תושבי גוש דן, תחת ניהולו של פרופ' שפרכר. בניגוד למנהל הקודם, פרופ' רוני גמזו, פרויקטור הקורונה המיתולוגי ואחד הקולות החזקים והדומיננטיים במערכת הבריאות שלנו, בוחר שפרכר, לפחות בינתיים, להתנהל מתחת לרדאר הציבורי. "הוא אירופאי", אומר עליו אחד המנהלים הבכירים שלו, וזה מעיד לא רק על המבטא הבלגי הרך שמסגיר את מוצאו גם אחרי יותר מארבעה עשורים בארץ, אלא גם על הדרך שבה הוא בוחר לעשות את הדברים: בנחישות מנומסת.
בניגוד להרגלו ושלא מרצונו, עלה שמו לכותרות סביב הבחירה בו למנהל בספטמבר 2024, עקב התנגדותו הנחרצת של מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, למינויו, בטענה שבניגוד לשלושת המועמדים האחרים לא ניהל בעבר מערכת רפואית גדולה. במשרד הבריאות דרשו מראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, לדחות את כינוס ועדת המכרזים ולשנות את הרכבה שבה רוב משמעותי לעירייה, במה שהגדירו כ"משחק מכור". אולם שפרכר, שחולדאי חשף בדיון שהוא רופא העור האישי שלו, גבר בסופו של דבר על המתחרים."האירוע הזה מאחורינו", הוא מסכם ביובש את הדרמה.
"במהלך המלחמה פתחנו חדר טראומה מדהים, הכל עובד כמו שעון. במתקפה האיראנית השנייה על ישראל מצאנו את עצמנו מתמרנים בין שישה פצועים קשה מאוד מהפיגוע ברכבת הקלה ביפו, לבין פצועים נוספים, כשבמקביל הסירנות צורחות וטילים עפים בשמיים"
לאורך חודשי המלחמה טיפלו צוותי איכילוב ב-1,300 פצועים שפונו אליו ב-135 מסוקים, בהם כ-700 חיילים, 400 מתוכם המשיכו לשיקום. שפרכר עצמו היה במחצית הראשונה של המלחמה במילואים בצפון, בתפקיד מסווג. "מבחינת הטיפול האקוטי בפצועים אני חושב שאין בית חולים בעולם שערוך כמו בית החולים שלנו", הוא אומר. "במהלך המלחמה פתחנו חדר טראומה מדהים, יש פה מעטפת מעולה, הכל עובד כמו שעון. במתקפה האיראנית השנייה על ישראל מצאנו את עצמנו מתמרנים בין שישה פצועים קשה מאוד מהפיגוע ברכבת הקלה ביפו, לבין פצועים נוספים, כשבמקביל הסירנות צורחות וטילים עפים בשמיים. הנושא של הטיפול האקוטי, גם ברמת המיומנויות והתשתיות וגם ברמת המלאים, מוכן פיקס. המקום שבו אנחנו חייבים להשתפר וכבר התחלנו בזה, הוא נושא השיקום".
לְמה הכוונה בצורך להשתפר?
"אחד הדברים שהמערכת כולה הבינה הוא, שיש לנו פערים בנושא השיקום ובריאות הנפש שחייבים להשלים אותם בדחיפות. השיקום בישראל היה סוג של שיקום בוטיק, לא בהיקף גדול. המלחמה גרמה לנו להבין שיש צורך לא רק להכפיל את הקיבולת, אלא גם לשנות את הגישה השיקומית לגישה הוליסטית, שעוטפת את המשתקם מכל הבחינות, לא רק רפואית. הקמנו מודל שעובד בצורה משולבת עם המערך הפסיכיאטרי, ואנחנו נותנים לפצועים שלנו טיפול משולב.
"עוד דבר שהבנו הוא שהשיקום לא מסתיים כאשר הפצוע משתחרר מבית החולים, אלא כאשר הוא משתלב בחזרה בחברה. לכן הקמנו מסגרת שמספקת למשתקמים שלנו מעטפת שמסייעת להם ברמה התעסוקתית. לא מספיק שהפצועים שלנו לומדים ללכת מחדש, המשימה שלנו מסתיימת רק כאשר הם חוזרים לתפקד".
בימים אלה החלה בנייתו של מגדל השיקום החדש של איכילוב, שיכלול 300 מיטות שיקום, וקומות ייעודיות לבריאות הנפש ולמחקר, מתחת למגדל, שנבנה בתרומת ענק של אלפרד אקירוב בסך 38 מיליון דולר, יוקם בית חולים תת-קרקעי לחירום שיתווסף למתווה האשפוז התת-קרקעי הקיים מתחת לבניין סמי עופר.
"ב-7 באוקטובר לקח לנו זמן להבין את המורכבות ואת החומרה של האירוע, מה שגרם לכך שהמערכת התחילה לעבוד באיחור", הוא אומר. "היו לנו הרבה מאוד יכולות והרבה מאוד משאבים, שאפשר היה לנצל אותם בצורה יותר מהירה. זו לא רפואה, אבל זה תפעול רפואי, שבסוף עשוי לשפר את תוצאות הטיפול בפצועים. עם זאת, כולנו מלאי התפעלות ממה שנעשה בסורוקה ובברזילי ביום הזה. זה משהו שעוד ידובר בו דורות".
המשבר הנוכחי עוד לא הסתיים, אבל פניהם של שפרכר ושל בית החולים שבראשו הוא עומד למהפכה הטיפולית הבאה: רפואה נטולת אבחנה. "עד היום", הוא אומר, "לא היה אתגר כזה בעולם הרפואה. אם בוחנים את הרפואה בפרספקטיבה של 3,000 שנה, אנחנו עושים היום את אותו הדבר רק בכלים שהולכים ומשתכללים. כשאנחנו הולכים לרופא, הוא אוסף מאיתנו הרבה מאוד מידע. הוא שואל, בודק, שולח לבדיקות שונות. בשלב הבא הוא עושה סינתזה של כל המידע הזה ומנסח משהו שאנחנו קוראים לו אבחנה, שממנה נגזר הטיפול. אם הטיפול הזה לא עוזר, יש טיפול שני, ושלישי וכן הלאה. ככה עוסקים ברפואה כבר 3,000 שנה, רפואה מושתתת אבחנה. תארי לעצמך שאנחנו רוצים להמציא רפואה שהיא רפואה נטולת אבחנה. זה שינוי פרדיגמה. הרפואה הזאת כבר קיימת, ועוסקים בה במספר מקומות בעולם. גם פה, באיכילוב, אנחנו מתחילים לפתח את הגישה הזו".
איך אפשר לטפל במחלה או בהפרעה מסוימת, בלי לדעת במה בדיוק מטפלים?
"הגישה שלנו אומרת שבעצם אין שום טעם לקבוע את האבחנה. בסופו של דבר מה שהמטופל זקוק לו הוא טיפול. כל מחלה יושבת ברקמה מסוימת - במוח, בפרקים, בעור. אם אתה לוקח מהרקמה הזו דגימה, ומפעיל עליה אנליזה מסוימת, שבודקת ומנתחת את הרקמה ברמת הדנ"א, החלבון ועוד מספר רכיבים, באמצעות כלים ביו-אינפורמטיים (חקר מידע ביולוגי באמצעות מחשב - ש”ר) שזמינים לנו היום, ולא היו זמינים כל השנים, אנחנו יכולים באמצעות ניתוח מעמיק של הנתונים האלה להבין מהו המסלול הפגום שגורם למחלה".
ומה השלב הבא?
"אנחנו מחפשים את המסלול הפגום, לא משנה אם הוא פגום בריאה או במוח, לא משנה אם הביטוי שלו הוא בשיעול, בראייה או בפריחה על העור, כדי לטפל בו באותה תרופה. יש היום על המדף שורה כמעט אינסופית של תרופות שמסוגלות להדליק מסלול, לכבות מסלול, לחבר מסלול למסלול. כל מה שאנחנו צריכים זה לדעת הוא מהו המסלול הלא-תקין, לא משנה לנו איפה נמצאת המחלה. כלומר, אנחנו לא מטפלים יותר באיך שהמחלה נראית בעין, בצילום או בבדיקות דם, אלא במסלול הפגום שגרם לה. וזה בעצם אומר שאנחנו מוותרים על המושג אבחנה".
המהפכה הטיפולית הזו, אומר שפרכר, כבר החלה בעולם האונקולוגיה. "בחלק מהמקרים כבר היום לא כל כך משנה לנו איפה נמצא הגידול או באילו רקמות הוא מתפשט. אם יש לנו אפשרות להשפיע עליו באמצעות תרופה ביולוגית - לא חשוב איך קוראים לסרטן הזה, העיקר שיש משהו בו שמזין אותו, שדוחף אותו קדימה, ואנחנו יכולים לעצור אותו באמצעות תרופה כזו".
איך זה יעבוד בפועל? יגיע חולה שסובל מבעיה רפואית, ומה תעשה איתו?
"אתן לך דוגמה מהעולם שלי, העור. היום, כשמגיע מטופל עם תסמינים שנראים כמו פסוריאזיס, לוקחים לו ביופסיה, רואים שזה באמת פסוריאזיס ומתחילים לטפל בו. אם טיפול אחד נכשל מנסים טיפול שני, וכן הלאה. לפסוריאזיס היום יש עשרות טיפולים. בשלב מסוים עוצרים ואומרים, 'בואו נבדוק מהו המסלול הפגום בדגימה הזאת'. כלומר מה ההפרעה האימונולוגית שגרמה לפסוריאזיס. בדרך כלל ההפרעה האימונולוגית היא אל”ף, אבל כשאנחנו בודקים מתברר שמה שלא תקין במקרה שלו היא דווקא הפרעה אימונולוגית אחרת, שבדרך כלל גורמת לאטופיק דרמטיטיס. אם אתן לחולה הזה תרופה לאטופיק דרמטיטיס, תוך שישה שבועות האדם הזה, שאובחן, בצדק, כחולה פסוריאזיס - יבריא".
הגישה הזו, אומר שפרכר, כבר מוכיחה את עצמה בשטח. "יש נתונים שמראים שהיא משפרת ב-70 אחוז את הדיוק הטיפולי. אין כבר צורך בדיוק אבחנתי. היום, רופא טוב הוא מאבחן דגול, ופתאום המאבחן הדגול מיותר. הדבר הזה משנה קונספטואלית את כל עולם הרפואה. זה לא יקרה בעתיד, זה כבר כאן".
הדבר השני שישנה, לדבריו, לחלוטין את פני הרפואה, הוא הנושא הטכנולוגי. "הסיפור של AI כבר נמצא בכל מקום: בפתולוגיה, בדימות, בכירורגיה. הוא מסמן לגסטרואנטרולוג 'יש כאן משהו חריג, קח מפה דגימה'. הבעיה שלנו כרגע היא שאנחנו לא מעיזים לעשות את הקפיצה ממערכות תומכות החלטה למערכות מקבלות החלטה. יש לזה הרבה מאוד סיבות רגולטוריות, אבל אני חושב שהמחסום העיקרי הוא בעיקר תרבותי. יש אפליקציה שהשנה קיבלה אישור FDA, שמנצחת כל רופא עור באבחון מוקדם של מלנומה. שמו מאה דרמטולוגים (רופאי עור, ש”ר) מול האפליקציה הזו, והיא ניצחה את כולם. המהפכה האמיתית תקרה כשהכלים האלה, שהם כרגע תומכי החלטה - כלומר גורם אנושי צריך לחתום עליהם - יהפכו לכלים שמקבלים החלטה במקום בן אדם".
"הסיפור של AI כבר נמצא בכל מקום: בפתולוגיה, בדימות, בכירורגיה. הבעיה שלנו כרגע היא שאנחנו לא מעיזים לעשות את הקפיצה ממערכות תומכות החלטה למערכות מקבלות החלטה. יש לזה הרבה מאוד סיבות רגולטוריות, אבל אני חושב שהמחסום העיקרי הוא תרבותי"
השלב הזה, טוען שפרכר, קרוב יותר ממה שנדמה לנו. כדי להתכונן אליו הוא מקדיש קומה שלמה בבניין האשפוז המרכזי של בית החולים ליחידה טכנולוגית חדשה, שמנתחת את נתוני החולים, על מנת לפתח כלים יעילים יותר לאבחון ולטיפול. "כל שנה מטופלים באיכילוב שני מיליון בני אדם, שכל אחד מהם משאיר אחריו המון מידע", הוא אומר. "אם נכפיל את מספר הביקורים בכמות הדאטה שמתקבלת מהם, ובמספר השנים שהמידע הזה כבר נאסף, נגלה שרוב הסיכויים שכבר טיפלנו כמעט בכל סוג של מקרה שמגיע אלינו, וראינו מה תוצאות הטיפול הזה, לטוב ולרע. הבינה נותנת לנו כלים לחלץ את המידע הרלוונטי וללמוד ממנו. דוגמה אחרת הן מערכות שמאפשרות לנו פענוח אוטומטי של בדיקות דימות. באמצעות ניתוח של מערכות מבוססות AI אפשר לזהות שינויים גנטיים, ולתת טיפול לחולים אונקולוגיים מספר שבועות מוקדם יותר ממה שהיו אמורים לקבל באמצעים מסורתיים. הדברים האלה משנים את הפרקטיקה הרפואית מקצה לקצה. במובן מסוים, הרופא יצטרך להיות גם סוג של טכנולוג".
אחד התוצרים של העבודה הזו הוא אפליקציה פנימית שהוכנסה לאחרונה לשימוש המחלקות הפנימיות של בית החולים, ומאפשרת לרופאים לזהות בדיוק של 90 אחוז אילו מהחולים שלהם נמצאים בסיכון מיידי להידרדרות. "אחד הרגעים הכי מפחידים לרופא צעיר הוא במיון, בשעה שתיים בלילה, כשהוא לבד מול עשרות חולים. פתאום מגיע בחור בן 30, שאומר שהוא מרגיש לא טוב. הוא מתחקר אותו, עושה לו בדיקות, לכאורה הכל תקין. הרופא הזה מחליט להעלות אותו למחלקה ומיד מקבל טלפון זועם מהאחות, 'אנחנו מפוצצים, מה אתה שולח לי מישהו בריא?!’ היא תוקעת אותו בסוף המסדרון, אבל בביקור בוקר, הרופאים מוצאים אותו מת. השאלה שאנחנו שואלים את עצמנו במקרים כאלה היא, האם יכולנו לצפות את ההידרדרות מראש. האפליקציה הזו תתריע בפנינו על אדם שיש לו סיכוי להידרדר - כלומר, להיות מונשם או למות - לפי 140 פרמטרים שונים. הכלי הזה עדיין נמצא במסגרת מחקרית, אבל הוא הופך להיות זמין לרופאים כבר עכשיו".
מול העולם המקצועי המשתנה והדרישה ההולכת וגוברת לשירותים רפואיים מתקדמים, ניצב כיום המשבר הלאומי בכוח אדם מיומן בתחום. על פי נתוני משרד הבריאות, מספר הרופאים בישראל נמוך מרוב מדינות ה-OECD. שיעור הרופאים החדשים בוגרי בתי הספר לרפואה בישראל נמוך מאוד, ומאידך שיעור הרופאים שייצאו בשנים הקרובות לפנסיה גבוה. וזה לא הכל. בנוסף למצוקות הרגילות של המערכת החיונית הזו, מעל פני השטח מרחפות כבר שנתיים המהפכה המשפטית והמלחמה שפרצה בעקבותיה. מי שיכול לחפש לעצמו ולילדיו עתיד טוב יותר בחוץ, עושה את זה בקצב גובר והולך. שפרכר, כמו רוב מנהלי בתי החולים בישראל, מכיר את זה מקרוב. לאחרונה נחשף ב-ynet כי מנהלת היחידה לכירורגיית שד של איכילוב, ד"ר מריאן חטיב, עזבה את ישראל לטובת דובאי. "לא היה אירוע אחד ששבר אותי", סיפרה חטיב. "המלחמה, המצב הפוליטי, התחושה שהמדינה נהיית יותר קיצונית. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו לטובת עתידם של הילדים שלי". חטיב היא לא הרופאה הבכירה היחידה שעזבה לאחרונה את בית החולים בנסיבות הללו.
"הבעיה הזו מוכרת לי לפחות 20 שנה. תמיד היו אנשים שנסעו לחו"ל, תמיד הציעו להם הרבה מאוד פיתויים, תמיד היה להם קשה לעמוד בפיתויים האלה. חד-משמעית התופעה הזו הפכה משמעותית יותר, אבל לא מדובר באפוקליפסה", טוען שפרכר. "השינוי קשור לא רק למלחמה, אלא גם לדור החדש של הרופאים, שבצדק רב מבקשים שידברו איתם, שיראו אותם, שיתחשבו בהם, שלא ייקחו אותם כמובנים מאליהם. תסתכלי היום בכל האוניברסיטאות ובתי החולים המפורסמים ביותר בעולם, יש שם הרבה מאוד שמות ישראליים".
"תמיד היו רופאים שנסעו לחו"ל, תמיד הציעו להם הרבה מאוד פיתויים. חד–משמעית התופעה הזו הפכה משמעותית יותר, אבל לא מדובר באפוקליפסה. השינוי קשור לא רק למלחמה אלא גם לדור החדש של הרופאים, שבצדק רב מבקשים שידברו איתם, שלא ייקחו אותם כמובנים מאליהם"
כדי לוודא שהעתודה המבטיחה של בית החולים לא מתפזרת לה בעולם, נאלץ שפרכר לאחרונה לנסוע בעצמו לשכנע את הרופאים שלו שנמצאים בתהליך ההכשרה הרפואי בחו"ל, שכדאי להם לחזור. "נסיעת העבודה הראשונה שלי, ממש כמה שבועות אחרי המינוי, הייתה לארצות-הברית", הוא מספר, "פגשתי שם עשרה רופאים שנסעו לתת-התמחות, אנשים מאוד-מאוד משמעותיים לבית החולים. בסוף הם אלה שיחליפו אותנו".
איך אתם מחזירים רופאים כאלה, שיכולים לחיות חיים יותר נוחים ובטוחים, וכנראה גם יותר מכניסים, בחו"ל?
"לא דיברנו על כסף ולא על תנאים. אמרתי להם שהם חשובים לי, לבית החולים ובכלל למערכת הבריאות בישראל. האנשים האלה חייבים להבין שאנחנו מחויבים להם, שנתמוך בהם ונדאג שהחזרה שלהם אלינו תהיה הכי נכונה להם, כי מה שנכון להם בסוף מיטיב עם בית החולים. כמובן שבהמשך נסכם את התנאים מול כל אחד מהם, במסגרת הדברים שמותר לנו ובהתאם לתפקידים שלהם. לכל אחד אנחנו מנסים לתפור את המעטפת הכי נכונה לו".
חלק מהמאמץ להביא לפתרון המשבר בשנים הקרובות הוא פתיחת שתי פקולטות חדשות לרפואה, בהן הפקולטה באוניברסיטת חיפה והפקולטה המדוברת במכללת רייכמן בהרצליה, המציעה לתלמידיה תואר דוקטור תמורת שכר לימוד צנוע של כמאה אלף שקל בשנה. את שפרכר זה מכעיס. "אין אדם אחד בישראל שחולק על הצורך להגביר את קצב ההכשרה של הרופאים", הוא אומר. "אנחנו עושים את זה בדקה ה-90. הקושי שלי עם רייכמן הוא העובדה שמדובר במערכת פרטית, שלמרות כל הדיבורים על מלגות מייצרת בפועל שני סוגים של רופאים: כאלה שההורים שלהם או הם עצמם מסוגלים לשלם את שכר הלימוד ברייכמן, וכאלה שלא".
"הקושי שלי עם מכללת רייכמן הוא העובדה שמדובר במערכת פרטית, שלמרות כל הדיבורים על מלגות מייצרת בפועל שני סוגים של רופאים: כאלה שההורים שלהם או הם עצמם מסוגלים לשלם את שכר הלימוד ברייכמן, וכאלה שלא"
אמרת "היום רופא צריך להיות גם טכנולוג". הכשרת הדור הצעיר של הרופאים מספיק טובה בעיניך בנסיבות הנוכחיות?
"אני חושב שלא. היא מפגרת אחרי הקִּדמה. קחי את ספרי הלימוד שמונחים מאחוריי בספרייה. אין בעיניי שום צורך להמשיך בגישה הזו, שמבוססת על זיכרון של חומר שזמין היום בצורה נכונה יותר, מהירה יותר, מאורגנת יותר, וגם מוכוונת יותר ממה שהמוח האנושי מסוגל לזכור. ולכן כל התהליך הזה מיושן וחסר כל ערך. מאידך, יש צורך גדול להכשיר את הרופאים בנושאים הטכנולוגיים, הכשרה הרבה יותר מעמיקה בתהליכים שהם תהליכי קצה, כמו נושא הממשק מול אדם שעומד מול מחלה מאוד קשה. חלק גדול מהנושאים האלה נלמדים היום מעט מאוד, או לא נלמדים בכלל".
הוא נולד בבלגיה ועשה עלייה בגיל 18, ישר לבית הספר לרפואה בהדסה. "אמא שלי וירולוגית. גם אני רציתי לעסוק במחקר, והתלבטתי בין ביולוגיה לבין פיזיקה. בראש השנה היו שלושה פיגועים בבריסל, אחד מהם בבית הכנסת שלנו, והכדור עבר שני סנטימטרים מהאוזן של אמא שלי. כשיצאתי ראיתי את המחבל הולך, לא רץ, לאורך הרחוב, והשוטרים הבלגים עמדו בחיבוק ידיים. אמרתי לעצמי 'לא בטוח שיש לי מה לעשות פה', וככה נהייתי אזרח ישראלי.
"כשהגעתי לארץ אמרו לי שאני צריך ללכת לאיזשהו מקום. לא דיברתי מילה עברית, וכולם היו שם נורא-נורא נחמדים. הדבר היחיד שהרגיש לי קצת מוזר היה שכולם היו לבושים בירוק. הביאו לי חבילה גדולה של ניירות, ואני ביקשתי שיביאו לי מתורגמן. הביאו מישהו שדיבר אנגלית כמו שאני דיברתי עברית, ואחרי חצי שעה התחלתי לחתום. רק אחרי שנתיים הבנתי שאני עתודאי וחתום על שירות צבאי של חמש שנים". אחרי שסיים את לימודי הרפואה התמחה ברפואת עור ברמב"ם. כשפרופ' גבי ברבש, המנהל המיתולוגי, הציע לו לעבור לאיכילוב לנהל שם את מערך העור, הסכים. בין השאר הקים מעבדה שעוסקת בגנטיקה של מחלות עור. בהמשך שימש כסמנכ"ל בטיחות המטופל, ולאחר מכן שימש במשך חמש שנים סמנכ"ל מחקר ופיתוח. בימים אלה הוא שוקד על בניית האסטרטגיה של בית החולים לשנים הקרובות, או כפי שהוא מכנה אותה: איכילוב 2030. "אמרו לי '2030 זה מחר. תקרא לה 2050'. אבל השינויים היום הם כל כך מהירים, שקשה לחזות אפילו חמש שנים קדימה".
אז איך באמת ייראה הטיפול הרפואי בנו ב-2030, לפחות בחזון שלך?
"בית החולים חייב להיות מקום שהוא מונחה נתונים. שינוי שני נוגע לדפוסי מתן שירותי הרפואה. האם באמת כל מה שאנחנו כיום עושים בתוך בתי החולים חייב להישאר בתוך בתי החולים? אני לא בטוח. כשאדם שמפתח התקף לב יעבור בעתיד צנתור במיון, ישגיחו עליו 24 שעות וישלחו אותו הביתה עם סנסורים על הגוף, כשבמחלקה הפנימית יחליפו את המיטות במסכים שישגיחו עליו מרחוק. והדבר השלישי, שהוא מאוד, מאוד משמעותי, הוא הנושא של תפקידי המטפלים. הטכנולוגיות הולכות ומתקדמות. אני הוכשרתי בתקופה שבה היה מספיק לשמוע בסטטוסקופ משהו כדי להמליץ המלצות למטופלים. היום זו רק ההתחלה".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.04.25
