לוחם מיחידה 504, רס"ל מ', נפצע קשה מירי מחבל בלבנון. הוא שרד פיצוץ רימון, ירי והכרזת מוות. סגן נ', לוחם סיירת צנחנים, נפצע קשה מירי צלף נוח'בה בקרב נחל עוז. רב"ט יובל יחזקאל נפצעה קשה בתאונה מבצעית בג'נין וידה כמעט נקטעה. סא"ל (במיל') יקי קליין נפצע אנוש מפיצוץ מטען בשומרון. זה סיפורם של ארבעה פצועים שהיו על סף מוות ועברו מסע שיקומי מפרך ומעורר השראה בדרך חזרה לחיים.
"המ"פ כבר הכריז עליי הרדוף"
רס"ל מ' (23), לוחם יחידה 504, נפצע קשה מאוד מירי מחבל בלבנון
בגיל 23, העתיד של מ' נראה סוף-סוף טוב יותר מעברו. אחרי שחזר בשאלה בגיל 12, הוא נותר מבודד מביתו וממשפחתו. "כבר אז למדתי איך להשיג אוכל ומקום לישון בו. בשלב מסוים בחרתי להפוך מקורבן למנצח. הייתי נער בסיכון, ומתוך המקום הזה רציתי להיות כמו כולם. התקבלתי למכינה צבאית. אומרים שכל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו? לי היו כמה מבוגרים כאלה, שבלעדיהם לא הייתי מגיע לכלום".
מ' הפך למדריך במכינה, ואחר כך החליט לנסות להתקבל ל-504, יחידת העילית של המודיעין, שעוסקת בהפעלת סוכנים אנושיים. "כשהתקבלתי חשבתי, בטח טעו ברשימות. אחרי חודש-חודשיים בטירונות יעלו על זה ויגידו לי 'חמוד, אתה לא מתאים לנו'".
אבל סיימת את המסלול עם כולם, למרות שהיית חייל בודד. אחר כך גם הפכת למפקד ביחידה.
"היו לי מלא אתגרים. בצוות שלי כולם שונים ממני שנות אור, גדלו עם כפית של זהב בפה. היה לי מאוד קשה חברתית. הצוות שלי לא ידע עליי כלום עד סוף המסלול. לא סיפרתי להם כלום כי פחדתי שישפטו אותי".
כשפרצה המלחמה, הוא ירד דרומה. אחר כך נשלח לעלות ללבנון. ואז, ב-8 באוקטובר 2024, זה קרה. "היינו אמורים לכבוש בית בשביל פעילות של יחידה אחרת. עשינו נוהל קרב זריז. אנחנו מתקרבים למבנה, שנראה תמים, ושומעים בקשר שיש מחבלים באזור. אני ישר פותח נצרה, מוכן להיתקלות. מתקרבים לבית, כובשים אותו, יורים בכל פינה לוודא שאין מחבלים. פתאום צועקים בקשר: 'יש פה פיר'. זה חוסר אונים מטורף, כי אתה יודע שיש מחבלים, רק אין לך מושג מאיפה הם יופיעו. זה מצב שיש בו דריכות פסיכית ואדרנלין מטורף".
מ': "פתאום אני שומע נקישה לידי, פָּאק. אני מסתכל. רימון. אין לאן לברוח. אני סופר שלוש שניות, בום. אני זוחל לפיר, בזמן הזה אני מתחיל להרגיש את הדימום. נשכבתי לאחור, ואז אני שומע עוד צליל. פאק"
ואז מצאו את הפיר.
"קראו לי ולחוקר שהיה איתי לעלות לקומה השנייה. שם מצאו את הפיר, כי הבית היה בנוי על צלע הר. ואנחנו רואים חור קטן כזה, שנראה כמו בור מים. המ"פ החליט לשים אותי ואת החוקר על הפיר".
מה זה אומר?
"זה לעמוד עם נשק עם נצרה פתוחה על הפתח של הפיר, שהוא בגודל של שולחן בערך, לחכות שמחבל יוציא את הראש - ולהוריד אותו. המפקד בקושי מצליח להשלים משפט, ומתוך הפיר מתחילות יריות מטורפות.
"אנחנו מסתערים. השותף שלי חוטף כמה יריות וקורס על הרצפה לידי. הייתי בטוח שהוא מת, אבל אז הוא התחיל לזחול, ואני קולט שיש תחתיו נחשול מטורף של דם. אני שולף חוסם עורקים ומתחיל ללכת אחריו, אבל אז הבנתי שזה לא חכם, כי המחבלים יכולים לצאת מאחוריי ולהרוג את כולם. זרקתי עליו את חוסם העורקים והחלטתי לחזור לפיר ולהרוג אותם".
לבד?
"לבד. אני מסתכל פנימה, ורואה אותם שם. בדיעבד הם היו חמישה. אני יורד למצב כריעה עם הראש בתוך הפיר, והם יורים עליי כדור, ששורף לי את הקסדה וממשיך הלאה. סנטימטר הצידה, הייתי מת. אני רואה ראש, יורה שלושה כדורים ומחסל את המחבל הראשון. חשבתי שבזה נגמר הירי. פתאום אני שומע נקישה לידי, פָּאק. אני מסתכל. רימון. מחבל עלה לאמצע הסולם, זרק, וברח".
ברחת?
"אין לאן לברוח. אני סופר שלוש שניות, בום. עוצמות שאי-אפשר לתאר. הנשק עף ממני וההדף הדביק אותי לקיר. נפצעתי מרסיסים, אבל בראש שלי רק הנשק. שלא ייקחו לי אותו. אני זוחל לפיר, בזמן הזה אני מתחיל להרגיש את הדימום. נשכבתי לאחור, להתאושש קצת, ואז אני שומע עוד צליל. פאק".
מה המחשבה הראשונה שעוברת לך בראש?
"מה הסיכויים שזרקו עליי עוד רימון? אני מרים ראש, ורואה את הרימון צמוד אליי. אמרתי 'אלוהים, אלוהים, מה אתה רוצה ממני?' אם אני אנסה לזרוק אותו בחזרה, זה יתפוצץ לי בפנים. אני מגן על הפנים עם הידיים, סופר 21, 22, 23 - בום".
9 צפייה בגלריה
מ' בשיקום, זמן קצר אחרי הפציעה. ”יום-יום אני חוקר למה אני עוד פה, בעולם"
(צילום: פרטי)
הרימון התפוצץ ממש עליך.
"כן. והוא הרגיש כמו RPG למוח. חזק בקטע מטורף. אני שוכב באמצע החדר, מדמם למוות. מבין שאני שם ולא שם. ובזמן הזה אני שומע שהמ"פ, שראה אותי מהכניסה שוכב בתוך שלולית דם, מכריז עליי הרדוף (חלל)".
מה הרגשת בשניות האלה?
"במצב כזה, מהאדרנלין, אין כאב. אין רגשות, אין כלום. אני מתחיל לזחול החוצה עם יד אחת, מתעלף וחוזר. אחרי מטר, כשלא יכולתי יותר, קרסתי על הפנים ואיבדתי את ההכרה. כשכוח של גולני הגיע לחלץ אותי הם לא הבינו איך הגעתי מהפיר למסדרון. אני שומע אותם אומרים: 'אחי, הוא מת, זו גופה'".
"התפללו עליי הרבה. אנשים שבאו לבקר אותי בבית החולים דיברו אליי בלשון עבר. אמרו לי 'היית אחלה גבר'. אני זוכר חבר ממש טוב שאמר לי: 'עשית את השליחות שלך בעולם, תשמור עלינו מלמעלה'"
מ' פונה במסוק לרמב"ם. הצוותים שהמתינו לו שם קיבלו אותו כמעט מת, עם דימום בגזע המוח ובאֶברֵי הבטן, ורסיסים מכף רגל ועד ראש. תחילה התלבטו אם יש בכלל טעם להכניס אותו לחדר ניתוח. "בסוף הם אמרו 'זה לוחם, ננסה להילחם עליו'", מתאר מ'. הוא עבר ניתוח של 14 שעות, ואחריו סדרת ניתוחים ממושכת. חתיכה מעצם הגולגולת שלו הוסרה, על מנת להפחית את הלחץ המוחי. חומרת מצבו דווחה למשפחתו. "אמרו למשפחה שלי שאין סיכוי שאחיה, שהמצב אנוש, ואם בדרך נס אחזור איכשהו, כבר לא אהיה כמו פעם", הוא מספר. "התפללו עליי הרבה. אנשים שבאו לבקר אותי בבית החולים דיברו אליי בלשון עבר. אמרו לי 'היית אחלה גבר'. אני זוכר חבר ממש טוב שאמר לי: 'עשית את השליחות שלך בעולם, תשמור עלינו מלמעלה'".
"זהו, אתה חי"
אבל בניגוד לכל הסיכויים, מ' שרד. הוא היה מורדם ומונשם קרוב לחודשיים. "בזמן הזה לא היה לי מושג מה קרה, אבל שמעתי הכול. אני זוכר הרבה רגעים. אחי הקטן החזיק לי את היד ולחש לי 'אם אתה שומע אותי, תעשה איתי הורדת ידיים'. ועדיין, כל הזמן הזה הייתי מודע למה שמתרחש סביבי והשלמתי עם זה שאני מת. נפרדתי בראש מכל האנשים, אמרתי לעצמי: 'סיימתי את השליחות שלי בעולם'. רק כשאמא שלי אמרה לי שאני בארץ והכול טוב, הבנתי שזהו, אני כבר לא בלבנון".
9 צפייה בגלריה
"אני זוכר חבר ממש טוב שאמר לי: 'עשית את השליחות שלך בעולם, תשמור עלינו מלמעלה'"
(צילום: ריאן פרויס)
אתה זוכר את הרגע שבו התעוררת?
"אני מתחיל להתעורר, עוד לא פוקח עיניים, מחפש את הנשק שלי במיטה. את הווסט. אני אומר 'רגע, אין עליי וסט, אין עליי נשק, מה זה?' המפקד שלי לחץ לי את היד. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי 'זהו אחי, אתה חי, ניצחת את זה'. אני זוכר שבכיתי, כי הבנתי שאני באמת חי".
בנובמבר 2024, חודשיים אחרי הפציעה, הועבר מ' למחלקה לשיקום חבלות מוח בבית לוינשטיין במצב של הכרה מינימלית, מחובר עדיין לצינור הנשמה ולזונדה להזנה, כשהוא מתקשר עם שתי אצבעות בלבד וסובל מכאבים עזים. "עדיין היה לי קליע באגן. שבועות לא הצלחתי לישון, מרוב כאבים. אבל בראש שלי אמרתי: 'אני הולך לרוץ מרתון'. יום-יום להתעקש, לקרוע את התחת במאמץ להחלים. בהתחלה הייתי פגוע קוגניטיבית. הייתי מקלל הרבה וכעסתי. אם לא המטפלים והמטפלות שהתעקשו עליי פה, לא הייתי מגיע לכלום. גם החיים שעברתי באו לטובתי באירוע הזה, כי הבנתי שעכשיו אני צריך להתעקש, ובלהתעקש אני טוב".
"היו לי סיוטים מטורפים, הייתי קם באמצע הלילה כשאני בטוח שיש מחבל בחדר. אבל זה משתפר. יש פוסט-טראומה, אני מטפל גם ברובד הנפשי. לא מוותר לעצמי. יום-יום חוקר למה אני עוד פה, בעולם"
במשך תשעה חודשים עבר מ' תהליך שיקומי ארוך וקשה שתוצאותיו בלתי נתפסות. מהמיטה עבר לכיסא גלגלים, ומשם להליכון. לפני שבועיים זרק את המקל והתחיל ללכת לבד. מה זה ללכת, לרוץ. לפני שבוע השתחרר ועבר לשיקום יום. "בשיקום הבנתי שכולנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול, חלק מהעם הזה, וכשבן אדם מבין את זה, יש לו כוח מטורף. יש לי עוד עבודה ועוד מטרות".
איך המצב הנפשי שלך, אחרי כל מה שעברת?
"היו לי סיוטים מטורפים, הייתי קם באמצע הלילה כשאני בטוח שיש מחבל בחדר. אבל זה משתפר. יש פוסט-טראומה, אני מטפל גם ברובד הנפשי. לא מוותר לעצמי. יום-יום חוקר למה אני עוד פה, בעולם. החלום שלי בהמשך הוא להקים חווה לנוער בסיכון. המפקד שלי אמר לי 'ניצחונות גדולים עושים בצעדים קטנים'. המשפט הזה הולך איתי לכל מקום".
"שמעתי את הרופאים אומרים: כל הבטן שלו פתוחה"
סגן נ', לוחם סיירת צנחנים. נפצע קשה מאוד מירי צלף נוח'בה בקרב נחל עוז
ב-7 באוקטובר, בעת שחילץ לכודים מנחל עוז, סגן נ' נפגע מצלף של הנוח'בה. מאז הוא מנהל קרב אחר, לא פחות קשה: הקרב על שלמות גופו ונפשו.
הוא בן 24, התגייס במרץ 2021 לסיירת צנחנים. "אני גר על הגבול, די קרוב לג'נין. שם מאוד קל להבין את החשיבות של הדבר הזה. היה לי שירות סופר-מעניין. כמה חודשים לפני 7 באוקטובר סיימתי קורס קצינים ושובצתי כמפקד במסלול של הסיירת. אהבתי את החיילים שלי בצורה יוצאת דופן. היו לי שאיפות להמשיך בעולמות הביטחון".
ואז הגיעה אותה שבת.
"סגרתי שבת עם החיילים שלי. בשש וחצי המפקד שלי מעיר אותי, ואנחנו יוצאים לדרך, קבוצה של שבעה קצינים, עם פקודה להגיע כמה שיותר מהר לשדרות, בגלל ניסיון חדירת מחבלים. יצאנו לדרך ברכבים לבנים לא מוגנים. בלי אפוד קרמי, בלי רימונים.
"הגענו לשדרות בסביבות שבע בבוקר, אחד הכוחות הראשונים שהגיעו לאזור. וכבר בשעה הזאת אנחנו נתקלים במחבלים ברחובות, ובהמון-המון אזרחים הרוגים. אתה רואה משהו גדול בהרבה מזירת פיגוע, ובאותה נשימה אתה לא מבין את סדר הגודל של האירוע הזה. אנחנו עולים על רכב משוריין וסורקים את העיר".
משם נ' וחבריו מוקפצים לנובה, נלחמים גם שם, ומועברים לקיבוץ נחל עוז. "בכניסה לקיבוץ אנחנו מבינים שמתנהלת לחימה מאוד מסיבית. בתור אזרח ישראלי לפני הכל, ואחר כך בתור מושבניק, ההבנה מה קורה בקיבוץ כל כך שלו ורגוע הכתה בי".
סגן נ': "תוך כדי התקדמות, אני צועד לתוך מארב. מהירי נפגענו אני ועוד חבר. שנינו נופלים. החבר מצליח לזחול החוצה, עם פגיעה בגב. אני נפגע בבטן וביד, ומאבד את התחושה ברגליים. מהר מאוד גם היד הפסיקה לעבוד. אני מנסה לזחול החוצה עם יד אחת, בלי הרבה הצלחה"
זיכרון אחד שנחקק בך ממה שראיתם שם?
"בתוך המוצב, תוך כדי סריקות, מצאנו כמה בנות חיות, מדהימות, עם כוחות מטורפים, שהסתתרו שעות בסיטואציה שלא תיאמן. מה שנחקק בי הוא החוזקה המטורפת של האנשים שהיו במקום הזה. הצלחנו לחלץ אותן בערך ב-12:30. זו המשימה האחרונה שהספקתי לעשות".
איך נפצעת?
"במהלך הכניסה השנייה שלנו למוצב, התקדמנו מאוד לאט, תוך כדי לחימה מאוד אינטנסיבית. אני מוביל כוח אחד, והמפקד שלי מוביל כוח שני. תוך כדי התקדמות, אני צועד לתוך מארב. אף אחד מאיתנו לא זיהה אותו. מהירי נפגענו אני ועוד חבר. שנינו נופלים במקום. החבר מצליח לזחול החוצה, עם פגיעה בגב. אני נפגע בבטן וביד, ומאבד את התחושה ברגליים. מהר מאוד גם היד הפסיקה לעבוד. אני מנסה לזחול החוצה עם יד אחת, בלי הרבה הצלחה. המפקד שלי רץ לתוך שטח ההשמדה ומשך אותי מהווסט החוצה, תוך כדי קרב יריות שמתנהל מעל הראש שלנו".
הוא נאלץ להמתין לפינוי במשך כשעתיים ונאבק להישאר בהכרה. בסוף פונה באמבולנס למסוק חילוץ. "באמבולנס מתנהלת מעל הראש שלי שיחה של הרופאים. ומזה אני מבין שאני במצב גרוע מאוד".
מה הם אמרו?
"שדופן הבטן שלי פתוחה לחלוטין ואני מאוד מדמם החוצה, כי אין שום דבר שמחזיק את אברי הבטן. פציעה מאוד לא נעימה, גם לא ויזואלית".
נ' הגיע לתל השומר במצב אנוש. שבועות שכב מחוסר הכרה, מורדם ומונשם, ועבר עשרות ניתוחים. "בדיעבד, הרופאים סיפרו לי שהגעתי על הגבול בין חיים למוות".
מה אמרו להורים שלך?
"ההורים שלי אפילו לא ידעו שהוקפצתי לעוטף. כשהם נסעו מהצפון לתל השומר, אמרו להם שצריך לזהות אותי, והם היו בטוחים שנהרגתי. רק כשהגיעו לבית החולים הסבירו להם את המצב, שאני בסכנת חיים, אבל חי".
מה הזיכרון הבא שלך?
"אני כמעט לא זוכר כלום מהשבועות הראשונים. זה לא כמו בסרטים, שאתה מתעורר בבת אחת ומבין איפה אתה. בהתחלה מעירים אותך למספר מאוד מועט של שעות, כשאתה תחת השפעה של המון משככי כאבים. בשלב הזה לא שאלתי כלום. הייתי עסוק בכאבים שלי. אחרי כמה חודשים התעקשתי להשתחרר ולעבור לאשפוז יום. היה לי קשה להיות נורא עטוף ושמור בזמן שהחברים הכי טובים שלי נלחמים".
"אני כמעט לא זוכר כלום מהשבועות הראשונים. זה לא כמו בסרטים, שאתה מתעורר בבת אחת ומבין איפה אתה. בהתחלה מעירים אותך למספר מאוד מועט של שעות, כשאתה תחת השפעה של המון משככי כאבים. בשלב הזה לא שאלתי כלום. הייתי עסוק בכאבים שלי"
נ' הועבר לשיקום יום בתל השומר, שם הוא מטופל עד היום. "זו סיטואציה מאוד קשה, לעבור מתפקיד של לוחם ומפקד בלחימה מאוד אינטנסיבית, לכלום ושום דבר. לשכב במיטה וצריך שיקלחו אותך וצריך שיאכילו אותך. הייתה לי מטרה מאוד-מאוד ברורה מול העיניים: לחזור להילחם. בדיעבד זה היה קצת מנותק מהמציאות. כל הזמן אמרו לי: 'איזה מטורף זה שהיית כל כך קרוב למות'. שמעתי את זה בלי סוף. אני זוכר הבנה שנפלה לי מאוד מהר, שהדבר היחיד שחשוב לי זה לחזור לחיות".
9 צפייה בגלריה
"כל הזמן אמרו לי: 'איזה מטורף זה שהיית כל כך קרוב למות'". נ' אחרי הפציעה
(צילום: פרטי)
נ' הולך כיום על שתי רגליים, אבל סובל ממגבלות פיזיות לא פשוטות ונזקק לניתוחים נוספים. "יש הרבה דברים שאני מתקשה לעשות. אני עוד רחוק מלהיות כמו שהייתי", הוא אומר. למרות זאת, בניגוד לכל הסיכויים, הצליח לפני כשמונה חודשים להגשים את חלומו לחזור לשירות פעיל בתפקיד טכנולוגי.
למה רצית לחזור לצבא?
"כשאמרו לי שאני לא עומד לחזור בקרוב למלחמה נשבר לי הלב, רציתי להמשיך לתרום מהידע שלי ומהדברים שעשיתי עד עכשיו. בשלב מסוים דיברו איתי על כך שלצבא יש מערך טכנולוגי מעולה, יש מתכנתים ואנשי פיתוח מדהימים, אבל הם לא יודעים מה השטח צריך. הבנתי שאני יכול לעזור לא רק ללוחם אחד או שניים, אלא למספר גדול בהרבה. היום אני מנהל מוצר בחטיבה הטכנולוגית של מערכות קצה, מוצרים שנמצאים בידיים של הלוחם, ומצילים חיים בשטח".
יש לך מסר לפצועים שעכשיו מתחילים את התהליך שאתה עברת?
"עברתי דבר שאני לא מתבייש להגיד שהוא מאוד קשה. אבל באותה נשימה, למרות כל הקשיים, בחרתי לחיות. אם יש חייל שנפצע וקשה לו, הייתי רוצה שיידע שיש חיים אחרי הפציעה הזו. זה מבחינתי הכול".
"אני חייבת לחזור לחיים שהיו לי"
רב"ט יובל יחזקאל (20), נפצעה קשה מאוד בתאונה מבצעית בג'נין
יובל יחזקאל התחננה לרופאים שיצילו את היד שלה, שנקטעה. אבל כשהתעוררה מההרדמה בטיפול נמרץ, אחרי שבוע, גילתה שזו רק תחילת הדרך.
יחזקאל (20), מאור יהודה, האחות הצעירה מבין שלושה אחים, שירתה כמדריכת קשר בביסל"ח בתפקיד מבצעי בחיל התקשוב. "התפקיד שלי היה ללמד את הלוחמים להשתמש במכשירי קשר, ולטפל בהם בשטח. היה לי שירות מגוון ומאתגר, הכרתי חברים לחיים שמלווים אותי גם היום, בפציעה. היה ממש כיף".
ב-29 בינואר 2025 יצאה לפעולה מבצעית בג'נין, ובמהלכה התהפכה בכלי שבו נסעה. על פרטי התאונה הקשה הזו היא מנועה מלהרחיב. "זו הייתה תאונה מבצעית. מהכביש שנסענו בו בדרך כלל לא יוצאים בחיים. בכל פעם שהייתי מספרת איך נפצעתי היו אומרים לי 'וואו, נשארת בחיים'".
מהאירוע עצמו היא זוכרת מעט מאוד. את הפרטים השלימה רק אחר כך. "הכלי התהפך, וגם אני וגם הנהג שישבנו בו איבדנו את ההכרה. למזלנו, הכלי התהפך לצד שמאל, ולא לצד ימין, שבו הייתה תהום, וככה ניצלנו. החילוץ שלי היה די מהיר. למזלי עבר במקום חובש במילואים, והוא הציל את היד שלי".
יובל משחזרת: "התעוררתי כשהתחילו לטפל בי. אני זוכרת ששלפו אותי מהכלי. החובש הניח עליי חוסם עורקים, ואמר לי שהיד שלי נפגעה מתחת לכתף ויצטרכו לקטוע לי אותה. כשהגיע אמבולנס היה משהו מוזר, לא הרגשתי את היד, וזה מאוד הפחיד אותי. ניסיתי לגעת בפצע והרגשתי את הבשר שלי. הייתי בפאניקה רצינית. לא הפסקתי לצרוח ולהקיא"
מה בכל זאת את זוכרת מאותם רגעים?
"התעוררתי כשהתחילו לטפל בי. אני זוכרת ששלפו אותי מהכלי. החובש הניח עליי חוסם עורקים, ואמר לי שהיד שלי נפגעה מתחת לכתף ויצטרכו לקטוע לי אותה. כשהגיע אמבולנס היה משהו מוזר, לא הרגשתי את היד, וזה מאוד הפחיד אותי. ניסיתי לגעת בפצע והרגשתי את הבשר שלי. הייתי בפאניקה רצינית. לא הפסקתי לצרוח ולהקיא".
יובל פונתה להדסה עין כרם במסוק במצב קשה מאוד, כשהיד שלה קטועה חלקית והיא סובלת מפגיעות נוספות בראש, ברגל ובריאות. "את הטיסה לשם אני לא זוכרת, כי נתנו לי משככי כאבים מאוד חזקים. כשהגעתי להדסה קיבל אותי צוות גדול, כולל מנהל המחלקה לכירורגיית כלי דם, ד"ר רון כרמלי. מרגע שיצאתי מהמסוק, לכל אורך הדרך עד חדר ניתוח לא הפסקתי לצעוק ולהתחנן לרופאים שיצילו לי את היד".
הרופאים הצליחו להציל את היד, אבל אחרי שבוע שבו הייתה מורדמת ומונשמת, היא התעוררה והבינה שהסיוט שלה רק החל. "לא הבנתי מה קורה סביבי ולא זכרתי מה קרה. היו לי כאבים מאוד חזקים. לאט-לאט המשפחה סיפרה לי מה עברתי. בהתחלה היה לי מאוד קשה לקבל את זה".
תסבירי. הרי בפועל הצליחו להציל את היד שלך, כמו שביקשת.
"אמרו לי שהיא לא תחזור להיות כמו קודם, והיו לי הרבה סיבוכים רפואיים. בטיפול נמרץ שאלתי את אמא שלי, מהכאבים ומחוסר הוודאות, למה לא קטעו לי אותה. אמא שלי אמרה לי 'יובל, אל תדברי ככה. תגידי תודה שהצילו אותה'. בדיעבד אני מאוד מודה לצוות הרפואי, אין שמחה וגאה ממני שאני יכולה להילחם עליה".
אחרי שישה חודשים ארוכים של עבודה קשה, השתחררה יובל לאחרונה מהשיקום האורתופדי בשיבא. "היד במצב יותר טוב. אני עדיין נלחמת עליה. יש לי עוד ניתוח בהמשך, כי העצב שאחראי על הכיפוף של היד ועל היישור של האצבעות מנותק. חד-משמעית אני במגמת שיפור. הצוות בשיקום מדהים, הוא נלחם יחד איתי. אני רואה את התהליך שעברתי וגאה בעצמי, כי אני עושה כל מה שאפשר, מהבוקר עד הלילה, להחזיר את היד שלי למצבה הקודם".
"היד במצב יותר טוב. אני עדיין נלחמת עליה. יש לי עוד ניתוח בהמשך, כי העצב שאחראי על הכיפוף של היד ועל היישור של האצבעות מנותק. חד-משמעית אני במגמת שיפור. הצוות בשיקום מדהים, הוא נלחם יחד איתי. אני רואה את התהליך שעברתי וגאה בעצמי, כי אני עושה כל מה שאפשר, מהבוקר עד הלילה, להחזיר את היד שלי למצבה הקודם"
נשמע קשוח.
"זה לא פשוט בכלל. לא ידעתי שיש קושי כזה, והכאבים בלתי פוסקים, אבל אני נלחמת בהם. גם הנראות של היד שונה, כי יש לי שתל עור. אנשים מסתכלים ברחוב, ואני רואה את המבטים ומתבאסת. זה מתסכל וזה קשה וזה לא נוח ולא נעים.
"אבל גם אם קשה - צריך להמשיך הלאה, להתעורר כל יום ולהודות לאלוהים שנפצעתי ככה ולא יותר גרוע. בשיקום הכרתי חברים חדשים, שהיום הם חלק מהמשפחה שלי. הבנתי כמה אני מוקפת באנשים שאוהבים אותי ואני חשובה להם. לא מזמן עשיתי פריסת שחרור בבסיס, היה אירוע מאוד מרגש. למרות מה שקרה לי, אני מרגישה שעשיתי שירות משמעותי".
מה למדת על עצמך מאז הפציעה, שלא ידעת קודם?
"לא ידעתי שיש לי כל כך הרבה כוחות להראות רגשות ולהילחם בכל יום מחדש. למדתי שאני ממש חזקה, שלא יכולים לשבור אותי. אני חייבת להתקדם ולחזור לחיים שהיו לי".
מה היית רוצה לומר לחיילים שנפגעו קשה והם בתחילת הדרך?
"שיש רגעים קשים, יש המון בדידות, ולפעמים תקופה של תסכול ושל ירידה, וזה בסדר, כי מהירידות האלה אנחנו עולים. צריך לדעת להתגבר עליהן ולהמשיך הלאה".
איפה תהיי בעוד שנה?
"בעוד שנה תהיה לי יד מתפקדת, שאוכל לעשות איתה כמעט כל דבר. אני יודעת שהיא לא תהיה מאה אחוז, כבר אמרו לי את זה, אבל גם אם יהיו לי 80-70 אחוזי תפקוד - זה הרבה. אני רוצה לחזור לחלומות ולשגרה שלי, כמו כל בחורה בגילי. אני רואה את עצמי חוזרת לחיים שלי, טסה לדרום אמריקה, מתחילה ללמוד משהו שאני אוהבת. בדיוק כמו כל חיילת משוחררת. וביום מן הימים, אני מאחלת לעצמי לקבל את היד שלי כמו שהיא".
"היה ספק אם אעבור את הלילה הראשון"
סא"ל (במיל') יקי קליין, 44, מג"ד. נפצע קשה מאוד מפיצוץ מטען בשומרון
רק הגורל וסנטימטרים בודדים הפרידו בין סא"ל (במיל') יקי קליין לבין המוות. מאז הוא מנסה להרכיב מחדש את פיסות חייו, שהתפזרו למרחק של שבעה מטרים בעת שרכבו עלה על מטען בשומרון בסוף ינואר האחרון, בסבב המילואים השלישי שלו.
קליין (44) מתגורר באורנית, נשוי ואב לשלושה (9, 13, 16). בעולם אחר, לפני המלחמה, הוא יזם נדל"ן. מאז 7 באוקטובר הוא מג"ד במילואים במשרה כמעט מלאה. "לפני המלחמה עשינו תעסוקות ואימונים, היה רגוע יחסית למה שקרה מאז". עד הפציעה שלו עשה יותר מ-300 ימי מילואים.
9 צפייה בגלריה
יקי: "הלילות לא לילות. אשתי מספרת לי שבשינה אני מחלק פקודות, חווה היתקלויות וקורא לחברים שנהרגו"
(צילום: ריאן פרויס)
בגיל 44 לא מיצית את השירות?
"לא. הייתי בתחרות עם אבא שלי, שעשה מילואים עד גיל 67. בסוף צריך לנצח".
סא"ל במיל' יקי קליין: "הדבר הדומיננטי ביותר בהתחלה הוא הכאבים. הכאב מאוד-מאוד מעסיק אותי. הוא משפיע על הלב, על הרוח, על היכולת להתמודד. למרות זאת, החלטתי מהר מאוד להפסיק את החומרים המשככים, מורפיום וכל השאר, כי הם טישטשו אותי וגרמו לי לחלומות ולסיוטים. עד היום אני סובל מכאבים חזקים"
ב-7 באוקטובר הקפיץ קליין את הגדוד שלו לימ"ח עוד לפני הגיוס הרשמי, והם נכנסו לגזרת טלמונים שבשומרון. הרבה מבצעים, בעיקר מעצרי פעילי חמאס. ב-20 בינואר 2025, בסבב המילואים השלישי, הכל השתנה. "יצאנו לפגוע במחבלים", הוא מספר. "אני הובלתי את הכוח הגדודי עם רכב ממוגן. בדרך עלינו על מטען גחון שהיה קבור בתוך הכביש".
את מה שקרה שם מכיר קליין מהסיפורים בלבד. הפיצוץ העז מחק את הזיכרון שלו לחלוטין. "בקושי את היציאה מהבסיס אני זוכר. הכול מאוד-מאוד מעורפל. אמרו לי שהייתי ער כל הדרך ודיברתי איתם. אני לא זוכר את זה".
מעוצמת הפיצוץ עף קליין באוויר שבעה מטרים והוטח באדמה. הנהג שלידו ברכב נהרג, קליין נפצע אנוש והובהל לשיבא. "הרופאים אמרו גם להוריי ולאשתי שצריכים לעבור כמה ימים על מנת לראות אם אני יוצא מסכנת חיים".
מה הדבר הראשון שאתה זוכר כשהתעוררת?
"בעיקר משפחה וחברים סביבי. כמה ימים אחרי שנפצעתי סיפרו לי שנהרגו עוד שלושה לוחמים מהגדוד שלנו בהיתקלות. לבשורה הזו התעוררתי. מה שעניין אותי זה ללכת כמה שיותר מהר למשפחות השכולות".
מתי הבנת כמה קשה נפצעת?
"כמה ימים אחרי שהתעוררתי הושבתי את מנהל המחלקה לשיחה. הוא הסביר לי בדיוק מה קרה לי מבחינה פיזית, ומה היה שם".
מה הוא סיפר לך?
"שאני סובל מפגיעות מאוד-מאוד קשות. שהיה ספק גדול אם אעבור את הלילה הראשון אחרי הפציעה. הדבר הדומיננטי ביותר בהתחלה הוא הכאבים. הכאב מאוד-מאוד מעסיק אותי. הוא משפיע על הלב, על הרוח, על היכולת להתמודד. למרות זאת, החלטתי מהר מאוד להפסיק את החומרים המשככים, מורפיום וכל השאר, כי הם טישטשו אותי וגרמו לי לחלומות ולסיוטים. עד היום אני סובל מכאבים חזקים".
גם המעבר החד, מעמדת המפקד לפצוע חסר אונים ששוכב במיטה, לא פשוט.
"חוץ מהכאב, החלק הכי קשה בפציעה הוא להיות תלוי באנשים. ולכן היום, כשאני יותר עצמאי, שיחררתי את החברים ואת המשפחה שלי. רק אשתי נמצאת כאן היום לעזור, בעיקר בשביל הנפש. כשהיא פה, מצב הרוח בשמיים, וכשהיא לא פה, פחות. כשאני שואל אותה אם לא נמאס לה, היא כועסת עליי".
מה היה הרגע הכי קשה שלך עד עכשיו בתהליך ההחלמה?
"בתקופה הראשונה היו אלה הבשורות על חברים שלי שכבר לא איתנו. בהמשך, הקושי הוא גם נפשי וגם פיזי. בעיקר החולשה. מאוד לא נעים למשל שמקלחים אותך".
איך מתמודדים עם הקושי הזה?
"אנחנו לוחמים באופיינו ונלחמים על כל דבר בכל הכוח. מאלתרים, מדלגים מהמיטה לכיסא ומהכיסא למיטה. עושים מה שאפשר כדי להחלים ולצאת הביתה. היום לקחתי שיעור נהיגה ראשון. התרגשתי כמו ילד בן 18".
והנפש? איך אתה מתמודד נפשית עם מה שקרה לך?
"הפציעה כמובן משפיעה מאוד על הנפש. הלילות לא לילות, השינה מאוד קשה לי. אשתי מספרת לי שאני מחלק פקודות, חווה היתקלויות וקורא לחברים שנהרגו. אני שומע גם את החברים שלי נאבקים באותם שדים. זה לא פוסח על אף אחד. יש לי פסיכולוגית טובה בבית החולים. אני מעריך שאמשיך בזה".
יקי: "הלילות לא לילות. אשתי מספרת לי שבשינה אני מחלק פקודות, חווה היתקלויות וקורא לחברים שנהרגו"
אתה עדיין בשיקום, יש רגע מסוים של ניצחון מהחודשים האחרונים שנצרב בך?
"יש המון ניצחונות קטנים. הגעתי במדים לערב חללים של האגודה, וזכיתי לראות את המשפחות השכולות. אני יוצא הביתה לחופשות. יש לי סרטון שאני עולה מדרגות וחוזר לחדר השינה ולמיטה שלי. אלה הרגעים שנצרבים בזיכרון".
מה צפוי לך בעתיד הקרוב?
"כרגע עוד אין צפי. הרגל שלי עוד לא בסדר. אני עובר ניתוחים ויש לי סטומה (פתח ניקוז בדופן הבטן – ש"ר). יש עוד דרך לפניי. אבל אנחנו ננצח. נמשיך ללוות את המשפחות השכולות ואת החברים הפצועים. נשקיע במשפחה כמה שאפשר, להשלים את כל מה שנפגע. שהחטופים יחזרו, כרגע זו התפילה של כולנו".
מה למדת על עצמך בחצי השנה האחרונה שלא ידעת קודם, כקצין, כאדם?
"שלא הייתי אבא מספיק טוב. זה הדבר העיקרי שאקח איתי הלאה. כשאצא מהפציעה הזו אני הולך להשקיע המון במשפחה".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.09.25
