לקראת יום הכיפורים אני רוצה לעשות התרת נדרים.
לא לנדרים שאמרתי בקול. דווקא לאלה שמעולם לא ניסחתי, ובכל זאת קיימתי באדיקות. ההסכמים השקטים שעשיתי עם עצמי על מה חשוב ואיך נכון לחיות.
אני מבקש להתיר את הנדר להספיק.
יש בי אמונה עיקשת שעוד דבר אחד תמיד יכול להיכנס. עוד מייל לפני שיוצאים, עוד טלפון בדרך, עוד משימה לפני הפגישה. וכשהערך "להגיע בזמן ולכבד את מי שמחכה לי" פוגש את הערך "להספיק עוד משהו"- איכשהו, "להספיק עוד משהו" מנצח.
אולי לא כל מה שאפשר לדחוס ליום צריך להיכנס אליו. לפעמים הדבר החשוב ביותר שאני צריך להספיק הוא פשוט להגיע בזמן.
עו״ד רועי אביקסיס, ראש המחלקה לזהות יהודית ציונית בהסתדרות הציונית העולמית וסגן יו״ר קק״ל
(צילום: עדי ירחי)
אני מבקש להתיר את הנדר למצוא קיצורי דרך להיות בריא.
אני עדיין מחפש את הדבר הקטן שישנה הכול. האימון המקוצר שעושה בעשר דקות מה שאחרים עושים בשעה, המאכל שאם רק אפסיק לאכול הכול יסתדר, או ההבטחה שאם אוכל מספיק כרוב אחיה עד מאה. משהו יעיל, רצוי מגובה במחקר, ועדיף שלא ידרוש ממני לשנות יותר מדי.
ובסוף, מאחורי כל קיצורי הדרך, מחכה אותה אמת פשוטה ומעצבנת: לישון טוב, לאכול סביר ולזוז. מתברר שהראש שלי מתלהב מחידושים הרבה יותר מהגוף שלי.
אני מבקש להתיר את הנדר כאבא להגיב לכל דבר.
כהורה, אני נוטה לחשוב שחינוך מחייב תגובה מיידית: לכעוס, להכריז "מהיום..." ולקבוע כלל חדש, שבהרבה מהמקרים מחזיק פחות זמן מהרגש שהוליד אותו.
אני רוצה פחות הצהרות ויותר עקביות. פחות לחנך מתוך הרגע ויותר לעשות, יום אחרי יום, את מה שאני באמת מאמין בו. הילדים שלי ממילא לומדים יותר ממה שאני עושה מאשר ממה שאני מכריז.
אני מבקש להתיר את הנדר לפתור בעיות.
כשמישהו מספר לי על בעיה, הראש שלי מיד מתחיל לעבוד: מה אפשר לעשות, למי כדאי להתקשר ואיך מתקדמים מכאן. יש אנשים שמקשיבים עם הלב; אני מקשיב עם טבלת אקסל פתוחה בראש.
אני רוצה לזכור שלא כל מי שמשתף אותי מבקש פתרון. לפעמים הוא פשוט רוצה שאהיה איתו רגע בתוך הבעיה, לפני שאני רץ לתקן אותה.
אני מבקש להתיר את הנדר לחיות בתוך הפיד של עצמי.
האלגוריתם מכיר אותי מצוין. הוא יודע מה ירגיז אותי, מה יחזק אותי ובעיקר את מי להראות לי כדי שאשתכנע שוב שאני מוקף באנשים הגיוניים- כלומר, כאלה שחושבים כמוני.
אולי צריך להמציא מנהג יהודי חדש: פעם ביום להיכנס בכוונה לפיד של מישהו שאני ממש לא מסכים איתו. לא כדי להתעצבן ולא כדי לענות. רק כדי לבלבל קצת את האלגוריתם- ואולי גם את עצמי.
אני מבקש להתיר את הנדר שאנחנו יודעים להיות עם בעיקר כשכואב.
ברגעי משבר אנחנו מופלאים. חוצים אוקיינוסים, פותחים בתים, ארנקים ולבבות. הכאב היהודי הוא דבק חזק מאוד.
אבל אני לא רוצה שנזדקק לאויבים כדי להרגיש אחים. אני רוצה שנדע להיפגש גם סביב מה שאנחנו רוצים ליצור: תרבות, לימוד, שמחה ועתיד משותף. לא רק מה מאיים עלינו, אלא גם מה מושך אותנו זה אל זה.
אולי זו התרת הנדרים שאני מבקש השנה: לא מהבטחות שלא קיימתי, אלא מכמה הבטחות שקיימתי יותר מדי. כי לפעמים כדי להתחיל שנה חדשה לא צריך לקבל על עצמנו עוד משהו. צריך לפעמים דווקא להתיר.
עו״ד רועי אביקסיס, ראש המחלקה לזהות יהודית ציונית בהסתדרות הציונית העולמית וסגן יו״ר קק״ל
