שבועיים לאחר הפסקת האש עם איראן, החיים כמו חזרו למסלולם. גם ויקטור אוסטרומוחוב בן ה-66 ממשיך ללכת מדי יום לעבודתו כשומר בחניון. אבל בשבילו, דבר אינו כשהיה. לעבודה הוא יוצא מהמלון שאליו פונה, לאחר שדירתו הקטנה בתל-אביב הפכה בלתי ראויה למגורים בעקבות ההדף שפגע בה קשות. אך הדבר העיקרי שלא חזר לעצמו הוא הנפש. "הגוף התאושש, אבל הראש לא כל כך", אמר, ומנסה להמחיש את תחושותיו לאחר הטראומה שחווה: "המחשבות - הן כמו ציפורים".
כמו רבים אחרים, אוסטרומוחוב מנסה לקבל מזור לנפשו - אך העומסים על המערכת הציבורית מובילים לכך שתור לפסיכיאטר אינו נראה באופק. הוא מבקש, בסך הכל, סיוע שיאפשר לו להמשיך לתפקד. "אני לא רוצה להיות דפקטי, נראה לי שיש אצלי דברים שאפשר לתקן", קבע. אלא שהתור הקרוב ביותר דרך קופת החולים צפוי בחודש נובמבר. בינתיים, הוא ממשיך ללכת כרגיל לעבודה, שאותה הוא חושש לאבד, ומנסה להיאחז במעט הוודאות שנותרה לו.
2 צפייה בגלריה
"הגוף התאושש, אבל הראש לא כל כך". ויקטור אוסטרומוחוב שדירתו נהרסה מטיל ששיגרה איראן
(צילום: קובי קואנקס)
אבל התפקוד, הוא יודע, אינו כתמול שלשום. "קניתי מחשב חדש, כי הקודם נהרס ונשאר בדירה", סיפר. "בדרך כלל לוקח לי עשר דקות להתקין כל מה שצריך - זה לקח לי שעות. קשה לי, יותר ממה שהיה". אוסטרומוחוב מספר שהוא חסר סבלנות יותר מבעבר. "אתמול הייתה לנו הופעה על הגג, במלון. לא עליתי", שיתף. "זה מרגיז אותי. הרבה דברים מרגיזים אותי. חוסר ודאות זה מגעיל". הוא מרגיש שסיום המלחמה הביא עימו שמחה והקלה לרבים, אבל הוא לא מצליח לחוש אותו הדבר. "אני עדיין שם", אמר. ויקטור מדגיש כי הוא אובד עצות לחלוטין. "אני לא מצליח למצוא תור, אפילו בפרטי. אני רוצה לשלם - רק שמישהו יראה אותי", ביקש.
המפונים ונפגעי עם כלביא זכאים לסיוע רגשי ונפשי באמצעות "מרכז החוסן הארצי" - גוף שהוקם על מנת לספק מענה נפשי ראשוני לנפגעי הטראומה. אלה מהם ששוחחו עם ynet ו"ידיעות אחרונות" סיפרו שהסיוע הזה עוזר לשוב למסלול, אך לעיתים זה רחוק מלהספיק. חוסר שינה, קושי לחזור לעבודה, חשש מפני מקומות סגורים ומקומות הומי אדם הם רק חלק מהתסמינים שעימם מתמודדים מי שחוו מקרוב את הפגיעות.
"גם ההרס הנפשי גדול"
מיטל (שם בדוי) עוד שומעת בעיני רוחה את הדי הפיצוץ של הטיל שפגע סמוך מאוד לביתה בתל אביב. היא חשה על בשרה את ההדף שהעיף אותה בעודה שוהה במקלט. ביתה נהרס, אבל לא פחות מכך - "גם ההרס הנפשי גדול", סיפרה. "אני עוצמת את העיניים ורואה מה שעברתי".
מיטל שוהה בינתיים במלון בתל אביב, אך מכל בחינה אחרת היא נדרשה לחזור לשגרה: לאחר שהוסרו המגבלות, היא התייצבה בעבודתה. "כשחזרו לשגרה - מיד חזרתי לשגרה. זה לחזור מאפס למאה, כשאני עדיין לא בסדר. אני הולכת לעבודה כמו שיכורה, כי אין לי ברירה. זה יותר מדי קשה".
קולה של מיטל כמעט נשבר כשהיא מדברת על רצונה בהכרה שתאפשר לה להוריד הילוך ולהתמקד בריפוי הנפש שנפגעה. כל חייה, היא אומרת, עבדה קשה למחייתה. "גם כשפיטרו אותי מהעבודה, והייתי זכאית לדמי אבטלה, מצאתי עבודה אחרת מיד. לא יכולתי לחיות עם התחושה הזאת, שאני יושבת רגל על רגל". הפעם, היא אומרת, היא זקוקה שהמדינה תושיט לה יד. "אני לא במצב טוב", קבעה, "אני רוצה שידעו שבאמת נפגעתי".
מיטל שביתה נהרס: "כשחזרו לשגרה - מיד חזרתי לשגרה. זה לחזור מאפס למאה, כשאני עדיין לא בסדר. אני הולכת לעבודה כמו שיכורה, כי אין לי ברירה. זה יותר מדי קשה"
לטובת חוות הדעת, אך גם על מנת לקבל סיוע שאולי יעזור לה לשוב ולתפקד, היא מעוניינת לראות פסיכיאטר. במקרה שלה, תור כזה אף לא נראה באופק. "בקופת החולים אמרו לי: 'את בראש מעייננו, אבל כרגע אין לנו תורים'", תיארה. "עד שזה לא יקרה - אין עם מי לדבר. אני מרגישה שקופה. אני תמיד תורמת, לא אוהבת להיות בצד שנזקק ומבקש. אם הגעתי למצב הזה, שאני חסרת כל, והולכת לעבודה בלית ברירה - אין התחשבות מאף גורם". בינתיים, היא אומרת, "אני לא מתפקדת. הגוף שלי ניצל, אבל הנפש פצועה", סיכמה.
ממשרד הבריאות נמסר: "משרד הבריאות נערך מתחילת מבצע עם כלביא למתן מענה לאוכלוסיות מפונים במלונות. מרכז החוסן הארצי הופעל בכלל מלונות המפונים ונתן מענים ראשוניים כמו גם הפניה לטיפול דרך 'נוהל חרדה' במרכז החוסן עצמו. מעבר לכך קופות החולים נערכו בקווים ייעודיים למפונים שזקוקים לסיוע, והנגישו שירותים היכן שנדרש עם קדימות למפונים. ככל ועולה צורך מקצועי קליני לבדיקה פסיכיאטרית המקרה מקודם ככל הניתן".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.07.25
