תורתך שעשועי
"לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי". אני מאמינה לפסוק הזה (תהילים קי"ט, צ"ב), אבל לא בכך מסתיימת מערכת היחסים שלי איתו. במשך כעשרים שנים ניהלתי תוכנית ללימודי ביבליותרפיה ומקורות יהודיים, והפסוק הזה היה המוטו שלה ונכתב על תעודות הסיום שהוענקו בה. הפסוק מתאר מערכת יחסים עמוקה ועשירה עם התורה שהיא שעשוע, במובן המחייב של המושג. הוא מבטא אמונה שללא אפשרות להשתעשע עם התורה, חיינו היו אובדים בעוני, בכאב ובשחיקה של היומיום.
כשאני לומדת ומלמדת תורה או כותבת את הטור הזה, אני מרגישה חיות ויצירתיות שנובעות מהעושר הרעיוני והלשוני של התורה, ומה"יחד" הקהילתי. זה קורה גם כשהדברים הכתובים בתורה מקוממים אותי (כמעט תמיד) וגם בשעת מחלוקת פרשנית.
גנבים בשם התורה
פוליטיקאים ומנהיגים חרדים, אם אתם רוצים להמשיך להנהיג קהילה שבויה (שאתם מונעים ממנה יכולת לרכוש השכלה כללית ועל כן להתפרנס) ורוצים להמשיך לשדוד את הקופה הציבורית, בבקשה אל תערבו את התורה במעשים המגונים שלכם. התורה היא ה"שעשוע" של כל העם היהודי, והיא נועדה לשמח את מי שעובדות ועובדים במשך היום וזקוקים לנחמה בשעות הפנאי המעטות. העם היהודי מעולם לא החזיק קהילה של לומדי תורה; להפך, התורה החזיקה את רוחו של העם העובד. אז אל תעשו את התורה קרדום לשדוד בו.
במה פותחים?
אחת הדרכים להכיר יצירה ספרותית היא לבחון את משפטי הפתיחה שלה. כפי שבריאיון עבודה או בדייט, ההחלטה מתקבלת על פי ההתרשמות הראשונית, השורות הראשונות של יצירה ספרותית מעידות על אופייה. כמה אפשר למשל ללמוד מ"בראשית ברא אלוהים" על אופייה ותכליתה של התורה.
הכי רחוק מ"בראשית ברא אלוהים"
היום נעיין במשנה הראשונה בששת סדרי המשנה. המשנה שנבחרה לפתיחת התורה שבעל-פה מפתיעה מאוד, קצת מצחיקה, די עצובה ומאוד מנחמת. היו רגעים בחיים שלי שהמשנה הזו עזרה לי להמשיך לחיות (וזו לא מליצה) ולכן, בימים העצובים, המקוממים והמבהילים האלה, אני פונה אל המשנה הראשונה ומבקשת ממנה להעביר אותנו, ולו לדקות ספורות, מהעוני אל השעשוע ומהחושך אל האור.
מאימתי קורין (קוראים) את שמע בערבית? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: עד חצות. רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר.
מעשה שבאו בניו מבית המשתה, אמרו לו: לא קרינו את שמע. אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות. ולא זו בלבד אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצוותם עד שיעלה עמוד השחר... אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק אדם מן העבירה (משנה, מסכת ברכות, פרק א', משנה א').
זו הצהרת העצמאות של התורה שבעל-פה נוכח התורה שבכתב. המשנה לא נפתחת בנושא שבו נפתחת התורה (בריאת העולם), היא לא מצטטת כאן ולו פסוק מהתורה ולא מזכירה את אלוהים. אין דרך ברורה מזו להבהיר: יצאנו לדרך חדשה.
לא מכניסת אורחים
"בראשית ברא אלוהים" היא פתיחה מבטיחה ומעוררת סקרנות. לעומת זאת, "מאימתי קוראים את שמע בערבית?" היא פתיחה טרחנית וגם התחלה שאינה באמת התחלה. מה זה "שמע"? מי הם ה"קוראים"? ומה פשר תיאור הזמן "הכהנים נכנסים לאכול בתרומתם"? המשנה מתחילה בשאלה ובאמצע עניין, ובכך מבהירה שהיא שייכת לקבוצה סגורה, ומי שרוצה ללמוד אותה חייבת להצטייד בידע מוקדם.
זריקת אופטימיות
למרות השפה הלא-ידידותית, משנה זו היא כמוסת אופטימיות. בשפה הלכתית, יבשה לכאורה, היא מעידה על היכולת להתאושש מאסונות. "מאימתי קוראים את שמע בערבית?" – המשנה מתחילה מהלילה וגם אם איני יודעת מהי "קריאת שמע", אני מבינה שאני עדה ליצירת תיבת תהודה, לתביעה להקשבה: "שמע".
זעקת "שמע" קשורה כאן לשעות הערב והלילה. המשנה הראשונה של העם היהודי עוסקת גם בחלוקת הלילה לחלקים: "אשמורה ראשונה" / "חצות" / "עליית עמוד השחר".
אין הבחנה בין הלכה לאגדה
המשפטים ההלכתיים של המשנה הם גם אגדיים. שהרי המשנה קובעת שאפשר להתחיל מסכת חיים מהלילה ואפשר להתחיל להשתקם בתוך החשכה. המשנה נוצרת ובוודאי נערכת לאחר שהעם היהודי נחל כישלונות איומים במלחמותיו מול הרומאים, ונהרות של אימה ודם הציפו את הקהילה. החכמים לקחו אחריות על חלקם במחדלי העבר, וקיבלו החלטות חינוכיות ומנהיגותיות מרשימות (שעומדות בסתירה לבחירה הציונית): לא עוד עצמאות, לא עוד מקדש, לא עוד מרידות באומות העולם.
העיסוק בפכים קטנים מחיי היומיום – "מאימתי קוראים את שמע בערבית?" – הוא הפנס שמאיר את דרכה החדשה של הקהילה היהודית. תם עידן השאלות תאולוגיות גדולות, תמה היומרה לגאולה ולשיבה לגן עדן. הלכה ועוד הלכה. חז"ל פורסים את החיים היהודיים לפרוסות דקות של כאב וחושך, והן ילוו אותנו עד שיעלה עמוד השחר.
חכמים במקום אלוהים
אלוהים לא מוזכר במשנה הראשונה (והוא כמעט נעדר מספרות המשנה), ואת מקומו מחליפים החכמים ומחלוקותיהם. גם מי שלא מבינה את פרטי המשנה יכולה להתרשם מנוכחותם של החכמים, ומכך שמחלוקותיהם ממירות את הקביעות המוחלטות של אלוהים. במקום הנחרצות של "ויאמר אלוהים" נמצא את דברי רבן גמליאל ורבי אליעזר. אין לנו על מי לסמוך, בעיקר לא על אבינו שבשמיים – כך מעידים החכמים בשיטת הלימוד שלהם. הם ממשיכים להאמין באלוהים אבל סומכים רק על עצמם ועל תרבות המחלוקת שהם הביאו לעולם.
גולדקנופף רוקד כשברקע השיר "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים"
(צילום: יוסי הרשקופ)
עשו אהבה ולא מלחמות
המשנה הראשונה נחתמת בסיפור על בניו של רבן גמליאל שבילו ב"בית המשתה", כלומר בשמחת חתונה, חזרו הביתה מאוחר ולא היו בטוחים אם הם עדיין יכולים לקרוא "קריאת שמע". זו תמונה מתוקה, הצצה נהדרת לביתו של הנשיא בדור שלאחר חורבן בית המקדש השני. אני מדמיינת את אבא גמליאל מהלך עצבני בבית, מתבונן בשמיים שכבר מזמן החשיכו ואומר לאשתו: "הפעם אני מקרקע אותם. לפחות שבוע בלי מסכים". אולי אבא גמליאל הלך לישון בשקט, והילדים מעירים אותו עם שאלתם הנוקדנית על קריאת שמע. ואולי הילדים מקווים שאבא יאמר להם שכבר מאוחר מדי וכבר לא ניתן לקיים את המצווה, והם יפלו לשנת שיכורים מהירה. אבל לא, אבא שלהם הוא הנשיא והוא מחזיק עבורם ועבורנו את התקווה, ותקווה היא לא חלום אלא עבודה קשה. טוב שהלכתם לחתונה, קובע האב, חתונות זה המשכיות והמשכיות זה שם המשחק, ותזכרו גם שתמיד אפשר לתקן: "אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות".
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןלא נפסיק לזעוק "שמע"
השבוע ראינו שר בממשלת ישראל מבלה ב"בית המשתה". הסרטון המטלטל של גולדקנופף לא מעיד על בשורה של המשכיות ותקווה כי אם על זחיחות וניכור. אין כרגע מנהיגות ראויה בישראל, והמשימה להעיר את השחר ולהשיב את התקווה מוטלת עלינו. אנחנו נעמוד במשימה ונצליח, משום שאנחנו יודעות שתקווה היא לא חלום אלא עבודה קשה, ומשום שאנו מכירות את ההיסטוריה היהודית ושואבות ממנה כוח. אנחנו נפרוס את החושך לפרוסות, נדאג שהחטופים ישובו הביתה, נקבור את המתים, נשקם ונשמור על החיים, ונבנה קהילה טובה ונכונה יותר.
בתמונה למעלה תוכלו לראות את היצירה "לא קרינו את שמע" של יונה ארזי, שהיא תגובה חילונית, תגובה ששואלת ופותחת חלונות, למשנה הראשונה בששת סדרי המשנה.
שבת שלום!
