מיהודית עד יהודית
יהודית הוא שם של נשים חזקות, ובהן גיבורת האגדה שלפנינו, שחיה בגליל בסוף המאה השנייה לספירה, הייתה אמא לארבעה (לפחות) ונשואה לחכם המפורסם רבי חייא.
קדמה לה גיבורת הספר החיצוני "יהודית", שהייתה אלמנה, יפהפייה, עשירה וסגפנית, אשת אמונה ותעוזה, שערפה את ראשו של המצביא הולופרנס והושיעה את עמה. תערובת של בדיון והיסטוריה יש בסיפור הזה שמבחינתנו, הוא הפעם מצע לאגדת יהודית התלמודית, אגדה על אישה אמיצה שחיה כ-250 שנים אחרי יהודית הלוחמת מהספרות החיצונית.
"את משעממת אותנו"
כך נכתב במסכת יבמות בתלמוד הבבלי (דף סה עמוד ב', מתורגם מארמית):
יהודית, אשתו של רבי חייא, היה לה צער לידה. שינתה (החליפה) את לבושה ובאה לפני רבי חייא. אמרה: האם אישה מצווה על פריה ורביה? אמר לה (רבי חייא, בעלה): לא. הלכה ושתתה סם מעקר ונהייתה עקרה. לבסוף, נודע הדבר. אמר לה (חייא, בעלה): הלוואי שהיית יולדת לי כרס אחת נוספת.
האגדה מתחילה בסיפור בנאלי, אישה עם צער לידה. על מה היא מקטרת? לפי המסורת אלוהים העניש את הנשים: "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" – ושגרה, גם כשהיא לא נעימה, היא לא עניין לאגדה.
לְמה זקוקות מהפכות?
מהפכה זקוקה לשני דברים. האחד – איש או אישה שיעזו להאמין וגם לטעון בפומבי שהשגרה שלהם היא כן סיפור. היא ה-סיפור. למשל, שאיכות חייך, כאישה לא מוכרת, נחשבת גם נחשבת, והסבל השגרתי והשרירותי שלך הוא בהחלט נושא לדיון. הדבר השני שהמהפכה זקוקה לו הוא יכולת הבחנה חדה בין מה שאפשר לשנות ובין מה שלא. יהודית הבינה שהיא לא חייבת לסבול את צער ההיריון והלידה. אומנם במציאות שלה אין אפידורל וניתוחים קיסריים (וכמי ש"נהנתה" משניהם, אני מעידה שהם לא מבטלים את צער הלידה), ועדיין יש לה מה לעשות. הכאב הוא עניין טבעי, אבל החוט המשולש – אישה-ייעוד-לידה – הוא תרבותי, ואותו בכוחה לפרק. קשה להתיר את החיבור בין אישה למשימת ההולדה, אבל מהפכניות יודעות שכל מה שאינו גזרת גורל יכול להיות פתח תקווה. יהודית נחושה להוציא את עצמה ואת חברותיה מפס הייצור של ההולדה.
ההקשר
כדי להבין את המהלך של יהודית יש להכיר את אחת המשניות האבסורדיות שחיברו ולמדו בעלה של יהודית וחבריו: "האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האִשה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר: 'וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ'" (יבמות ו, משנה ו).
אם זה לא היה מקומם זה היה מצחיק. קצת לפני שאדם וחוה מגורשים מגן עדן, וחוה מקוללת "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", אלוהים מעניק לשניהם ברכה: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ". אלוהים מצהיר שזו ברכה (לא חוק ולא מצווה). החכמים מורדים והופכים את הברכה למצווה. אם לא די בכך, הם קובעים שהמצווה, שהרגע הם המציאו, שייכת לגברים בלבד (שיטתו השוויונית של רבי יוחנן בן ברוקה, החכם שגם מזכיר שמדובר בברכה, לא התקבלה).
נשים סובלות, נפצעות ומתות בהיריון, בלידה ואחריה. עד המאה העשרים, סיכויי האם והעובר לצאת מהתהליך בחיים ובוודאי בבריאות לא היו גבוהים במיוחד.
את היתרון היחיד שיש לאישה בעולם העתיק, יכולת ההולדה, חומסים ממנה החכמים בקביעתם שסיכון החיים שלה הוא לא מצווה. רק הם, שעבורם ההיריון והלידה מסתכמים בשניות ספורות של הנאה, מצווים על ההולדה. החכמים הפכו ברכה למצווה ששכרה בצידה, ואז הדירו מהשכר את הנשים. אני יכולה לדמיין את תמהיל הזעם והבוז של הנשים ששמעו על החקיקה החדשה.
רחם משלה
בגאוניותה הופכת יהודית התעמרות למתנה. מתנה מרירה, ועדיין מתנה. היא מחליפה בגדים; אולי היא עוברת מבגדי "עקרת הבית, אם הבנים" לבגדי מנכ"לית, לבוש שמעניק לה תחושת עוצמה. יהודית שהרגה את הולופרנס נזקקה ללבוש מיני פתייני, ואילו יהודית מהאגדה שלנו נזקקת ללבוש שמשדר עוצמה ולא רכות, מלחמה ישירה ולא פתיינות.
היא לא מנסה להסתיר את זהותה מבעלה, אלא מנסה להעביר לו מסר: אני לא מגיעה לבית המדרש שלך כאשתך, אלא כיהודית הלוחמת. אני באה לדאוג לי ולאחיותיי. אני היורשת של יהודית שהרגה את הולופרנס. היא נלחמה על האדמה ואני על הרחם.
היא ואחיותיה הרוקחות-מכשפות מכירות את המרקחת המעקרת, ולאחר שתסיים את משימתה בבית המדרש, היא תשתה את המרקחת ותשים קץ למכאובה.
מה היא רצתה ממנו?
יהודית הייתה יכולה לשתות את המשקה המעקר-מרפא בלי השיחה המקדימה עם בעלה; איך הוא היה יודע? בכל מקרה, היא גם לא ביקשה ממנו רשות לעקר את עצמה. היא ביררה באופן סופי אם הוא, בעלה, שראה את סבל הריונותיה ולידותיה, חתום על ההלכה הפוגענית. הוא חתום – "אמרה: האם אישה מצווה על פריה ורביה? אמר לה (רבי חייא, בעלה): לא".
הולופרנס איים לכבוש את אדמת היהודים, והחכמים איימו לכבוש את רחמהּ של האישה. יהודית הראשונה, מגובה בגברים חסרי האונים של קהילתה, שבה ובידה ראשו של המצביא. יהודית השנייה שבה עם אותה רוח לחימה אבל בלי ניצחון מפואר. כן, זה נכון – היא סיפרה לחברותיה – ההלכה מעקרת אותנו מהמצווה, ולצערי בעלי בצד הפוגעני; אנחנו נשיב מלחמה בדרך היחידה הפתוחה בפנינו: אין שכר מצווה – אין ילדים. אמרה ועשתה מעשה.
זעקת הקוזאק הנגזל
בסיום הסיפור מנסה בעלה להפוך את הסיטואציה ולזכות בנקודות המסכנות. הוא מצליח. המספר מפרגן לו, ודבריו ההו-כה-עצובים חותמים את האגדה: "הלוואי שהיית יולדת לי כרס אחת נוספת". התנסחותו מעידה שלא למד דבר: אני לא הכרס שלך, היא עונה לו בליבה, אני אפילו לא הרחם שלך. אני אישה שקיימה את ברכת האל לעילא ולעילא.
מסורת נוספת מספרת שיהודית ילדה שני זוגות של תאומים; שני בנים ששמותיהם יהודה וחזקיה ושתי בנות ששמותיהן פזי וטוי. ברית בין הבתרים התרחשה ברחם שלה. קשה לדמיין ואי-אפשר שלא לדמיין את צער הלידות שהיא חוותה. והוא, במקום לומר לה "חטאנו, עווינו, פשענו. לידה אינה מצווה אלא זכות ומתנה בלתי נתפסת שנשים מעניקות לעולם. שלי ושל חבריי – שלכן הוא", במקום לספר לה כמה הוא אוהב אותה, וכמה הוא מודה לה על שני זוגות התאומים שלהם, הוא אומר לה: "הלוואי שהיית יולדת לי כרס אחת נוספת". הילדים הם כרס והלידה היא שלו. יש את זה ביותר מחפיץ?
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןהמלחמה נמשכת
לפנינו מאבק עם הולופרנס עתיק שמסרב למות. מאבק של כוחות קמאיים על זכויות היוצרות להמשכיות העולם. אם יסכימו הפטריארכים לשחרר את אחיזתם ברחם שלנו, הם ייאלצו להודות בכוח הבורא והיוצר שטמון בגוף האישה. הם יידרשו לראות את הסכנות והמחירים שנשים משלמות כדי לאצור, לגדל ולהביא לעולם את פרי המיזוג בין הזרעים שלהם לביציות שלנו. הם יצטרכו להבין שהמשכיות העולם דורשת ברית של אהבה והסכמה עם הנשים, שכן העניין נתון לבחירתה של כל אישה. בדיוק משום כך ההולופרנסים של פטריארכיה לא מוכנים לשחרר את הרחם שלנו.
שבת שלום!
