בן אהבה
שמו של גיבור האגדה שבה נעסוק היום הוא רב אדא בר אהבה (בן אהבה, בארמית), שם שהדרשנות שלו כה מתבקשת שהיא כמעט מביכה. אבל המבוכה לא הרתיעה את הדרשנים ושמו של בן אהבה נדרש באופן אירוני, והוא מוצג כחכם חמום מוח שמחבל ביחסי האהבה הבסיסיים ביותר – האהבה שבין הורים לילדיהם.
בשתי מסורות, שעליהן כבר כתבתי כאן בעבר, מתוארת מערכת יחסים בלתי נסבלת בין רב אדא בן אהבה לרב הונא, החברותא שלו.
בשני האירועים מסופר שבביתו של רב הונא מתנהגים באופן העומד בסתירה להוראות של רב (כינויו התמציתי של רבי אבא בר איבו), מורם של רב הונא ובן אהבה. כשרב אדא נוזף בחברותא שלו על מעשיו, משיב לו רב הונא בערך כך: אני לא בעסק, אשתי אחראית על העניינים האלה. רב הונא מתחמק מאחריות ובן אהבה מקלל את חובה, אשתו של הונא: "חובה תקבור את בניה". כן, חברות, לא התבלבלתי. הרב החשוב ששמו בן אהבה מקלל את אשת החברותא שלו, במות בניה.
האימה של מות הבנים מוטלת על כתפי האישה הסוררת, ובהמשך הדברים התלמוד מעדכן שלחובה לא היו ילדים עד למותו של החברותא, בן אהבה.
מאיפה זה בא לו? למה הוא רוקד עם חרבו של השטן בבית החברותא שלו? האגדה הבאה תעמיק את הטלטלה.
קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת
במסכת שבת בתלמוד הבבלי מסופר (דף קלה עמוד א, מתורגם לעברית):
לרב אדא בן אהבה נולד תינוק כשהוא מהול (ויום המילה המיועד היה בשבת).
לקח אותו רב אדא בן אהבה אל שלושה עשר מוהלים שונים (כדי שיטיפו לו דם, כפי שעושים לתינוקות הנולדים נימולים, וכולם סירבו למול אותו).
לבסוף הוא עשה את בנו כרות שופכה (רב אדא בר אהבה מל בעצמו את בנו ופצע את איבר המין של הבן, סירס אותו).
אמר: יבוא עלַי עונש שעברתי על האיסור של רב.
אני משהה לרגע את הבהלה והכעס, כדי להסביר את ההקשר, את הדיון ההלכתי שאליו נקלעה אגדה זו. האגדה מובאת במסכת שבת בדיון העוסק בשאלה מתי יש לחלל את השבת כדי למול תינוק ומתי לא. מתוך שאלה זו מבצבצת שאלה נוספת בעניין תינוק שנולד ללא עורלה. יש האומרים שיש לקיים טקס הטפת דם מתינוק זה ויש שפוטרים. רב, רבו של בן אהבה, שייך לסיעה הטוענת שאין צורך בהטפת דם.
בן אהבה מוצג כאן כפנאט דתי על סטרואידים; למרות העובדה שנולד לו תינוק נימול, ואף על פי שרבו טוען שאין צורך לבצע הקזת דם בתינוק שנולד נימול, הוא מתעקש להקיז אם דם בנו ביום השבת (היום השמיני להולדת בנו). בן אהבה מתרוצץ עם הרך הנולד בין שלושה עשר מוהלים שכולם נאמנים להלכה ומסרבים לבצע את הטקס. בן אהבה לא מוותר ומבצע את הטקס בעצמו. התוצאות מעידות שאין לו ידע או ניסיון כמוהל, שכן הוא הופך את בנו ל"כרות שופכה", או במילים אחרות, הוא סירס את בנו.
סיום האגדה הוא סטירת לחי מצלצלת לאפשרות למצוא אמפתיה בליבו החולה של בן אהבה: "יבוא עליי עונש שעברתי על האיסור של רב". מה שמטריד את האב שסירס הרגע את בנו היא הידיעה שהוא עבר על ההלכה של רבו. בן אהבה והמספר מתעלמים מהילד, מהאמא ומכל רגש אבהי.
שתיקת הדורות
התאמצתי למצוא בין פרשני הדורות מישהו שינזוף בבן אהבה על הסירוס של בנו ולא הצלחתי (אודה למי שתמצא ותפנה אותי, במייל או בתגובות, לפרשנות ביקורתית). ההלכה יכולה לתפקד כסכי עיניים לשאלות קשות. הפרשנים עסוקים בשאלה האם אלוהים עשה את הילד "כרות שופכה" כדי להוכיח שרב צדק בפסיקתו, או מדוע בן אהבה עבר על הפסיקה ההלכתית של מורו. את השאלה כיצד ייתכן שרב חשוב מתנהג כמו שיכור הלכתי, נאלצתי לנסח לעצמי בעצמי. איש מבין פרשני הדורות לא הושיט רטייה לפצע המדמם בלב המסורת שלנו.
להתרוצץ עם התינוק
בכל פעם שאני קוראת את האגדה האיומה על בן אהבה, אני נעצרת בתמונת האב שמתרוצץ עם בנו בין שלושה עשר מוהלים. אני מדמיינת את הילד הצמא לחלב אימו ואת האם ששדיה מתפקעים מצורך להניק את התינוק שנלקח ממנה. אני חושבת על המוהלים, שלושה עשר, שאיש מהם לא ראה את העיניים אחוזות הטירוף של בן אהבה, ואיש מהם לא עצר אותו. אני חושבת על קהילה רב-דורית שבוחרת לא לראות רע, בעיקר כשהוא נעשה על ידי מנהיגיה.
עקדת יצחק
את האגדה המסרסת הזו למדתי השבוע בבית המדרש "מסכת חיים", חבורה של חכמות וחכמים שמתקבצת ללמוד יחד תורת חיים. ברגע מסוים אמרה אחת החברות "עקדת יצחק" והסיפור קיבל את ההקשר הראוי. הפרשנות הזו הציעה פשר ולא הצדקה למעשה של בן אהבה או של אברהם. כוחה בכך שהיא מעניקה שפה תרבותית לקריאת הסיפור.
סיפורי המקרא הם צלחת הפטרי של אגדות חז"ל, ולא מכיוון שהמספרים או העורכים החליטו לעשות זאת, אלא משום שסיפורי המקרא נטועים באופן עמוק בחוויות החיים של יוצרי האגדות. אלו הסיפורים שהם שמעו מילדותם המוקדמת בבית או בבית הכנסת. יתר על כן, הקהילה היהודית, ברובה, לא הכירה ספרים אחרים ועל כן התבניות המקראיות היו שפת הנפש והספרות שלהם.
"הם נולדים / ומאכלת בליבם" (חיים גורי)
אב העוקד את בנו – זה האתוס המקראי ועליו, לפחות כמו על המיתוס האדיפלי, אפשר לבנות תיאוריות פסיכולוגיות שיסבירו הרבה מהבחירות שלנו, כולל הבחירה הקבועה לשלוח את ילדינו לפתור סכסוכים בעזרת מלחמות.
אברהם בחר להפגין את יראת האלוהים דרך מעשה העקדה. בן אהבה בוחר להפגין את יראת ההלכה שבו בסירוס בנו. בשני המקרים האבות מאמינים שיש תחרות בין האהבה והחמלה כלפי משפחתם ובין מסירות דתית. הדת, חוק האב, המיוצג על ידי אל או רב קפדן, דורשת להבנתם המעוותת לרצוח את החלק הרך שבתוכם, החלק שמיוצג על ידי ילד שיצא מרחמהּ של אישה.
אברהם מאמין שעליו לרצוח את החלק שמצחק את שרה ומעניק לה ילד "אחר בלותה"; ובן אהבה הורג את הילדים של אשת החברותא שלו, ושל אשתו. הילדים מיוחסים לאישה, לחלק הרך והנשי, שאותו מבקש איש האהבה לחסל.
בן אהבה
השם בן אהבה שולח אותנו היישר אל הפקודה האלוהית לאברהם: "קח את בנך, את יחידך אשר אהבת". אי אפשר לאהוב ולעקוד בדיבור אחד. כשאלוהים אמר "אהבת" הוא שלח לאברהם רמז ברור שהעקדה היא חטא. אברהם התעקש לא להבין. הנערים שליוו את אברהם? הם לא יכלו לשאול ובוודאי לא לעצור, שהרי הוא בעל הבית והם תלויים בו. ויצחק? הוא הקורבן, והוא ניסה לדבר עם אביו אבל העלה חרס בידו. אלוהים נאלץ לשלוח מלאך ואיל, ועדיין נדמה שאברהם לא למד דבר.
לתת מקום לחמלה. הפגנה נגד הממשלה בשער בגין בתל אביב
(צילום: עידו ארז)
ובן אהבה? בדיוק אותו דבר, רק בשפה החדשה של העם היהודי, שפת ההלכה. ההלכה מתנגדת לבן אהבה, המוהלים נמנעים אבל כוחם מוגבל. בסופו של דבר הילד מסורס ובן אהבה לא למד דבר.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןומה האחריות שלנו?
תכף נציין את חג השבועות, ובתי המדרש הליברליים, הפמיניסטיים והחילוניים יהיו בלב העשייה. כמה טוב שהתרבות הפמיניסטית והחילונית מתעקשות לקחת חלק בבית המדרש המסורתי. אנחנו לא ניתן יד לעצימת העיניים המסורתית. אנחנו לא נרכין ראש בפני הפטריארכיה המסורתית. אנחנו לא.
אני מקווה שנמצא אומץ לסרב לכל קנאות, ולתת מקום מלא לחמלה ולדאגה לילדים שלנו ושלהם, בישראל ובעזה.
וכתמיד, את כולם. הביתה. היום. יש לשים סוף לקנאות ולמרחץ הדמים.
שבת שלום.
