מאבקי "ימין" ו"שמאל" עומדים במרכז הדיון הציבורי. לפעמים מתקבל הרושם שנגרמת הנאה מיוחדת מהגדרת אדם מסוים כ"ימני" או כ"שמאלני". בכך לכאורה אנחנו מרגיעים את עצמנו ומונעים מאיתנו מבוכה ובלבול, שהרי "הצלחנו" למצוא כותרת מספקת לכל אלה שסביבנו.
מובן שהשימוש בחלוקה הזו הגיע לממדים מוגזמים ושטחיים. אנו פוטרים את עצמנו מהתמודדות ערכית או אנושית רצינית כאשר כותרות ה"שמאל" וה"ימין" מתיימרות לייצג את המכלול. אנשים פולטים מפיהם, או לפחות חושבים במוחם: "מה לעשות עם האיש הזה / האישה הזאת? הרי כל מה שנאמר להם לא ישנה, בהיותם ימין מובהק / שמאל מובהק" (מחקו את המיותר).
(צילום אלוסטרציה: Shutterstock)
באופן אולי מפתיע, המפגש הראשון במורשתנו עם המושגים האלה הוא במסגרת היחסים המעניינים שבין אברהם אבינו ללוט. להיות אחיין של אברהם אבינו זו זכות ומעלה גדולות, אבל גם אתגר לא פשוט. "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כׇּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן" (בראשית י"ב, ה'). המהלך המכונן והעצום של אברהם כולל בהדגשה רבה גם את לוט. אומנם הפועל "וַיִּקַּח" חל רק על אברהם, אבל בהמשך, הפסוק משתמש רק בפעלים של ריבוי, וגם אם ברור לנו שהפעולות מיוחסות בעיקר לאברהם ולשרה, הרי לוט כלול בהן.
מהשלב הזה, המהלך האמוני מתרכז באברהם ואיתו בשרה. לוט אינו מוזכר בירידה למצרים ולא במסגרת היחסים המורכבים עם פרעה במהלך "הגירוש" של אברהם ושרה משם. אולם השלב הבא מתואר שוב במשולב: "וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכׇל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה". המידע המשותף הבא נוגע לרכושם הרב: "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו, כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו".
יש לשים לב: הביטוי "יַחְדָּו" חוזר כאן פעמיים, בדיוק כמו בתיאור ההליכה של אברהם ויצחק לעקדה, אלא ששם הוא מבטא את הקִרבה המוחלטת בין האב לבן, גם כאשר לא ברור מי מיועד להיות "השׂה לעולה". בענייננו, גם הארץ וגם הם עצמם אינם יכולים להיות במצב של "יַחְדָּו". אברהם רוצה כמובן למנוע ריב "כי אנשים אחים אנחנו", ומציע פעולת היפרדות של ימין ושמאל: "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה".
המשפט הזה מצריך דיון נרחב שלא נקיים כאן, אבל הוא מבטא במפורש מגמה של היפרדות, אם כי מתוך הסכמה, ואף מתוך מגמה למנוע ריב אחים. לא רוחות השמיים מוזכרות כאן אלא צידי גוף האדם בפרט, והצדדים בכל חפץ או אזור בכלל. הימין והשמאל הם סובייקטיביים למדי, מטבעם, שהרי שמאלו של האחד הוא ימינו של השני. גם האדם עצמו יכול לשנות את מצבו לשמאל או לימין, פשוט במעבר מצד אחד לצד שממול. אין זאת הזדהות קבועה ואובייקטיבית.
מקום מכונן נוסף שבו מופיעים המונחים האלה היא פרשת "שופטים". "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר... עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים, פרק ט"ז, החל מפסוק ח'). ראשית צד מאוד את עין המחשבה הביטוי "ייפלא". הפלא, ויותר מכך ההכרה בפלא, הם יסוד חיוני. אם בחיינו הכול נדמה לנו כסתמי, או כנתון סטטיסטי בלבד, זאת החמצה גדולה. מעניין שהמילה פלא בעברית כתובה באותיות של שם האות הראשונה, אל"ף – א', ל', פ' – אולי כדי לרמוז לנו שהפלא הוא דבר יסודי ביותר, וגם שההבחנה בין נס ופלא ובין טבע היא עדינה ודקה מאוד.
חברת אנשים ובפרט שופטים החשים שמשהו "גדול עליהם" – זכותם רבה. ענווה זאת יכולה רק להועיל לצדק שיֵצא תחת ידם. זה חל כמובן במידה רבה גם על מי שמתיימרים להנהיג את הציבור או את המדינה. ההכרה בכך שיש סוגיות המחייבות שיקול דעת מיוחד, וגם פנייה לחכמים, מומחים ופוסקי הדור, היא הכרה חיונית. כשאדם מקיף את עצמו באנשים וב"יועצים" שהוא עצמו אינו סומך על שיקול דעתם, הוא גוזר על עצמו גם בדידות וגם כישלון.
כאשר מתקבלת ההכרעה של בית הדין על ידי חכמי הדור, כפי שמתואר בפסוקי הפרשה, אין לסור ממה שיאמרו לנו ימין ושמאל. שוב, כמו במקרה של אברהם ולוט, יש ככל הנראה ברקע הדברים מחלוקת כלשהי שהצריכה הכרעה בפני הדרגה הרוחנית והמנהיגותית הגבוהה ביותר. סטייה מקביעתם נחשבת לתקלה קשה, עד כדי שימוש בביטוי "לא תסור", הנותן תחושה של חריגה יסודית מדרך האמת והאמונה, ולא "רק" מצב של אי ציות להחלטה מסוימת.
אלפי שנים לפני ייחוס הימין והשמאל לזהויות פוליטיות (בעקבות סידור הישיבה של חברי האספה הלאומית של צרפת בימי המהפכה), חקוקים המושגים האלה במורשתנו כביטויים להכרעה במחלוקות קשות במגוון תחומים: משפחתיים, רגשיים, משפטיים, הנהגתיים, כלכליים, מדיניים ולאומיים. הימין והשמאל הם במידה מסוימת מונחים המבטאים פער שכבר היה קיים, ומשלב מסוים ההגדרה המושגית של הפער הזה התממשה בציון השמאל והימין.
פרופ' מירון ח'. איזקסוןצילום: דינה גונההמגמה הרצויה היא לא להרחיב את הפער והמחלוקת על ידי סימונם של הימין והשמאל, אלא דווקא לתחם את מרחב ההכרעה והפשרה. אדם נולד בדרך כלל עם יתרון גופני בצידו הימני או השמאלי, כולל בידיו וברגליו. חייו מתפתחים מתוך הנתון היסודי הזה באופן הרמוני, כל עוד הוא אינו מתעלם מטבעו. השימוש הסתמי בשיח הפוליטי שלנו במונחים "שמאל" ו"ימין" אינו בא כדי להבהיר מחלוקות וגם לא כדי לקרב בין העמדות. בדרך כלל זה שימוש של הרחקה וביטול, וגם של שטחיות רבה בנוגע להגדרות המדויקות יותר של שמאל וימין בפוליטיקה העולמית והלאומית, שעליהן אולי נעמוד בפעם אחרת. כשלא יכולים לשבת "יַחְדָּו", מסיבות רציניות או משניות כלשהן, ממהרים להשתמש במונחי הימין והשמאל כדי לגונן על עצמנו וכדי להימנע מהתמודדות מעמיקה עם הסוגיות עצמן.
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן
