לכבוד קורל
אולי במוצאי שבת, אולי ביום ראשון, נוצות לבנות של שלג יעניקו לנו כמה שעות של חלום. אני כמהה לכתוב על יופיו של השלג אבל האצבעות מסרבות להקליד. השנה השלג לא יציע תמימות. חדוותו תיבלע בדאגה לחטופים שיסבלו מקור כפול ומכופל במנהרות של עזה. הוא יזכיר לנו את החיים הצעירים שנקטפו וכבר לא ינהלו "מלחמת שלג". הוא יהפוך לאימתם של כל מי שבתיהן נהרסו ואין להן מחסה. השלג משמח את מי שזכו לבית, לבגדים להחלפה ולמקור חום; עבור היתר הוא קללה.
אני אוחזת בידו של הנביא ישעיהו ומתפללת איתו עלינו, על המזרח התיכון המדמם ועל עולם שמתעקש לאבד את מצפונו: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ".
אגדות מהאזורים הלא-מושלגים של העולם
בארץ ישראל וגם במרכזים הגדולים של היישוב היהודי בבבל (באזור הצר שבין הפרת והחידקל), שלג היה אירוע נדיר. בארצות הקרות שלג משמש תפאורה לסיפורים של שגרה, אבל באזורים שלנו השלג הוא תפאורה לאירועים דרמטיים. אם שלג מופיע בפתיחת אגדה תלמודית, עלינו לצפות לחטאים מקפיאים ואימת מוות בהמשכה.
אגדת שלג שזכתה לפופולריות היא האגדה על הִלל הזקן שכמעט קפא למוות על גג בית המדרש (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף לה עמוד ב):
אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטַרְפְּעִיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשׂתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת הייתה, וירד עליו שלג מן השמיים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום מעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלוש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת.
קודם כול הטַרְפְּעִיק
הטַרְפְּעִיק הוא צורת ההגייה העברית-תלמודית לשם היווני שניתן למטבע כסף רומי שערכו כחצי דינר או קצת יותר. לעניינינו חשוב לדעת שזה שכרו היומי של פועל עני באותם ימים. חשוב לא פחות להבין שעבור כניסה לבית מדרשם גבו שמעיה ואבטליון סכום כסף ששווה למחצית מהכנסתו היומית של פועל. כמה עניים יבחרו לקחת מעצמם וממשפחתם מחצית מההכנסה היומית כדי ללמוד תורה, ומדוע להעמידם במבחן אכזרי?
אגדה שתכליתה לזעזע
האגדה מתייחסת לימים שבהם שמעיה ואבטליון הובילו את בית המדרש, והלל היה בראשית דרכו, אי אז בתחילת המאה הראשונה לפני הספירה. האגדה נועדה לזעזע את שומעיה, שכן היא מתארת את בית המדרש כממלכת רשע. מדוע הציבו שומר בכניסה לבית המדרש? מדוע מעמידים החכמים את תלמידיהם במבחן נאמנות כשהם נדרשים להחליט אם להעביר את משכורתם לפרנסת המשפחה או לתלמוד תורה? ומדוע אין התחשבות בתלמידי החכמים העניים?
אם לא די בכל אלה, השלג מעצים את הניכור, שהרי ראוי לפחות ביום שלג שהחכמים יזמינו לבית המדרש החם את מי שאין לו קורת גג. מה משמעותה של תורה הנלמדת בבית המדרש שאטום לזעקת דלים? באירוניה מכנה המספר את תורתם של שמעיה ואבטליון "דברי אלוהים חיים", שהרי הלל כמעט מת מפני שביקש ללמוד אותם. איזו תורה ואילו חיים מציעים חכמים אלה?
כשרוע הופך לשגרה
שמעיה ואבטליון רגילים לאדישות החברתית שלהם. הם לא מודעים אליה ושום ספק לא מדיר את שנתם. גם להלל אין ספקות. הוא לא נאבק נגד התשלום המופקע שהוא נדרש לשלם, ולא מתעוררות בו מחשבות כפירה על תורה אדישה ללומדיה. אפילו כשהשלג מכסה את הרחובות, הוא לא כופר בשיטה. במקום להדוף את השומר ולפתוח בזעם את דלתות בית המדרש, הוא מטפס על הגג כאחרון הגנבים ומקשיב לתורה המנוכרת שעולה מארובת הבית המואר והחם. הלל מוכן למות ולא לוותר על תמימותו.
החכמים בבית המדרש לא נושאים את עיניהם לשמיים. חם וטוב להם עם התורה, עם התנור, הכסף והחברותא, והם לא מודעים למאבק החיים על גג בית מדרשם.
שבת בבוקר יום יפה?
השיחה שמנהלים שמעיה ואבטליון בבוקר יום השבת נועדה להעצים את תמונת הניתוק מהמציאות. בעלות השחר שני החכמים נמצאים בבית המדרש ואין להם מוגש מה מזג האוויר בחוץ. אין מנוס מהמסקנה שהם שהו בבית המדרש כל הלילה: "כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום מעונן הוא?" אין את זה ביותר ניכור. עכשיו אנחנו מגלות שהם מתנכרים גם למשפחות שלהם, הם לא סעדו בבית ביום שישי ולא ישנו עם נשותיהם.
שמעיה ואבטליון מודעים לעולם רק כשהוא מפריע להם ללמוד תורה. רק כשהאור לא מגיע אליהם, הם מגלים שיש בחוץ עולם. מטר וחצי של שלג כיסו את הלל, שכמעט קיפח את חייו כדי ללמוד תורה מפיהם של חכמים שלא ספרו אותו (אבל ספרו את כספו).
הם לא למדו דבר
האגדה מסתיימת בקביעה אירונית, מקוממת, שמלמדת איך אפשר להשחית את פניה של תורה יפה – "אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת". הפרשנות המסורתית משתוללת מהקביעה שלפנינו, שהרי מבחינה הלכתית פיקוח נפש תמיד דוחה שבת, ומי אתם, אנשים יהירים, שתחליטו על מי ראוי לחלל את השבת ועל מי לא?
יאיר הורן נפגש עם משפחתו בבית החולים איכילוב
(צילום: עוז שכטר, לע"מ)
במבחן "האדם הראוי" יש להעמיד את שמעיה ואבטליון. אבל הם, במקום להכות על חטא, מתרגשים מהנאמנות הקיצונית של תלמידם, ולמעשה משבחים את עצמם.
מחשבות על בבל וארץ ישראל
על פי המסורת הלל עלה מבבל לארץ ישראל והפך לראש שושלת הנשיאות הארץ-ישראלית. האגדה שלנו, שמובאת בתלמוד הבבלי, מעבירה ביקורת חריפה על בית המדרש הארץ-ישראלי. קל לזהות באגדה את התחרות בין שני המרכזים היהודיים. האגדה הבבלית מבקשת ללמדנו כמה נזקקה תורת ארץ ישראל לחוכמתו ורגישותו של הלל, המנהיג הבבלי שנשלח על ידי אלוהים להציל קהילה שאיבדה את דרכה המוסרית והלמדנית.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןראויים אלה לחלל עליהם את השבת
השבוע פורסם ב"יתד נאמן" טור מאת יוסף טיקוצ'ינסקי שקבל על שהחטופים משתחררים בשבתות ותהה מדוע לא יתקיים השחרור ביום חמישי. הטור נועד להתסיס ולגרום לתנועות פוליטיות רעות ומיותרות. אבל אם נשים בצד את האינטרס הפוליטי, ונדבר במושגים דתיים, נדמה שהכותב לא הבין דבר. החובה היהודית שלנו הייתה לשחרר את החטופות והחטופים לפני המון שבתות, לפני חמש מאות ימים, ואת המאבק הזה היו אמורות להוביל המפלגות החרדיות (אם הן באמת היו יראות שמיים). ההנהגה החרדית חטאה לאורך כל הדרך ומשהגענו עד הלום היה עליה לבוא במקל ובתרמיל ביום השבת, לקבל את פני השבויים. למרבה הצער זה עדיין אפשרי וזו ההזמנות ללמד מהי יהדות, מה חשוב ומה חשוב יותר וכמה "ראויים אלה לחלל עליהם את השבת".
שבת שלום!
