ועדת הביטחון והצבא של האספה הלאומית בצרפת אישרה היום (ד') פה אחד הצעת חוק להעלות את אלפרד דרייפוס לדרגת תת-אלוף (בריגדר גנרל) לאחר מותו. בכך נפתחה הדרך לאישור הצעת החוק במליאת האספה ביום שני הקרוב.
משגרירות צרפת בישראל נמסר: "האומה הצרפתית חדורת צדק ואינה שוכחת, והיא מעלה לדרגת תת-אלוף את אלפרד דרייפוס לאחר מותו. לתקן עוולה. לחלוק כבוד ללוחם. להדגיש שלאנטישמיות של אתמול כמו של היום – אין ולא יהיה מקום ברפובליקה".
דרייפוס נולד במילוּז שבאלזס למשפחה מתבוללת אמידה. לאחר לימודיו בבית הספר הפוליטכני היוקרתי התגייס לצבא. ב-1892 קיבל דרגת סרן והוצב במטה הכללי. בשעתו, הוא היה היהודי היחיד בו. ב-1894 התגלגל לידי המודיעין הצרפתי מסמך ששלח קצין צרפתי לאיש השגרירות הגרמנית בפריז, והחשד נפל על דרייפוס, שהועמד לדין צבאי.
בדצמבר של אותה שנה הורשע דרייפוס בבגידה במולדת הצרפתית וחודש מאוחר יותר הוא נידון לשלילת דרגתו ולמאסר עולם ב"אי השדים" שבגיאנה הצרפתית.
המשפט עצמו לא נוהל באורח תקין, ולא הוצגו בו ראיות של ממש לאשמתו של דרייפוס (שכן לא היו כאלה), אולם גורמים אנטישמיים בצבא ובציבור הרחב הסיתו את דעת הקהל נגדו.
במקביל נפתחה מערכה ציבורית לזיכויו, שבראשה עמד העיתונאי ברנאר לזר. במהלכה גילה ראש המודיעין החדש, סא"ל ז'ורז' פִּיקָר (Picquart), כי המרגל האמיתי היה קצין אחר, רס"ן פרדיננד ולסין-אסטרהזי (Walsin-Esterhazy), הרפתקן ממוצא הונגרי. קודמו של פיקר בתפקיד, רס"ן אובר ז'וזף אנרי (Hubert Joseph Henry), מגלה המכתב המקורי שיוחס לדרייפוס, זייף מסמכים כדי להפריך את האשמתו של פיקר, שהועבר מתפקידו ונשלח לאפריקה.
המידע שהעביר פיקר לאישי ציבור מהשמאל החריף את הפולמוס בצרפת. אסטרהזי הועמד למשפט, אך זוכה. בינואר 1898 פרסם הסופר אמיל זולה מכתב פומבי תחת הכותרת "אני מאשים", שבו הוקיע את המעלילים על דרייפוס. הפרשה המשיכה לעורר הדים בעולם והפולמוס החריף בצרפת, שנחלקה לשני מחנות: בעד דרייפוס ונגדו. בין תומכי דרייפוס יש לציין את ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלה לעתיד-לבוא. הפולמוס שיסע גם את הצבא הצרפתי, ערער את אמון הציבור בו וגרר שינויים מרחיקי לכת במבנהו ובסגל הקצונה שלו.
בקיץ 1898 נחשפו זיופיו של אנרי, והוא נעצר והתאבד בכלא. הממשלה החליטה על ביטול פסק הדין, ובספטמבר 1899 הובא דרייפוס למשפט חוזר. קציני הצבא חזרו על טענותיהם ובית המשפט מצא את דרייפוס אשם, אך גזר עליו 10 שנות מאסר בלבד. הפולמוס נמשך, וב-1906 קבע בית דין לערעורים שהראיות נגד דרייפוס היו משוללות יסוד. הוא הושב לצבא בדרגת מייג'ור, שירת במלחמת העולם הראשונה ונפטר ב-1935 בגיל 76.
3 צפייה בגלריה
הקצין היהודי ועורך דינו לא קיבלו לידיהם את כל חומרי החקירה. דרייפוס במשפטו
(צילום: Getty Images)
ההד הציבורי שעוררה הפרשה, ובייחוד שורשיה האנטישמיים, העתיקו את הדיון למישור הרחב יותר של פתרון הבעיה היהודית. בנימין זאב הרצל, שהיה בתקופת המשפט עיתונאי אוסטרי וסיקר את המשפט, הגה את רעיון הציונות מתוך חוויותיו באותה עת. במיוחד זעזעו אותו קריאות השטנה האנטישמיות שנלוו ל"מסדר הביזיון" הפומבי ב-5 בינואר 1895, שבו נתלשו הדרגות מעל מדיו של דרייפוס ונשברה חרבו.
לימים הפך "משפט דרייפוס" למושג שגור המייצג האשמת חפים מפשע, והפרשה כולה – לסמל לאנטישמיות ושנאת יהודים באשר הם. מכתביו וזיכרונותיו של דרייפוס ראו אור במספר ספרים.
