רס"ן (מיל.) ג' הקפיד תמיד להתייצב למילואים בכל מועד שזימנו אותו. הוא קצין זיהוי חללים ורואה בעבודתו שליחות ומצווה, "אבל מלחמת חרבות ברזל פירקה אותי לרסיסים", הוא מספר.
"באזרחות אני חובש מתנדב במד"א ועוזר לזק"א", מסביר ג', "כך שכבר נחשפתי למראות קשים ולגופות חבולות ומרוטשות. אבל במלחמה היה לזה מחיר".
אנחנו פוגשים אותו בבית המאזן ברחובות ששכר אגף השיקום במשרד הביטחון כדי לטפל בחיילים ואנשי זרועות הביטחון שאובחנו כטראומתיים ופוסט-טראומתיים בגלל המלחמה. הוא בן 54, חרדי, כלכלן בכיר בחברה לפיננסים, אב וסב. "אני מ"פ ביחידת זיהוי חללים של הרבנות הצבאית", הוא מספר, "הוזעקתי ב-7 באוקטובר, עליתי על מדים והגעתי כפי שנתבקשתי לצומת משמר הנגב. מרגע זה היחידה שאני מפקד עליה עבדה בקצב רצחני, זיהוי גופה אחרי גופה כדי להביא את החלל מוקדם ככל האפשר לקבר ישראל ולספק למשפחתו סגירת מעגל. במשך חודשים בקושי יצאתי הביתה.
רס"ן (מיל') ג': "אני מרוקן. לשום דבר אין ערך בעיניי. בבית אני חסר שקט ומתפרץ. אוכל כמו מטורף או לא יכול להכניס פירור לפה. הכול בקיצון. מציפים אותי זיכרונות מאירועים קשים. מדמיין את הדם מהחללים. הלילות היו כה קשים עד שפחדתי להירדם. בכל לילה יצאתי החוצה והלכתי סביב הבית עד הבוקר"
"נקודת השבר שלי הראשונה שלי התרחשה כשקיבלנו חלל, אני רוכן לעבר הגופה ומזהה שרשרת שמחוברת אליה טבעת ובה חרוט שם נשי שזהה לזה של כלתי. נשאבתי למציאות אחרת שבה דמיינתי שהפנים של החלל מלאות דם. הוריתי לנקות את פניו מהדם, ואז חייל מהיחידה שלי אמר 'אבל המפקד, זה לא דם, זה חול'. חזרתי למציאות, אבל סצנה הזאת הפכה לסיוט חוזר אצלי. אז עוד לא ידעתי שאני חווה התחלה של טראומה".
תחושת מחנק
התקף החרדה הראשון הגיע באחת השבתות, כשהוא בפאתי עזה. "אני זוכר שהתפרקתי", מספר ג', "כפות הידיים שלי הפכו ספסטיות, לא הרגשתי את הגוף והיה נדמה לי שאני נחנק. כל מה שראיתי זה פיח ודם. למרות השבת התקשרתי לאשתי, לשמוע קול אנושי, ובכיתי בלי הפסקה".
היחידה עברה למחנה שורה, ושם התגברה המצוקה. "באפריל 2024, כל התסמינים שניסיתי להדחיק רק מתגברים. אני מתחיל להזיע, סובל מקשיי נשימה, ובשלב מסוים אני קורס", הוא מספר. ג' הובהל לבית החולים ובאבחון נמצא שהוא לוקה בליבו. הוא עבר ניתוח להחלפת מסתם, ואחרי חודשיים באשפוז התחיל שיקום גופני שנמשך כחצי שנה. "הרופאים אמרו שאין אצלי עדות לתהליך טרשתי בעורקים", הוא אומר, "אני אדם בריא, לא סובל מכולסטרול גבוה, לחץ הדם שלי תקין, אז הלב קרס פשוט משום שהוא נשבר מצער".
5 צפייה בגלריה
"יש שני חדרים יחידים, שמיועדים למצבים קשים, וארבעה זוגיים. השהות הממוצעת היא שלושה חודשים"
(צילום: ריאן פרויס)
עם לב שבור ונפש פצועה הוא ניסה לחזור לשגרת חייו מלפני המלחמה, ולא מצא את מקומו. "אני מרוקן. לשום דבר אין ערך בעיניי. בבית אני חסר שקט ומתפרץ. אוכל כמו מטורף או לא יכול להכניס פירור לפה. הכול בקיצון. מציפים אותי זיכרונות מאירועים קשים. מדמיין את הדם מהחללים. הלילות היו כה קשים עד שפחדתי להירדם. בכל לילה יצאתי החוצה והלכתי סביב הבית עד הבוקר".
לא רק מראות קשים השתלטו על מחשבותיו. גם ריחות מסוימים הזמינו סיוטים. "אשתי טיפלה בתינוקות אצלנו בבית ובכל פעם שהיא החליפה לאחד התינוקות טיטול, הריח הזכיר לי גופות וברחתי מהבית", הוא משחזר.
אחרי שהשתחרר משיקום הלב, הוא ניסה לבצע מספר ניסיונות אובדניים. "אני לא זוכר מזה כלום", מודה ג', "כל השבוע שבו ניסיתי פעם אחר פעם להתאבד נמחק לי מהרצף. כשהביאו אותי לפסיכיאטרית היא קבעה שאני צלול וקוהרנטי ולכן לא מצאה עילת אשפוז".
הוא פנה לאגף השיקום של משרד הביטחון והופנה מיד למטפל בשיטת CBT, אך זה לא שיפר את מצבו. הוא עבר לטיפול משולב, פסיכולוגי ופסיכיאטרי, שכלל קבלת תרופות, וגם זה לא הועיל. "בסוף התאשפזתי מיוזמתי לחודש וחצי במחלקה פסיכיאטרית סגורה, ובתחילת יולי 2025 הגעתי היישר ממנה לבית המאזן. תוך כדי שאני כאן, אשתי פתחה בהליכי גירושים. אני לגמרי מבין אותה. אם אני לא סובל את עצמי, איך היא תוכל לסבול אותי? בעקבות המהלך הזה של התמוטטות הנישואים אני יכול להגיד ביושר שיצאתי מהמלחמה עם לב חולה, נפש פגועה ובלי אישה".
עמית זהר-שריג: "המטרה הטיפולית היא להחזיר להם את הכוחות כדי שיוכלו לצאת שוב החוצה. זה נעשה אצלנו באמצעות מגוון דרכים: טיפול פרטני, קבוצתי ומשפחתי, חשיפה לטבע, פעילות גופנית, תרפיה באמצעות כתיבה ועוד. המטרה, כאמור, היא לקדם את המטופל למסלול של תנועה, גופנית ונפשית, שתחלץ אותו מהתקבעות הטראומה"
הבית המאזן הוקם לפני כשלוש שנים בשיתוף פעולה בין משרד הביטחון לעמותת אנוש בעקבות פרשת איציק סעידיאן. "משרד הביטחון הפנים את המצוקה, הרים את הכפפה ופתח את המקום לכלל כוחות הביטחון. שנה לפני פרוץ חרבות ברזל הוקמו בתים מקבילים בעפולה ובבאר שבע", מספרת עמית זהר-שריג, עובדת סוציאלית ומנהלת הבית, "הבית מתאים לעשרה מטופלים. יש שני חדרים יחידים, שמיועדים למצבים קשים, וארבעה זוגיים. השהות הממוצעת היא שלושה חודשים".
"סדר היום מובנה ומחייב. ולא לגיטימי להבריז מפעילויות", מספרת זהר-שריג, "המטרה הטיפולית היא להחזיר להם את הכוחות כדי שיוכלו לצאת שוב החוצה. זה נעשה אצלנו באמצעות מגוון דרכים: טיפול פרטני, קבוצתי ומשפחתי, חשיפה לטבע, פעילות גופנית, תרפיה באמצעות כתיבה ועוד. המטרה, כאמור, היא לקדם את המטופל למסלול של תנועה, גופנית ונפשית, שתחלץ אותו מהתקבעות הטראומה".
סיוטים בלילות
גם ששון עובדיה (61) נמצא בבית המאזן. 38 שנים אחרי מבצעי גבורה מסמרי שיער שבהם השתתף, הופיעו אצלו סימנים לפוסט-טראומה עובדיה, נשוי ואב לילד אחד, מנהל לוגיסטיקה בבית חולים ממשלתי, מספר כי "בסדיר ובמילואים שירתתי ביחידת עילית. חיי התנהלו באורח תקין עד שלפני חמש שנים תקפו אותי סיוטים. התחלתי לצעוק בלילות מתוך שינה ומדי פעם הייתי מתעורר כשאני על הרצפה. הייתי רואה בחלומות אויבים שירינו עליהם מטווח אפס, ובחלומות הם התחילו לרדוף אחריי. במשך ארבעה חודשים לא הבנתי מה עובר עליי כי חלפו כל כך הרבה שנים מאז אותם חיסולים. המצב שלי החמיר בהדרגה, התחלתי להתפרץ בבית ולא הצלחתי לישון".
אשתו אילצה אותו לגשת לרופא המשפחה, שהפנה לפסיכיאטר. "שוחחנו, הוא קבע שאני בפוסט-טראומה קשה והמליץ לי על טיפול תרופתי ושיחות, אבל מצבי הקשה הצריך כנראה טיפול יותר דרסטי. עברו לי מחשבות אובדניות ובפלאשבקים שתקפו אותי ראיתי זירות מדממות ופנים של אנשים שיריתי להם בראש. לצד הזוועה הזו עלו בי שאלות מוסריות. מי שחיסלנו היה אויב, אבל איך שלא מסתכלים על זה קיפדתי חיים, וזה רדף ורודף אותי".
ששון עובדיה: "חיי התנהלו באורח תקין עד שלפני חמש שנים תקפו אותי סיוטים. התחלתי לצעוק בלילות מתוך שינה ומדי פעם הייתי מתעורר כשאני על הרצפה. הייתי רואה בחלומות אויבים שירינו עליהם מטווח אפס, ובחלומות הם התחילו לרדוף אחריי"
כשהוא ממוטט נפשית, הוצעה לו חלופת אשפוז בבית מאזן. "מה שהחמיר את מצבי זו כוונת המעסיק שלי להיפטר ממני", הוא מספר, "צברתי כבר 36 שנות ותק, אבל בשבילי לצאת לפנסיה זו התאבדות. בעבודה שלי אנחנו מייבאים ציוד מתקדם וטכנולוגיות מסחררות. אבל עובד-פוסט טראומתי? לא באים לקראתו ולא עוזרים לו להישאר אדם עובד חרף המגבלות הנפשיות שלו".
בעקבות מלחמת חרבות ברזל הוגשו למשרד הבטחון כ-10,000 בקשות להכרה בנכות על רקע נפשי. "אגף השיקום במשרד הביטחון נותן מענים לחיילים בסדיר ובקבע, לעובדי שב"ס, שב"כ, מוסד ומשמר הכנסת, שנפגעו בגלל ובמהלך העבודה", אומרת ד"ר ענת גורן, עו"סית בכירה ומנהלת חטיבת השיקום של משרד הביטחון במחוז דן, "רק במחוז שאני עומדת בראשו התקבלו 4,000 פניות להכרה בפגיעה על רקע נפשי. מסקירה סטטיסטית בינלאומית עולה כי 10%-15% מהלוחמים יסבלו מהפרעה נפשית. במלחמת חרבות ברזל עלתה המודעות לטיפול נפשי ולכן כבר אין את מחסום הבושה".
תגובת משרד הביטחון: "מפרוץ מלחמת חרבות ברזל קלטנו י18,500 פצועים ופצועות צה"ל וכוחות הביטחון. כ-10,000 מהפונים להכרה מתמודדים עם תגובות נפשיות ועם פוסט-טראומה. בנוסף מטפל אגף השיקום בלמעלה מ-7,500 מטופלים חדשים המתמודדים עם פציעה נפשית ממלחמות ומאירועי קיצון שקרו בעבר".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.07.25
