הנקודה היסודית היא שיש לאדם עצמיות. יש לו תוכן פנימי שמבקש להופיע, מבקש להתגלות, ועל גבי זה באה החירות, שהיא המאמץ שלנו, ההחלטה שלנו להיות נאמנים לעצמיות, לרצונות העמוקים שלנו.
(מתוך: "חולם ולוחם", סרן אמתי גרנות ז"ל, הוצאת ידיעות ספרים)
בלי פוליטיקה
המאמר שלפניכם הוא לא-פוליטי. להפך – תכליתו היא שחרור מחשיבה פוליטית. מי שהשתעבד לפוליטיקה לא ימצא כאן את מבוקשו. מי שמוכן ללכת איתי, יש סיכוי שייכנס לחג החירות עם קצת יותר חירות, שלווה פנימית ואולי גם אמת.
חירות יהודית
חג הפסח קרוי בפי חכמים: "זמן חירותנו", ובימינו: "חג החירות", מפני שביציאת מצרים זכה עם ישראל לחירותו הראשונה, ומפני שמשם באה בשורת החירות לעם ישראל ולעולם.
המילים הראשונות שבהן הציג א־לוהי ישראל את עצמו בסיני הן: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", לאמור: תעודת הזהות שלי, אומר האל, איננה היותי בורא, חכם, מצווה או אינסוף, אלא המעשה המוסרי של שחרור עבדים, כלומר: הענקת החירות. חירות היא, אם כן, הראשית של תורת ישראל, ומבחינות עיקריות, גם התכלית שלה.
חירות במובנה היהודי איננה זהה לתפיסת החירות הליברלית הרווחת בימינו, לפיה חירות היא מצב קיומי שבו אדם יכול לבחור מרצונו, באופן חופשי, ללא שום הפרעה, מבין מקסימום האפשרויות הזמינות לו – כיצד הוא רוצה לחיות, מי הוא רוצה להיות ומה הוא רוצה לעשות. בקצרה: אני בן חורין – כשאני בוחר רק מה שאני רוצה. חירות ליברלית שואפת למקסום אפשרויות הבחירה, ולכך שאף אדם ושום חוק לא יפגע בחופש הבחירה. תפקידה העיקרי של המדינה הוא להגן על החירות. בשיח החירות הליברלי אני יכול לבחור להיות "לא בן העם שלי", "לא המין שלי", "לא אני" – העיקר שבחרתי מתוך חופש.
יצאנו ממצרים כדי שיהיה לנו חופש לבחור. אבל חירות יהודית רואה את החופש לבחור כנקודת מוצא, אמנם הכרחית וחיונית, אבל בשום אופן לא כנקודת סיום. מסע החירות הוא מסע של בחירה חופשית, שיש לו גבולות, הקשר ותכלית. הגבולות הם גבולות המציאות, העבר שממנו באתי, המוסר, והיכולת. ההקשר הוא המהות אליה אני קשור. הפילוסוף הצרפתי סארטר ניסח את תפיסת החירות הליברלית כשקבע: "הקיום קודם למהות". באופן רדיקלי יותר: אין בכלל מהות – אלא מה שהאדם בוחר. חירות יהודית מכבדת את המהות: את הבריאה שברא הא־ל, את המהות שאליה אני שייך כיהודי, כאדם. והתכלית – לבנות מתוך חירות חיים מקוריים, יחודיים ומשמעותיים, שהחירות הופכת בהם לאחריות.
נצח ישראל ועם ישראל
לשבת עם המשפחה ולספר על יציאת מצרים בליל הסדר, זה לנעוץ את הקיום שלנו במהות, בנצח ישראל. שמעתי לא פעם ישראלים טובים שאומרים: "יהדות – זה מה שאני בוחר כיהודי", "אף אחד לא יכול להגיד לי מהי יהדות!"
אמת, אף אחד לא יכול להגיד לך איך אתה תחיה כיהודי, אבל ליהדות יש מהות (אמנם רחבה וגמישה) שגם אם אף אחד לא יגיד לך עליה כלום, היא תתקיים, אפילו אם אתה תתעלם. "נצח ישראל" הוא עם ישראל המטא-הסטורי: מאבות האומה, דרך יציאת מצרים ותורה מסיני וארץ ישראל והנביאים, וחז"ל והגלות, והאמונות והדעות והמוסר והספרות שלנו – עד אלינו. ברור, כולנו יחד וכל יחיד/ה בוחר בחופש מוחלט את ערוץ החיבור שלו ל"נצח ישראל" ומביא אליו את עולמו האישי והתרבותי, וכך הוא זוכה לכתוב את הדף הייחודי שלו בספר התורה של "נצח ישראל", אבל אף אחד מאיתנו לא התחיל לכתוב את הספר הזה, ואף אחד לא כותב את כולו. כדי שהדף המקורי והייחודי שאנחנו כותבים לא יהיה סתמי ומנותק אלא משמעותי, חשוב שנכיר היטב את הדפים הקודמים.
חירות, עבודה זרה וביביזם
הדיבר הראשון הוא הדיבר של האמונה והחירות: "אָנֹכִי ה' – אשר הוצאתיך מבית עבדים". הדיבר השני הוא האוסר עבודה זרה: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱ־לֹהִים אֲחֵרִים... לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל". עבודה זרה וחירות הם שני הפכים. חותני, הסופר דוד בן יוסף, היה אומר שעבודה זרה היא מתן ערך מוגדל לכוח מוגבל. כשאנחנו מייחסים ערך מוגזם, סמכות יתר או מעמד מופרז לאדם או למוסד, אנחנו משתעבדים, מחשבתית ומעשית. לכן "ביביזם" הוא כמו עבודה זרה, בלי קשר לשאלה מה דעתך על ביבי כראש ממשלה, כי הוא שעבוד לאדם, לכוח, והוא לא מאפשר מחשבה חופשית, ביקורתית. הביביסט מאמץ אוטומטית את העמדה של ביבי והממשלה בכל נושא, ולכן הוא לא חופשי. אבל גם הרל"בים (רק לא ביבי) שותפים לעבודה הזרה הזו, כי גם הם משועבדים לשנאתם, ולמחשבה שכל מה שביבי או מחנהו עושים הוא רע, אינטרסנטי, מושחת ולא מוסרי, ושאם ביבי יסולק תבוא גאולה. אצלם האליל הוא הנגטיב, הסטרא-אחרא.
3 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו. השעבוד המחשבתי למחנה לא מאפשר לאנשים לגבש דעה בחופשיות
(צילום: AP Photo / Leo Correa)
כואב לי מאוד שהשעבוד המחשבתי הזה לא מאפשר להקשיב, כלומר – לא מאפשר לגבש דעה באופן חופשי, ולפחות לכבד אותה בלי השעבוד המחשבתי למחנה אליו אתה שייך. אסתכן בדוגמה בשביל הקורא מהמרכז-שמאל.
אחד מהורי החטופים הוא צביקה מור, אבא של איתן, איש קרית ארבע ומייסד פורום "תקווה". צביקה מביע כבר שנה וחצי עמדה אחראית, לאומית ומוסרית כשהוא חוזר ואומר שניהול סוגיית החטופים חייב לקחת בחשבון את כל ההיבטים של המלחמה ולדאוג גם לכל עם ישראל ולעתידו. הוא גם חושב שהדרך הנכונה להשגת המטרה – השבת החטופים, כולל איתן בנו – איננה תחינה לעסקה אלא לחץ צבאי מקסימלי על החמאס. מה לא אמרו עליו בתקשורת וברשתות: שהוא ביביסט, שהוא מתנחל מקריית ארבע, שהוא חסר רגש ואטום, שהוא לא אוהב את בנו ועוד כל מיני אמירות מרושעות כאלה. לא חייבים להסכים איתו, אבל חייבים להקשיב לו. לא רק כי הוא אבא של איתן החטוף, אלא כדי שהמחשבה שלנו לא תהיה משועבדת, כדי לכבד דעה אחרת, אנושית לא פחות, וגם, כי כשיש מחשבה ביקורתית – אנחנו קרובים יותר לאמת.
שלוש עצות בדרך לחירות חדשה
א. חירות מחשיבה פוליטית – החשיבה הפוליטית משעבדת משתי סיבות. הראשונה – כי אנחנו משליכים את הכול על הפוליטיקה, וזה לא נכון ולא מקדם תיקון; והשנייה – כי פוליטיקת הזהויות נוטלת מאיתנו את חירות המחשבה. לפיה, אם אני נגד ביבי אני תומך אוטומטית ברונן בר (למרות 7/10), בזה שביבי אשם ובעסקה עכשיו אפילו במחיר הפסקת המלחמה, מתנגד להפסקת הסיוע ההומניטרי, תומך אוטומטית בכל החלטות בית המשפט וחושב שמעולם לא הייתה יועצת טובה כמו גלי. גלי תישארי!
אם אני ימני ההנחה היא שאני חושב בדיוק ההפך: ביבי לא אחראי על כלום, חוץ מההצלחות, רונן בר משת"פ של סינוואר (ולפחות אשם במלחמה), גלי הביתה אתמול! מערכת המשפט היא סיבה לכל רע, המאבק בעד שחרור החטופים הוא מזימה של השמאל להפלת הממשלה, וגיוס החרדים איננו תביעה ערכית אלא מאבק של ליברמן נגד התורה ושל לפיד נגד ביבי.
צורת החשיבה הזו היא לא רק פלגנית ולא רק שטחית, אלא גם ביטוי של עבדות מחשבתית, ולכן רוב הסיכויים שהיא לא נכונה – כי בהיעדר מחשבה חופשית וביקורתית, ואם אין לך יכולת לגבש דעה אמיתית ונקייה בסוגיות שונות, שבאמת הקשר ביניהם קלוש עד לא קיים (חוץ מהזהות והביביזם) – אתה פשוט הכי רחוק מהאמת. חשבו צלול, ענייני, הקשיבו לדעה האחרת עד הסוף, הניחו שגם אתם יכולים לטעות, קבלו מידע מכמה ערוצים, לכו עם האמת שאתם מאמינים בה בלי קשר להשקפת המחנה או העיתון שלכם. חשבו ערכית, היו נקיים, אמיתיים!
ב. חירות מפחד – אנחנו כל כך מפחדים, שמרמים אותנו, שהממשלה תיפול, שמשתמשים בנו לרעה, שזו מניפולציה, שנאבד כוח. הפחד משתק ומשבש. חירות יכולה להיות זהירה, אבל לעולם לא פחדנית. כדי לבחור, כדי לבקש אמת, צריך אומץ. האומץ הוא גם לא לפחד מהזולת, מהדעה האחרת, אומץ לתת אמון, לומר את מה שאתה חושב גם אם זה לא ימצא חן בעיני החברה הקרובה או הבייס.
וגם, הפחד מאובדן החירות הוא בעצמו סכנה גדולה. אנשים לא מחליטים, לא מתחתנים ולא מתחייבים לכלום, כי הם מפחדים לאבד את חירותם. החירות נועדה כדי שנבחר – כלומר, כדי שנצמצמם מתוך חופש את מרחב הבחירה שלנו, כדי שניצור גבולות. אל תהססו להתחייב, לבחור בדרך, לבחור באדם.
ג. חירות מעצמנו – כשציווה א־להים את אברהם "לֶךְ לְךָ", הוא דרש ממנו לא רק להשתחרר מאמונת בית אביו ומולדתו, אלא גם מהדרך שלו, ולהתחיל מחדש. שורש החירות היהודית היא היכולת להיות בן חורין כמו אברהם אבינו, כלומר – לא להיות משועבד אפילו לעצמי. העבר שלי, האידאולוגיה והזהות שלי – לא משעבדים אותי. אין דבר משעבד יותר מהתפיסה שלנו את עצמנו. החירות ממנה היא גם הסיכוי להיות "אנחנו עצמנו" באופן אותנטי, לגלות במה אנחנו מאמינים ומה אנחנו רוצים להיות באמת.
חג חירות שמח!
- הרב תמיר גרנות הוא ראש ישיבת ההסדר אורות שאול בתל אביב
