לאכול מאותו המסטינג
אני מתקשה להאמין שהדור הצעיר מכיר את הביטוי "לאכול מאותו המסטינג", שנולד מהחוויה הצבאית של חיילים שחלקו כלי אכילה אישיים, ומבטא את קרבת הנפש הנוצרת בצבא. ביטוי דומה רווח בקרב בני ישראל לפני כמה אלפי שנים: "לאכול מאותו קורבן פסח". חוקי האכילה של קורבן הפסח נוקשים; בערב הפסח יש להקריב טלה או גדי בני שנה, ועד הבוקר יש לאוכלו עד תום. בשל העלות הגבוהה וכמות המזון שצריך להתכלות בלילה אחד, הוקמו חבורות אכילה משותפות.
בתרבות של אכילה בידיים מקערות אוכל משותפות, נדרשת מידה רבה של אמון בין הסועדים, וכשישוע אומר בסעודה האחרונה, שהתקיימה בפסח (הברית החדשה, הבשורה על פי מַתָּי כו, 23): "האיש אשר טבל עִמי את ידו בקערה הוא ימסרני", הוא מתאר את הבגידה האולטימטיבית – האיש שנתתי בו די אמון כדי לחלוק עימו את צלחתי, יבגוד בי.
2 צפייה בגלריה
בני הזוג נתניהו ושרים בממשלה באירוע של מועצת בנימין בירושלים. לא מבינים את עוצמות הכאב והזעם
(צילום: אמיר אטינגר)
יותר מארבע קושיות
יהודים אוהבים להמציא קושיות, וסעודת החבורה של פסח מעוררת הרבה יותר מארבע קושיות. הנה דוגמה (מסכת פסחים, פרק ח משנה ד): הממנה עִמו אחרים בחלקו, רשאים בני חבורה ליתן לו את שלו, והוא אוכל משלו והם אוכלים משלהם.
בעברית של ימינו, השאלה היא מה דינה של מי שמצטרפת לחבורת פסח ולאחר זמן מחליטה לחלוק את חלקה עם חברות נוספות. המשנה קובעת כי החבורה המקורית לא חייבת לקבל את המצטרפות החדשות. אפשר לחרוג מהכלל המחייב אכילה משותפת של החבורה, ולהוציא את המצרפת ואת חברותיה מחוץ למעגל המקורי. הגיוני – את לא ביקשת רשות והחבורה לא מחויבת לסבול את החברות שלך. אין חדש תחת השמש ואותם דיונים, בשינוי אדרת, עולים תדיר בסעודות החג שלנו; מי הזמינה? מה פתאום ההם באו? אולי אנחנו חבורה גדולה מדי וכדאי להתפצל?
הפסקת עשר בבית המדרש
עד כאן החוק, ועכשיו אגדה (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף פט עמוד ב; מתורגם מארמית ומעובד):
רב פפא ורב הונא בנו של רב יהושע, עירבו פיתם זה עם זה.
עד שאכל רב הונא בנו של רב יהושע מנה אחת של לחם, אכל רב פפא ארבע מנות.
אמר לו (רב הונא לרב פפא): תן לי את החצי שלי.
אמר לו (רב פפא): הרי קיבלת אותי.
השיב רב הונא את כל התשובות בנושא ורב פפא לא הסכים לחלוק.
(בסיומו של הדיון התרצה רב פפא), נתן לו (לרב הונא) את חלקו.
הלך רב הונא ועירב את פיתו עם רבינא.
בזמן שאכל רב הונא מנה אחת, אכל רבינא שמונה מנות.
אמר: מאה פפי ולא רבינא אחד.
האגדה מציעה תרגום "חילוני" לאכילת קורבן הפסח. הסעודה המתוארת היא סעודה יומיומית שסעדו חכמים שחיים בבבל במאה השלישית לספירה, מרחק שנים וקילומטרים מבית המקדש. שני חכמים קבעו לערב את פיתיהם, כלומר שכל אחד יוציא את המזון שלו והם יאכלו יחד. אלא שאכילה משותפת במצבים שבהם כמות המזון מוגבלת מחייבת רמה גבוהה של תשומת לב והתחשבות, וזה לא מה שקורה באגדה שלנו.
רב הונא רואה שרב פפא אוכל פי ארבעה מהר יותר ממנו ומבין שנכנס לעסקה לא משתלמת. רב הונא מבקש לחזור בו מהסיכום ולקחת את חלקו. אלא שלרב פפא אין סיבה לוותר והוא מנמק את סירובו במגוון תשובות הלכתיות. בסופו של דבר מצליח רב הונא לשכנע שמדובר בניגוב חומוס של יום חולין ולא בסעודת פסח, ומקבל חזרה את הפיתות שהביא מהבית.
רב הונא אוכל לאט וחושב לאט, ולא לומד לקח. במקום לסיים לבד את ארוחתו, הוא פונה לחברותא אחר. אולי הוא מאמין ש"מי שאוכל לבד מת לבד". הוא מגלה שרבינא אוכל עוד יותר מהר, ועל כל ביס של רב הונא, לוקח רבינא שמונה ביסים. רב הונא המתוסכל מסכם: עדיפים מאה רב פפא על רבינא אחד (הוא לא היה טוב גם בחשבון, כנראה).
סיפור בדיחה
האגדה שלפנינו שייכת לז'אנר של סיפורי הבדיחה והגחכת החכמים. בתחילה נדמה שהמספר רוצה לצחוק על הגרגרנות של רב פפא ורבינא, אבל בסיום רב הונא לא יוצא טוב ומחליק על כל בננה אפשרית; אם אתה דואג למנת האוכל שלך ויודע שאתה אוכל לאט, תשקול לאכול לבד (ממילא כולנו מתים לבד). הגיחוך מתעצם כשרב הונא חוזר על הטעות בפעם השנייה ומעצים את מצוקתו.
הבדיחה היא על חשבון כולם
חוקרת המקרא, פרופ' לאה מזור, מאפיינת סוג של סעודות מקראיות שהיא מכנה "סעודות זדון". דוגמה מובהקת לסעודת זדון היא הסעודה שאוכלים אחי יוסף לאחר שזרקו אותו לבור (בראשית ל"ז): "וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם; וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם". הסעודה מגבירה את רתיעתנו מהאחים האכזריים.
רבינא ורב פפא מעוצבים כקריקטורה של אחי יוסף, רשעים בקטנה: יש להם חבר שונה, קצת איטי, ובמקום לגלות חמלה הם מאיימים לחסל את לחמו. זה לא כמו לזרוק אח לבור, אבל זה מכוער.
לכאורה התלמוד מבזבז את זמנו (ואני את זמנכן) על תחרות מזון קטנונית ומיותרת. אבל כאלה החיים. יתר על כן, כיוון שאוכל מספק את אנרגיית החיים שלנו, הוא סמל רב עוצמה.
סעודות זדון ישראליות
סעודות זדון ישראליות יש לצערי למכביר. למשל, קהילה שנוסעת לאומן בשעה שאחיה קורסים תחת הנטל. גם אם הכסף והמאמץ הפוליטי המוקדשים לנסיעה לאומן הם זוטות (מבחינת המדינה), זה מנקר עיניים, זה ה"ביס" המרובע שלוקחת לעצמה קהילה שקרובה לצלחת.
אני בעיקר חושבת על הילדים (כן, הם ילדים) שגוססים במנהרות חמאס, מקוששים פירורי פיתות, בשעה שמי שיכולים להציל אותם מקצרים ישיבת קבינט כדי להגיע ל"סעודת זדון" במסעדה. זה לא צירוף מקרים אומלל, זו עמדה נפשית בלתי נסבלת. כמה נלעג ואטום נשמע השר אלי כהן שהגן על עצמו במילים: "זו לא הייתה סעודה, אפילו כוס מים לא שתיתי". הוא לא מבין סמלים וגם לא את עוצמות הכאב והזעם שלנו. אני מקווה שהבחירות ילמדו אותו.
נתניהו לאחר הביקורת על השתתפותו באירוע של מועצת בנימין
(צילום: דוברות רה"מ)
אני עוברת ברחובות ורואה שלטי חטופים שנרצחו בשבי ועליהם נכתב בכתב יד "סליחה", והלב נמעך. אנחנו מרגישות אשמות על אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ (בראשית מ"ב, כ"א), אנחנו מפגינות, בוכות וזועמות, אבל לא מצליחות להציל את אחינו ואחותנו. הבעיה שלנו כרגע היא לא חמאס אלא ראש ממשלת ישראל. אם הוא רק היה רוצה, החטופים שחיים וגם אלה שלא כבר מזמן היו איתנו, ותהליך השיקום היה מתחיל.
הקהילה שלנו שבויה בידי איש שכינס סביבו עדת אומרי הן חסרת מצפון, וכל מה שמעניין אותו (ולכן גם אותם) הוא להמשיך לזלול את הכבוד, הכוח והכסף של הציבור. הילדים שנותרו בחיים גוססים והאנשים האחראים שנמצאים בעמדת מנהיגות – כולל הרמטכ"ל, הנשיא, מערכת המשפט וזרועות שירותי הביון – חייבים לשים סוף לטירוף.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןגם אנחנו האימהות חייבות לעצור את זה: אין לנו ילדים מיותרים למלחמה ולמוות בשבי. בעזה יש סבל נורא וגם מולם אסור לנו לנהל סעודות זדון. יש לשקם בתבונה ובחמלה את האזור כולו, זה אפשרי.
הזמן של כולנו אוז"ל.
שבת שלום.
