כמו כולם, גם פרופ' יובל נריה ראה את הסרטון של אודי כגן מדבר על הלם הקרב והפוסט-טראומה שאיתם הוא מתמודד. כמו כולם, הוא התרגש. שלא כמו כולם, הוא מכיר אישית, על נפשו, את הסיוט שחשף כגן. נריה היה בן 21 כשיצא ממלחמת יום כיפור כגיבור לאומי שקיבל את עיטור הגבורה, אבל גם כעוד חייל שנרדף אחר כך שנים רבות בידי טראומה קשה.
גם ממרחק של יותר מ-50 שנה, יושב במשרדו במנהטן ומחזיק בתפקיד כבד משקל ויוקרה - ראש תוכנית המחקר והטיפול בפוסט-טראומה במחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת קולומביה ובמכון הפסיכיאטרי של מדינת ניו יורק - אפשר לראות בעיניו כמה נורא זה היה, וכמה ההחלמה, כנראה, אף פעם לא תהיה לגמרי מלאה.
10 צפייה בגלריה
"הנפש שלי נפצעה קשה במלחמה ובקלות יכולתי לא להיות כאן". פרופ' יובל נריה
(צילום: ריאן פרויס)
"מה שכגן עשה זה מאוד משמעותי", הוא אומר. "אנשים דוחים שוב ושוב את הפנייה לטיפול מטעמי סטיגמה ובושה, אבל קבלת טיפול בזמן היא מרכיב קריטי. חשיפה כזו מצד אדם מוכר ופופולרי יכולה לעזור, בוודאי במציאות העכשווית, שהיא חסרת תקדים בכל הקשור למספר האנשים שנמצאים בטראומה ולא מטפלים בה".
נריה (73) הפך את הטראומה שלו למפעל חיים של עזרה לנפגעים, ולקריירה אישית שהביאה אותו למעמד של אחד החוקרים המובילים בעולם בתחום, אבל אפילו הוא, עם כל הניסיון, מרגיש כמעט חסר אונים מול היקפי הטראומה של טבח 7 באוקטובר והשנתיים שעברו מאז.
"מספרית, הרבה יותר אנשים יחוו פוסט-טראומה עכשיו מאשר בכל מלחמה קודמת", הוא מסביר. "זה גם ההיקף הגדול של מלחמה ארוכת טווח וגם העובדה שאנשים רגילים, לא רק חיילים, כולל ילדים, נחשפים אליה דרך המדיה החברתית, מה שלא היה למשל במלחמת יום כיפור. אני מנהל שותף יחד עם מנהל שלוותה, פרופ' שלמה מנדלוביץ שאני מאוד אוהב, את קבוצת 'הומיה' שמכשירה מטפלים. בנינו קונספט של הערכה מוקדמת וטיפול בזמן. לא חייב להיות טיפול מלא, יכול להיות משהו קצר טווח, גם לחיילים וגם לאזרחים. יש קלינאים מוכנים, אבל זה כזה צונאמי, ההיקפים עוצרי נשימה".
כמה זה במספרים?
"הערכות חסר אומרות שבערך רבע מהאנשים שנחשפו לטראומה קיצונית יפתחו פוסט-טראומה, אז אפשר להגיע גם למיליון מקרים חדשים. אנחנו כבר רואים חיילים שסובלים מפוסט-טראומה ונכנסים שוב לעזה במצב הזה, ואנחנו רואים חיילים שמטופלים מאוחר מדי. המחיר של איחור בהערכה טובה ומתן טיפול הוא דיכאון, חרדה, סמים ואלכוהול, מחשבות אובדניות, הפרעות שינה, ירידה בתפקוד. זה אוברדראפט גדול מאוד שאנחנו נכנסים אליו כחברה".
וזה לא שחסר ידע בישראל, מדינה עתירת מלחמות.
"עתירת מלחמות ועתירת מחקרים ואנשי מקצוע, והיום גם אין כל כך סטיגמה. זה פשוט חוסר בארגון והקצאת משאבים, וגם קושי להתמקד בזה כל עוד המלחמה נמשכת. פוסט-טראומה זה מושג בעייתי, כי חברתית הוא מניח שזה משהו שקרה בעבר, אפילו אם העבר זה רק אתמול. צריך חודש של סימפטומים מאז האירוע כדי שחייל יהיה מזוהה עם פוסט-טראומה. חודש של קשיי שינה, עוררות מוגברת, דיכאון, ריחוק. אבל עכשיו זה כמו סיר מבעבע על הכיריים שלא מנמיכים את האש שלו, ובכלל אין לו פוסט. כשאת הולכת לישון בלילה, המוח עושה עבודת עיכול של אירועי היום ואת מתעוררת רעננה בבוקר, אבל כבר שנתיים שליל המנוחה הזה לא קיים עבור אף אחד בישראל".
"צריך חודש של סימפטומים מאז האירוע כדי שחייל יהיה מזוהה עם פוסט-טראומה. חודש של קשיי שינה, עוררות מוגברת, דיכאון, ריחוק. אבל עכשיו זה כמו סיר מבעבע על הכיריים שלא מנמיכים את האש שלו, ובכלל אין לו פוסט. כשאת הולכת לישון בלילה, המוח עושה עבודת עיכול של אירועי היום ואת מתעוררת רעננה בבוקר, אבל כבר שנתיים שליל המנוחה הזה לא קיים עבור אף אחד בישראל"
נריה יודע היטב איך נראות שנים בלי ליל מנוחה כזה. במלחמת יום כיפור הוא הגיע לסיני כסמ"פ במעוז מדרום לקנטרה. המוצב הוכה קשות כבר ביממה הראשונה והפלוגה קרסה. נריה מצא טנקים לא שמישים, פינה מהם את הפצועים ובתוך הכאוס הצטרף באופן עצמאי לגדוד של עמרם מצנע בחווה הסינית.
תיאור מעשיו באותם ימים נשמע כמו תסריט שהוליווד דחתה לגרסה חדשה של רמבו: חייל יחיד שכולם סביבו מתים בזה אחר זה, עובר כאחוז דיבוק מטנק לטנק במשך 12 יום, טוען ויורה, טוען ויורה. הוא נעצר רק כשנפצע קשה, שהה חודש וחצי בבית חולים, החל להתאושש והלך לאוניברסיטה. ואז הגיע הטלפון שהודיע לו כי הוא אחד משמונה חיילים בלבד מהמלחמה ההיא שיקבלו את עיטור הגבורה, הגבוה ביותר שצה"ל מעניק. ארבעה מהשמונה לא שבו משדה הקרב.
אני מנסה לדמיין מה עבר לך בראש ב-12 הימים האלה ומקבלת סחרחורת.
"זה דבר שאני לא מצליח להבין עד היום. הופעלתי על אוטומט שלא מפסיק. זה לא סטייט אוף מיינד מומלץ, אבל אני מוכרח להיות כן איתו".
נריה לא היה מוכן לשום דבר שהגיע עם המעמד של גיבור לאומי. זה רק הוסיף לעול הנפשי שבשלב ההוא אפילו לא ידע שיצטרך להתמודד איתו. "נורא מוזר לקבל עיטור כזה", הוא אומר. "הרי אין קורס בלהיות גיבור. אף אחד לא מכין אותך לתפקיד. ההורים היו מאוד גאים, אבל אני שאלתי את עצמי מה זה הדבר הזה. אשמת ניצולים זו תופעה נפוצה. אצלי זה היה גם למה נשארתי בחיים וגם למה אני מקבל עיטור. ראיתי מסביב את החברים שלי שהיו שם ולא קיבלו עיטור מתמודדים בצורה מופתית, וזה רק הביך ובלבל אותי עוד יותר.
"אני אדם שיש לו הרבה מאוד שאלות על עצמו, על היכולות שלו, על התפקוד שלו. התחיל להיות לי צפוף בראש והבנתי שזו לא יכולה להיות הזהות שלי. אני איש של עבודה, גם אחרי שקיבלתי את העיטור שטפתי מדרגות, אבל להיות 'גיבור לאומי' זו לא עבודה".
במדינה כמו ישראל אתה לא מחליט אם אתה סמל או לא.
"נכון. עם השנים השלמתי עם זה. העיטור הוא פשוט חלק מהדברים שקרו לי בחיים. בכרטיס הביקור שלי יש שורה של דברים שעשיתי בצבא, ויש אזכור לקבלת עיטור הגבורה, כי עכשיו זה בסדר, זו לא הזהות שלי, זה רק חלק ממני".
הבלדה על נדב ונדיבה
המשרד של פרופ' נריה במחלקה הגדולה לפסיכיאטריה בבית החולים של אוניברסיטת קולומביה, קטן וחף מפוזה, אבל אי-אפשר להתווכח עם הנוף של נהר ההדסון ביום שטוף שמש בניו-יורק. ממנו הוא מפקח על מרכז שחוקר ומטפל במספרים עצומים של נפגעי טראומה במדינה העשירה בעולם, שיש לה אחוז נפשע ממש של מתמודדי נפש שלא מקבלים עזרה כי הם לא מאובחנים או לא יכולים להרשות לעצמם.
"אולי המלחמה לא נגמרת כדי לנסות להעביר את הזמן בתקווה שהטראומה תישכח. אבל אין איך להתיש את הטראומה. היא תכריח אותך להתמודד איתה או שתנצח אותך"
לפי נתוני המרכז הלאומי לבריאות נפשית (NIMH), אחד מכל חמישה מבוגרים בארה"ב מתמודד עם מחלה או הפרעה נפשית כלשהי מדי שנה. 10%-20% מהחיילים ששירתו בעיראק ובאפגניסטן סובלים מ-PTSD. בקרב יוצאי מלחמת וייטנאם ההערכות מדברות על כ-30%. בכל רגע נתון יש בארה"ב כ-1.5-1.2 מיליון יוצאי צבא עם PTSD פעיל.
את הקריירה האקדמית שלו התחיל נריה מאוחר. רק בגיל 42 השלים את הדוקטורט ועד אז עדיין עסק רק בטיפול. גם ממרומי מעמדו היום, הוא נותר מטפל בנפשו ואת ההתמודדות האישית שלו הוא עושה, בין היתר, דרך כתיבה, לא רק אקדמית, גם פרוזה. ב-1989 הוציא את הספר "אש", רומן שעסק ישירות בטראומה שלו ממלחמת יום כיפור.
כמעט 50 שנה אחרי, הוא מפרסם עכשיו את הנובלה "הכורסה הירוקה" (הוצאת כנרת זמורה דביר), שמתארת קשר בין מטפל צעיר בשם נדב למטופלת מבוגרת הנקראת נדיבה. שניהם מתמודדים עם פוסט-טראומה מסוגים שונים, ומערכת היחסים ביניהם כופה על נדב להתחיל להתמודד עם הטראומה המלחמתית שלו, ובעיקר עם הגורם העיקרי שלה: פציעה מוסרית - כאב שנובע מאירוע שבו אדם עשה משהו מנוגד לערכיו ולא יכול להמשיך לראות את עצמו כמי שהיה קודם. זה ספר קטן, מחכים ונוגע ללב, שלקח לנריה 25 שנה להשלים, והוא פותח דלת למציאות שמי שהיה לו מזל לא להיפגע ממנה, לא באמת יכול להבין אותה.
נדב ונדיבה נשמעים שניהם כמו אנשים שאתה מכיר היטב. אני מניחה שבנדב יש הרבה ממך. מי זו נדיבה?
"באופן כללי היא בנויה על סבתא שלי, שלא הכרתי והייתי עסוק בגורלה הרבה שנים. אמא שלי ניסתה לחסוך ממני ומאחותי את הסיפור של אמה, שילדה אותה בגיל 18 ומיד אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. אנחנו מדברים על 1928, תארי לעצמך איזה שירות פסיכיאטרי היה בארץ ישראל המנדטורית. הם גרו בירושלים והיא בעצם לא יצאה מבתי חולים כל חייה. אמא הייתה הולכת לבקר אותה מדי פעם, והסתובבה עם רגשות אשם על סוד שקשור בסטיגמה של בריאות נפש.
"נקמה לא תחזיר את הכבוד האבוד שאנחנו מחפשים. זה רק יוביל לעוד ועוד פציעות מוסריות, עוד פוסט-טראומה, עוד יותר דיכאון. רמות האובדנות בקרב חיילים שאנחנו רואים קשורות בדיוק לזה. אנחנו לא נותנים טיפול בזמן למי שצריך כי אנחנו עדיין עמוק בתוך הטראומה, והזמן בורח"
"הספר מתרחש ב-1990, אבל הסיפור הוא של אישה עם בעיות בריאות נפשית בימים שלפני קום המדינה, וגבר עם בעיה דומה עשרות שנים אחר כך. נדב בורח ממה שקרה לו ומההתמודדות עם הפציעה המוסרית שלו. בישראל שהוא גדל בה לא הייתה אפשרות לבטא את הצער ורגשי האשם הנוראים על מה שהיה מעורב בו".
מה זו פציעה מוסרית? להרוג ילד?
"המעשה עצמו הוא לא הפציעה, אלא מה שמרגישים אחריו. דברים שעשיתי או דברים שלא מנעתי, ומנוגדים לקוד המוסרי והערכי שלי. למשל פגיעה בחפים פשע, ילדים נשים. בספר נדב חווה פציעה מוסרית בעקבות פעילות עם כוח שב"כ בכפר ליד חברון שבו נשרף בית על יושביו, נשים ותינוקות. החוויה רדפה אותו שנים. את לא יכולה להעלים דבר נורא שראית או היית מעורבת בו. אנחנו לא מחשב, למוח אין כפתור מחיקה.
"סוג חשוב אחר של פציעה מוסרית הוא של 7 באוקטובר, כשאנשים מרגישים שהם נבגדו וננטשו על ידי גורמים מעליהם, במקרה הזה הממשלה והצבא".
איך נראית פציעה של חייל שמתמודד עם הדבר הזה?
"הזיכרונות לא מרפים. הם באים וחוזרים בצורה וולונטרית של 'אני חושב על זה כל הזמן', או בצורה לא וולונטרית דרך חלומות, סיוטים, פלאשבקים שהם חצי דיסוציאטיביים. יש בי רגשי אשמה, תחושה שאני מפלצת, שעשיתי מעשה בלתי נסלח שגם בית משפט לא יכול לזכות אותי ממנו, ואני אפילו לא יכול לדבר על זה".
זה משהו שיכול לקרות לכל אחד כי זו נפש האדם? או יש מי שחסינים לפציעות מוסריות?
"זה לא קורה לכל אחד. זה לא משהו שנמצא בכל אחד מאיתנו".
איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
"כאן, בניו-יורק, ותוך פחות משבועיים הייתי במלון ים סוף באילת עם מפוני ניר עוז וניסיתי לעזור כמה שיכולתי".
10 צפייה בגלריה
"אנשים מרגישים שהם נבגדו וננטשו על ידי גורמים מעליהם, במקרה הזה הממשלה והצבא". אתר נובה לאחר הטבח
(צילום: רויטרס /Ilan Rosenberg)
ונעשו כמובן כל ההשוואות למחדל יום כיפור. זה החזיר אותך לשם?
"עפתי חזרה בגדול. אני הדור של ילידי 1952, מחזור 1970. הייתי קצין צעיר וראיתי איך הצבא מתמוטט כבר ביום הראשון. הגדוד שלחמתי בו הפסיק לתפקד אחרי 24 שעות. ראיתי איך מערכת ענקית קורסת והרגשתי בדידות אדירה במשך ימים. אבל מה שלא ראיתי ביום כיפור וכן היה ב-7 באוקטובר, זה שהצבא כיחידים בקושי הגיב. ביום כיפור הגנרלים לא תפקדו, המודיעין כשל, אבל הפלוגות, הגדודים בשטח, היו אריות. לראות את הטנדרים והאופנועים של הנוח'בות מעבר לגדר בלי שום התנגדות, לראות את כל הביזה, והצבא בכלל לא שם, זה דבר שלא היה ביום כיפור.
"נורא מוזר לקבל את עיטור הגבורה. הרי אין קורס בלהיות גיבור. אף אחד לא מכין אותך לתפקיד. ההורים היו מאוד גאים, אבל אני שאלתי את עצמי מה זה הדבר הזה"
"זו אחת הסיבות ש-7 באוקטובר הרבה יותר גרוע ברמה הטראומטית הלאומית מיום כיפור. אם לקח 50 שנה לעשות איזשהו תהליך של עיבוד למלחמת יום כיפור, אני חושב שייקחו 70 או 100 שנה להתמודד עם זיכרונות 7 באוקטובר".
במיוחד כשאי-אפשר בכלל להתחיל את התהליך כי הסיפור הזה פשוט לא נגמר.
"בדיוק. ואולי הוא לא נגמר כדי לנסות להעביר את הזמן בתקווה שהטראומה תישכח מאיתנו, אבל זה לא יקרה, אין איך להתיש את הטראומה. את מוכרחה להתמודד איתה. היא תרדוף אותך, או שתכריח אותך להתמודד. או שתנצח אותך".
אולי בגלל זה יש מי שמנסים לצייר את הדבר הנורא הזה כמשהו שייצא ממנו טוב. מין דרך להתמודד עם טראומה לאומית.
"לא יודע, אני רואה עכשיו רק מניע של נקמה. נדיבה שואלת בספר 'מי אתם הישראלים? מה זו הגאוותנות הזו שלכם', וזה מה שאנחנו מגיבים אליו עכשיו. הפגיעה בליבה של הכבוד הקולקטיבי של ישראלים, כי זה מה שיש לנו ולא נפסיק עד שנמחק את הביזיון הזה, כי באופן כללי אנחנו לא יודעים להפסיק. אבל אי-אפשר פשוט למחוק את הכאב, ואנחנו בעיקר מחלישים ומסכנים את עצמנו".
לנקמה יכול להיות איזה ערך חיובי עבור הנפש?
"לא. היא לא תחזיר את הכבוד האבוד שאנחנו מחפשים. זה רק יוביל לעוד ועוד פציעות מוסריות, עוד פוסט-טראומה, עוד יותר דיכאון. רמות האובדנות בקרב חיילים שאנחנו רואים קשורות בדיוק לזה. אנחנו לא נותנים טיפול בזמן למי שצריך כי אנחנו עדיין עמוק בתוך הטראומה, והזמן בורח לנו".
בגיל 41 על מדים
יובל נריה נולד וגדל בחולון, ילד שנפשו סוערת תמיד, בן להורים פלמ"חניקים קשוחים שנשמו ציונות. אמא ציפורה הייתה חתיכת טיפוס: חובשת, ממלווי השיירות לירושלים במלחמת העצמאות, מהמפקדות הראשונות בנח"ל, קצינת ח"ן שהשתחררה בדרגת סגן אלוף. אולי בגלל ההורים ישב הנער יובל על קוצים בציפייה להתגייס.
"הצבא הדליק אותי", הוא מסביר. "זה נורא מה שאני אומר, אבל חיכיתי להחזיק רובה וללכת לקרב. נהניתי מזה בצורה מטורפת. לא במובן הלאומי או הלאומני, אלא ממש הנאה פיזית ורגשית של לנסוע בטנקים ולפקד על טנקים ולירות מטנקים. אבא שלי היה מג"ד ברמת הגולן ובגיל 14 הלביש אותי במדים ועליתי איתו לקו. הג'יפ שלנו כמעט עלה על מוקש. זה נורא כמו שזה נשמע".
הפציעה במלחמת יום כיפור הורידה את הפרופיל שלו אבל זה לא הפריע לנריה לחזור אחר כך למילואים. "הלכתי להיות מפקד גדוד שריון במקביל לזה שאני פסיכולוג", הוא נזכר, "כבר היו לי שני ילדים, ואחרי כל מה שעברתי אני יוצא למילואים בלבנון. איך יכול להיות שאני עושה דבר כזה? תמיד הייתי במרחק סנטימטר מהטראומה, בלי לעבד אותה עד הסוף".
הוא כנראה לא התחיל באמת להחלים עד שהגיע לארה"ב לשנת שבתון ב-1999. הוא נחת עם אשתו השנייה מריאנה (בצעירותו היה נשוי ליולי תמיר, לימים שרה וח"כית), ועם שלושת ילדיהם המתבגרים מיכל, אורן ומיה. במדשאות הירוקות של אוניברסיטת סטוני-ברוק בלונג-איילנד הוא התחיל לנשום בפעם הראשונה.
התוכנית לחזור לישראל אחרי שנה הפכה למסלול התקדמות כמעט מטאורי במחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת קולומביה, ומאז הוא בניו-יורק. עזיבת ישראל לא באה בלי נקיפות מצפון ושיחות קשות עם אביו. "אבא שלי היה איש שדיבר מאוד ברור", הוא מספר. "כשאמרתי לו שאני עובר הוא אמר 'יובל, מקומך כאן, רק כאן'. אז הקונפליקט קיים כל הזמן. אבל אני חושב שזו הדרך שהייתי צריך ללכת בה".
כחייל צעיר ששרד מלחמה נריה היה אדם פוליטי מאוד. הוא היה מחותמי מכתב הקצינים שנשלח ב-1978 לראש הממשלה מנחם בגין ותמך בהסכם שלום עם מצרים תמורת ויתורים טריטוריאליים, והשתייך לגרעין שממנו נולדה תנועת שלום עכשיו. עם השנים לקח כמה צעדים אחורה והחוצה מהפוליטיקה.
"נראה לי שהחלוקה שמאל-ימין היא לא רלוונטית יותר למציאות הפוליטית בישראל וגם בארה"ב", הוא אומר. "נכון יותר להתבונן על הרצף של דמוקרטיה ליברלית מול שלטון אוטוריטרי. נראה לי ששתי המדינות נעות כיום במרחב הזה של שלטון אוטוריטרי, אבל עדיין יש בהן התנגדות חיה ובועטת שנותנת למישהו כמוני טיפ-טיפה של אופטימיות".
אנטישמיות בקולומביה
הוא מגדיר עצמו "ישראלי שחי באמריקה", מחובר מאוד לארץ, מבקר כמה פעמים בשנה, אבל לא מתכוון לחזור. גם כי שלוות החיים באפ-סטייט הרגוע של מדינת ניו-יורק זו לא רק פריבילגיה אלא צורך נפשי, ובעיקר בגלל האפשרויות שיש לו בקולומביה. "יש פה במרתף מכשיר MRI חופשי למחקרים שלי, את יודעת מה זה?!" העיניים שלו נוצצות.
המרכז הרפואי של קולומביה נמצא בוושינגטון הייטס במרומי מנהטן, כ-50 רחובות צפונית לקמפוס המרכזי של האוניברסיטה, שהיה גראונד זירו להפגנות הסוערות אחרי 7 באוקטובר. הריחוק הזה חסך מנריה להרגיש אותן באופן אישי, וגם עכשיו הוא לא חווה את אי-הנעימות שמלווה לא מעט ישראלים בארה"ב. אבל זה לא גרם לו לכעוס פחות.
10 צפייה בגלריה
"אי-אפשר לקבל אנטישמיות כחופש ביטוי". המחאה בקולומביה
(צילום: Stephanie Keith/Getty Images)
10 צפייה בגלריה
"קולומביה הייתה צריכה לקחת אחריות על מה שעשתה". מתפרעים פרו-פלסטינים זרעו הרס
(צילום: Alex Kent/Getty Images)
"זה היה רע מאוד", הוא מסביר. "קולומביה ניהלה את זה גרוע במיוחד. אי-אפשר לקבל אנטישמיות כחופש ביטוי. הנהלת האוניברסיטה התבלבלה. קולומביה היא כמו ניו יורק - המון יהודים והמון ישראלים, וכולנו הועמדנו במצב בלתי נסבל. בגלל זה הנשיאה התפטרה, הנשיאה שבאה אחריה פרשה, והנשיאה הנוכחית לשמחתי הצליחה להגיע להסדר עם הממשל כדי לחדש את מענקי המחקר שלקחו מאיתנו".
אתה חושב שבאמת אכפת לממשל הזה מאנטישמיות בקמפוסים? או שהוא משתמש בזה כנשק במלחמה כוללת נגד אוניברסיטאות העילית?
"בלי קשר, קולומביה הייתה צריכה לקחת אחריות על מה שעשתה. אבל אין ספק שהממשל הנוכחי נאבק באוניברסיטאות המובילות ומנסה להתערב בחופש האקדמי המוחלט שהיה להן. ביטול מענקי מחקר פדרליים בהיקף גדול משבש מאוד את הפעילות שלי ושל עמיתיי כמעט בכל תחום".
המענקים האלה כנראה חשובים גם למה שנריה הכי רוצה לעשות עכשיו: לגלות את הסוד שהופך סוסים לכלי טיפול מופלא בנפגעי טראומה: "עשינו מחקר עם 75 חיילים אמריקנים, בנינו פרוטוקול של טיפול בעזרת סוסים, ומצאנו שיפור עצום".
סתם מליטוף סוסים?
"זו סדרת תרגילים שמתחילה בליטוף וניקוי פרסות, ומתפתחת להולכה, עם חבל ובלי, ומעבר דרך מכשולים. סוס זו חיה נרדפת שמאוד עסוקה בשאלות של ביטחון. התגובות שלה חדות ומהירות, והיא אובססיבית לכל קצה סכנה. את הדבר הזה הסוסים מביאים ליחסים עם בני אדם. בגלל זה הם כל כך מוטרדים מזרים או אנשים שמגיעים אליהם מתוחים או כועסים. אדם עם פוסט-טראומה עסוק בדיוק בשאלות האלה".
10 צפייה בגלריה
"ההתנגדות חיה ובועטת ונותנת למישהו כמוני טיפ-טיפה של אופטימיות". פרופ' יובל נריה על המצב בארה"ב ובישראל
(צילום: ריאן פרויס)
אז הסוס והאדם פשוט מתחברים על הרקע הזה?
"לדעתי הם מטפלים אחד בשני על הרקע הזה, הם מעבירים אנרגיה. יש בסוס משהו מאוד מרגיע, דווקא כי הוא כל כך גדול וכבד. כשאנשים שהפגיעה שלהם היא תוצאה מהתקפה עליהם מתקרבים לסוס ורואים שהם יכולים ללטף אותו, לקחת אותו לסיבוב באורווה ולרכוב עליו, הם נרגעים. מה שאנחנו רואים בטיפולים האלה מאוד מרגש אותי".
לקח לך המון שנים, אבל נראה שסוף-סוף אתה קצת יותר חומל על עצמך.
"כן. אני מתרגש יותר, פוזיטיבי יותר, קצת פחות עקשן. הנפש שלי נפצעה קשה במלחמה ובקלות יכולתי לא להיות כאן, אבל היה לי מזל. אני רוצה שנבין שזו חייבת להיות משימה לאומית לעזור למאות אלפי אנשים שהשנתיים האחרונות עשו להם נזק נפשי חמור מאוד. אני לא חושב שהמדינה יכולה להחלים בלי להציל את המוני הפצועים האלה".
