דוד בן ארזָה שר על נושאים שלא מקובל לדבר עליהם בפומבי, ובטח שלא לשיר עליהם, במגזר החרדי שממנו הוא בא – כמו אהבה, ערך עצמי ומשברים נפשיים. "כמה עליבות שיש בי, כבר לא יכול לשמוע את זה", הוא שר באחד משיריו. המילים האלה נבעו, לדבריו, ממערכת יחסים פוגענית.
"אני חושב שהייתי בקשר רעיל. דברים קרו נורא בפתאומיות", הוא מספר על הבחורה שנתנה לו את ההשראה לשיר. "היינו ביחד ופתאום היא הלכה. נפרדנו ואז חזרנו ושוב נפרדנו. היא אמרה לי מילים קשות ופגעה בי. לא אשכח שהיא אמרה לי את המשפט הזה: 'אתה יודע מה הבעיה שלך? העליבות הזאת שלך – זה מוריד'. היא תפסה שיש בי קצת חוסר ביטחון. יש בי צד עדין, רגיש ושברירי, והיא שמה על הצד הזה אלומת חושך".
דוד בן ארזה מבצע את "תכלת ולבן"
(צילום: דוד מיכאל שחר, הוקלט באולפני אנובה)
גם אם השיר הבא באלבום הבכורה שלו מבקש לאזן את התמונה ("אתה טוב / ולא משנה כמה פגעו בך"), המילים הקשות מוסיפות להדהד. "יום אחד ראיתי אותה בירושלים. הסתובבתי שם כמו ארי בסוגר, כי כבר לא ממש היינו בקשר, אז לא יכולתי לגשת אליה", הוא נזכר בנקודת השפל שממנה השיר "כמה עליבות" נולד, "לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ואז היא עלתה לאוטובוס. כתבתי לה 'אני כאן' והיא אמרה לי 'יאללה, תבוא לומר שלום'. נסעתי באופניים החשמליים, ניסיתי להשיג את האוטובוס, טסתי מהר כל הדרך וברגע האחרון ראיתי אותו בורח לי מול העיניים. הרגשתי כזה מעפן, למה אני נוסע ורודף אחרי מישהי שלא רוצה אותי ועוד פוגעת בי? למה אני עושה את זה לעצמי? הרגשתי שאני אפס מאופס אחד גדול. נסעתי הביתה בגשם והיה לי פאנצ'ר בגלגל. איכשהו הצלחתי להגיע איתו הביתה. הרגשתי כאילו פינצ'רו אותי, כאילו האופניים הרגישו אותי".
אלבום הבכורה שלו, "ר ח מ י ם" (הרווחים במקור), מסמן אותו כאחד הקולות המסקרנים היום במוזיקה הישראלית. הוא משלב בין טקסטים אישיים מאוד להשראה מהמקורות, בין הפקה מושקעת עם נגיעות של מוזיקה אלקטרונית לעולם הניגונים החסידיים. מתוכו אולי הזדמן לכם לשמוע את השיר "נס", דואט שלו עם אמיר שדה, שנכנס לפלייליסט של גלגלצ וזכה לאהבת הקהל.
7 צפייה בגלריה
דוד בן ארזה. "באתי הביתה ואמרתי לעצמי: איזה פלא הדבר הזה, גם אני רוצה נס"
(צילום: יהב טרודלר)
השיר "נס" נכתב לאחר שאחותו נכנסה להיריון. "אני זוכר שבאתי הביתה ואמרתי לעצמי: וואו, איזה פלא הדבר הזה, גם אני רוצה נס. ממש ככה", הוא אומר. "זה נכתב עוד לפני המלחמה, ופתאום זה קיבל משמעות אחרת, כי מי לא רוצה נס ברגע הזה? זה קצת טריקי כי אנחנו אומרים שם 'האלוקים לא ממהר' ו'אני לא ממהר', ובעניין החטופים כדאי למהר. אפילו קיבלנו על זה תגובות, והבהרנו לאנשים שזה לא נאמר על החטופים. את החטופים כדאי להחזיר כמה שיותר מהר. כמה מחיר לשלם – יש הרבה דעות, אבל ברור שיש שם דחיפות".
בן ארזה בן ה-26 עדיין גר בבית הוריו בשכונת הר נוף בירושלים, ומקליט מוזיקה עם שותפיו ליצירה באולפן בתל אביב. את רוב שירי האלבום הפיקו הצמד אמיר ובן – אמיר שדה ובן מאור, שמות מוכרים בתעשייה, שידועים בין השאר בזכות הלהיט "תל אביב זה אני ואת" שיצרו עם ג'יין בורדו. יוצר נוסף שבן ארזה עבד איתו הוא טהר שפי, שעבד בין השאר עם יסמין מועלם וכתב יחד איתה את השיר "יחפים". אבל מי שגילה אותו הם בכלל איצי ברי ואלי קליין, צמד המוזיקאים החרדים.
"הם צמד המפיקים החרדים הכי מצליח במדינה. איצי ברי הוא שכן שלי כבר שנים", הוא נזכר, "לפני כמה שנים שלחתי לו סקיצות לשירים והוא אמר לי: 'למה אתה לא עושה עם זה כלום? בוא אליי הביתה'. זה היה בתקופת הקורונה, בסשנים הראשונים היינו עם מסכות. כששמעתי את השיר הראשון שלי שמופק היו לי דמעות בעיניים. זה היה רגע מיוחד ממש. אני חייב להם המון, שם זה התחיל".
שיחה עד הבוקר עם חנן בן ארי
משם הוא יצא למסע חיפוש אנשי מקצוע ושותפים נוספים ליצירה, שלח סקיצות וקיווה לטוב. את טהר שפי הוא פגש במדרשת זיו, שבה הוא לומד במסגרת חבורת לימוד שמוביל אביתר בנאי. "יש שם אנשים מכל קצוות הקשת. זה מיועד יותר לחילונים, לחוזרים בתשובה או לאברכים בגיל מבוגר יותר. הגעתי לשם אחרי שסיימתי את הפרק שלי בעולם הישיבות", הוא אומר.
בחבורה נוצרה לו היכרות קרובה עם אביתר בנאי. "באתי לשם כדי ללמוד תורה, אפילו לא אמרתי לו שאני מוזיקאי, ויום אחד הוא בא אליי ואמר לי: 'תקשיב איזה קטע, הבן שלי מגיע אליי ואומר לי: יש זמר חרדי שאתה חייב לשמוע. אני שומע ושואל, וואי, איך קוראים לו? הוא ענה לי ואמרתי – מה? אני מכיר אותו! אני לומד איתו'", הוא נזכר בחיוך.
יש איזו עצה מיוחדת שהוא נתן לך, בנוגע למוזיקה וליצירה?
"אם אני מסכם את זה במשפט, זה בעיקר להתרכז בפְּנים ולא בחוץ. כי העולם הזה כל כך מלא בחוץ, והחוץ הזה משגע. הדגש ביצירה צריך להיות על התרכזות בפנים".
יוצר ישראלי בכיר נוסף שהזדמן לו לפגוש הוא חנן בן ארי. החיבור הראשוני איתו נוצר לפני תחילת המלחמה ב"מופע הינדיקים" – הופעה מסדרת הופעות אינטימיות שבה מבצע בן ארי גם שירים פחות מוכרים ולא רק להיטים. "באתי להופעה שלו, והוא זיהה אותי מהבמה. אחרי ההופעה הוא ניגש אליי ואמר לי: 'דוד, מה נשמע?' שאלתי אותו מאיפה הוא מכיר אותי, והוא אמר לי: 'אני עוקב אחריך ואוהב את מה שאתה עושה. אתה טוב, אתה טוב'. התרגשתי כולי ואמרתי לו: בוא נשב. אז הוא אמר 'יאללה, יש סליחות בפרדס חנה, תבוא לסליחות'. אמרתי לו: אני לא נורמלי, אני אבוא מירושלים לפרדס חנה. לא היה לי נעים לבוא במיוחד, תכננתי טיול לצפון ובדרך חזור שלחתי לו הודעה באינסטגרם. הגעתי לסליחות ב-12 וחצי בלילה. עד הבוקר ישבנו, סיימנו את השיחה בחמש. אחת השיחות הכי עמוקות ומשמעותיות שלי בחיים הייתה עם חנן".
מקרליבך ועד בילי אייליש
אנחנו נפגשים בבית קפה בשכונת גבעת שאול הירושלמית. הוא אחד מבין שבעה אחים ואחיות (כל האחרים נשואים), חובש כיפה שחורה ולובש ציצית עם פתיל תכלת. בימים אלה הוא עוסק בהכנות למופע להקה להשקת האלבום בזאפה ירושלים (25.3).
7 צפייה בגלריה
בילי אייליש. "לא הבנתי מילה באנגלית אבל הרגשתי שהיא מתמסרת לשיר"
(צילום: Michael Tran / AFP)
למשפחתו יש שורשים חסידיים, אבל סבו כבר נטה לזרם הליטאי, והוא התחנך במוסדות ליטאיים. אביו מלמד היום בישיבת הסדר חרדית, ישיבת משמר התורה, שבראשה עומד הרב דוד לייבל. אימו מרצה במכללה ירושלים בבית וגן. סבא רבא שלו הוא הרב אליהו כי טוב, שנודע בשל "ספר התודעה" שחיבר על מועדי ישראל.
בילדותו גדל בן ארזה על מוזיקה של הרב שלמה קרליבך, שגם היה מקורב למשפחה. לא בכדי דגימה משירו "אני מאמין" משולבת בתחילת השיר "רחמים", מהבולטים באלבום הבכורה שלו. הוא התחיל לנגן בגיטרה בגיל 13, ובהמשך עבר לפסנתר. "היו פה ושם גם שירי ארץ ישראל בבית, קצת אריק איינשטיין, נעמי שמר", הוא מעיד. "באיזשהו שלב התחלתי להכיר עוד סוגי מוזיקה. זה התחיל מעידן רייכל. כל בחור ישיבה נחשף באיזשהו רגע לרייכל וזה מקפיץ את כל העולם הרגשי שלו, זה מלווה איזשהו תהליך של התפתחות רגשית. גם את שולי רנד שמעתי".
השראה נוספת ומפתיעה היא בילי אייליש. בן ארזה לא ישכח את הרגע שבו נחשף ליצירתה בפעם הראשונה. זה קרה כאשר בשיטוטיו ביוטיוב נתקל בביצוע שלה לשיר "When the Party's Over". "זה היה ביצוע לייב שבו היא שרה ואחיה פיניאס מנגן. ממש הרגשתי שהיא מתמסרת לשיר, לא הבנתי מילה באנגלית אבל ראיתי שהיא מתמסרת בשירה שלה", הוא מתאר. "איך שאני שר היום – המון אני לומד ממנה".
אז בילי אייליש היא מקור השראה מרכזי מבחינתך?
"לגמרי. ביצירה עצמה זה גם דוד המלך, להבדיל. אם אצליח יום אחד לכתוב פסוק, טקסט נצחי שמחזיק אלפי שנים, זה חלום".
7 צפייה בגלריה
עידן רייכל. "כל בחור ישיבה נחשף אליו בשלב כלשהו וזה מקפיץ את העולם הרגשי שלו"
(צילום: עמית שאבי)
בתקופת הקורונה התחיל לצאת לשידוכים במטרה למצוא כלה. אם תהיתם, הוא לא מסוג הבחורים שמסתפקים בשלוש פגישות לפני האירוסים. "באותה תקופה נשבר לי הלב בפעם הראשונה בשידוך. זה היה סיפור מורכב", הוא משחזר. "נפגשתי עם מישהי במשך חודשיים בערך ורציתי להמשיך, היא רצתה ואז ההורים שלה שכנעו אותה שלא. יצאתי מזה חבול רגשית, גיליתי אז כמה אני רגיש. אני זוכר את הרגע הזה, בארבע לפנות בוקר, אני יושב מול האורגנית ובפעם הראשונה בחיים יוצא לי שיר".
זו הייתה רק תחילתו של פרץ יצירה: "כתבתי כל יום שניים-שלושה שירים, גם הטקסט וגם הלחן ביחד. חלקם גולמיים מאוד, ולא העזתי להשמיע לאף אחד. לאט-לאט התחלתי להשמיע לאחותי הקטנה והייתי מדי פעם שולח סקיצות לאיצי ברי". שירו הראשון, "תישאר", הוקדש לזכרו של הרב אברהם ישעיהו הבר, מייסד עמותת "מתנת חיים" הפועלת לעידוד תרומות כליה וקרוב משפחתו של בן ארזה, שנפטר מקורונה.
מאתגר את התפיסה החרדית
תחנות הרדיו החרדיות מתקשות לעכל חלק מהחומרים שלו. "עצם זה שמישהו מעז לשים את הלב שלו על השולחן אצלנו, גם את החלקים הפחות יפים ופחות שמחים שלו, זו פריצת גדר", הוא אומר. "פחות מקבלים בברכה מישהו שחושף את הפנימיות שלו, גם אם אין בזה שום בעיה הלכתית. עצם זה שמישהו מעז להביא צדדים חלשים שלו, זה נורא לא מקובל. זה גם מאתגר את התפיסה שצריך להיות שמח, וגם מאתגר את תפיסת הגבריות החרדית".
שלא לדבר על זה שזה עלול לסכן את השידוך שלך.
"אתה יודע כמה עניינים היו לי עם אמא שלי על זה? הייתי צריך להסביר לה: 'אבל זה אני, אני רוצה מישהי שתאהב את זה'. אני אמיתי, אני לא רוצה מישהי שתאהב רק את הצד המוצלח שלי".
"כל השירים שכתבתי לא ימלאו את הבור בלב", הוא שר באחד השירים. "על 'בור בלב' קיבלתי תגובה: 'למה אתה בעצבות? הרי אתה עם אמונה! השם יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב. איך אתה עצוב?'"
מה, אנשים באמת חושבים שאם יש לך אמונה אין לך בור בלב?
"הרדיקליות של התפיסה של חלק מהחרדים אומרת שגם אם יש לך, אז זה פגם ואתה לא צריך לדבר על זה. בעיניי צריך לדבר על זה, זו אפילו שליחות, כי בשביל למלא משהו ולהאיר בתוכך אתה חייב קודם כול להכיר בבעיה. 'תמיד אוהב אותי' הוא שיר מגניב, אלייצור יוצר מהמם וששון שאולוב כפרה עליו, אבל האם זה המסר היחיד שאפשר לשיר עליו? יש עוד תחושות בעולם האנושי, אנחנו בני אדם ועוברים עלינו דברים".
גם החיבור להווי הישראלי בולט ביצירתו. "תכלת ולבן", שיר תפילה לבית שמייחל להקמת משפחה, יכול להתפרש בקלות גם כשיר על הבית הלאומי. הוא שר על "אֶרֶץ, אַכְזָבוֹת / מִתְנַגֵּן לוֹ שִׁיר הֶרֶס / שֶׁבֶר, אֲנָחוֹת / אֲנָשִׁים נוֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ", ובפזמון הוא מייחל: "בַּיִת וּמִדְרָשׁ / נִבְנֶה אֶת חֻרְבוֹתֵינוּ". ההתייחסות לטלטלות בישראל מפורשת לא פחות ב"מאמין בך מאֹד", שמוקדש לארץ ולכאביה: "ארץ נחרכת / נראה שאי אפשר אחרת / אני מרגיש כמו בסרט אמיתי מדי (...) לאן את דוהרת / לתהום או לשקט / לחלום או לשבר / אני עוד מאמין בך מאוד".
7 צפייה בגלריה
טקס ההשבעה (הצהרה) של חטיבת חשמונאים. "כל צד לא מעריך מספיק את מה שהצד השני עושה"
(צילום: שילה פריד)
במהלך המלחמה הוא החליט לפנות לשירות אזרחי ולתרום למדינה בדרכו. "הבנתי שאם אני כבר לא בחור ישיבה, אני צריך לשרת. אני עושה שירות אזרחי בעמותת 'תקווה ומרפא' שמלווה חולי דיאליזה. הפעילות שאני מתמקד בה ומרגיש בה משמעותי היא פרויקט שיקום של נערים, שבו בונים איתם סדר יום ומלווים אותם בתעסוקה וביצירה", לדבריו.
יש סיכוי שנראה אותך הולך בדרכי הזמר החסידי מענדל ראטה ומתגייס לחטיבת חשמונאים?
"אני חושב שגם אם הייתי חילוני, לא הייתי מתאים להיות לוחם. כנראה היו שמים אותי בתפקידים אחרים. למזלי החוק היום מאפשר ללכת למסלול של שירות אזרחי".
הוא מוסיף ואומר: "ברור שאני מכיר תודה גם לאלוקים וגם לאנשים שנותנים לנו ביטחון בארץ ומאפשרים לגור כאן. ברור שאני מכיר תודה על הפרויקט הזה, זה נס מטורף שאנחנו נמצאים כאן, וגם המון הקרבה של אנשים. לדעתי צריך לחשוב מחדש איך כל אחד שומר על הערכים שלו וגם משתתף בפרויקט הזה של עם ישראל בארצו".
קו פרשת מים
דרכו בעולם הישיבות הייתה מורכבת. אחרי שחש מיצוי בתום שלוש שנים בישיבת היכל יצחק (לנדא) בירושלים, הוא חיפש ישיבה אחרת. כמה ימים בישיבת פוניבז' הספיקו לו כדי להבין שזה לא המקום המתאים לו, ומהר מאוד הוא חזר מבני ברק לירושלים. הוא החל ללמוד בישיבת מהרי"ל – אבן ישראל, ובתקופה ההיא למד נהיגה והוציא רישיון. לאחר מכן חזר לישיבה הגבוהה הראשונה שבה למד, והסתבך.
7 צפייה בגלריה
בן ארזה בהופעה. "אני חושב שמי שחי בחרדה וזה האתוס המרכזי של חייו, הוא פחות חי"
(צילום: דוד טירנובר)
"גילו שיש לי רישיון נהיגה והעיפו אותי. הסיבה היא שמפחדים שם מכל דבר קטן יכול להוציא אותך מהלימוד, רכב נותן לך חופש לעולם", הוא מסביר. "התחלתי לחשוב מה זה אומר: אם כל דבר קטן מאיים עליך, אולי זה אומר שמשהו בתפיסה שלך לא מספיק חזק? אולי יש כאן איזשהו באג במערכת? כך התחילה האמביוולנטיות שלי מול העולם הישיבתי. זה היה קו פרשת מים. רישיון נהיגה הוא דבר אלמנטרי יחסית, זה חופש תנועה. אם זה מאיים עליך, יש מצב שמשהו חלש אצלך".
בשלב מסוים הוא רצה לחזור לישיבה. החתימו אותו על התחייבות לא לנהוג, ורק בתנאי שלא ישתמש ברישיון הסכימו לקבל אותו בחזרה. בתקופת הקורונה היה לו חשוב לשמור על הנחיות משרד הבריאות, ואז הוא עזב את הישיבה באופן סופי.
"יש סכנות בחוץ, אנשים בסוף מחפשים עולם בטוח ויש משהו בטוח בגרסה החרדית", הוא אומר היום, "אבל יש גם סכנות מהצד השני. בכללי אני חושב שמי שחי בחרדה וזה האתוס המרכזי של החיים שלו, הוא פחות חי. זה גם חלק ממה שהאלבום בא לומר. האלבום נפתח במשפט 'נִדְמֶה שֶׁקָּרְתָה טָעוּת ורוּבַּטְנוּ'".
מה אתה אומר בעצם, שהחרדיוּת היא פס ייצור?
"זה מכוון לכמה נושאים. יש כאן גם את ה'רובטנו' מהבחינה הדיגיטלית, אפרופו AI. אני מרגיש שבכל חברה יש מי שמנסים להפוך אותנו לרובוטים. בחברה הכללית מארק צוקרברג רוצה שתהיה רובוט שלו, וטיקטוק רוצים שתהיה הרובוט שלהם, ואולי גם עוד מוסדות וגופים; ובחברה החרדית זה הממסד הדתי, שלפעמים במקום שתהיה עובד השם, תחיה ותחווה בצורה אמיתית ועמוקה את הקשר שלך עם אלוקים, הפכו אותנו לרובוטים שמקיימים מה שצריך. אני לא מאשים כאן רק את החרדים, אני ספגתי את זה אצל החרדים ככה, ואצל החילונים כשאני פותח את האייפון אני סופג את הרובוטיות בצורה אחרת".
אז בוא נדבר על האייפון. במקום שבאת ממנו אסרו טלפונים חכמים באופן גורף.
"קניתי אותו אחרי שעזבתי את הישיבה. זה חלק מאותה אמירה שצריך להתמודד עם החיים בשביל לנצח אותם, אתה לא יכול לברוח מהתמודדות. באיזה גיל זה מתאים ומה המינונים? אני לא נכנס לזה, אלה באמת שאלות עדינות, אבל באופן כללי כדאי שתהיה מחשבה שצריך לחיות. האלבום שלי נקרא 'ר ח מ י ם' כשהאותיות מופרדות, כי זה גם רחם. יש בו אמירה שצריך להיוולד, צריך להתחיל לחיות".
עם כל הביקורת, הוא עדיין מעריך מאוד את עולם הישיבות, וקובע בעצמו עיתים לתורה. "לפני שהחרדים יבינו מה זה הקרבה של צבא, ולפני שהחילונים יבינו מה לימוד תורה יכול לתרום לאדם ולחברה, יהיה קשה מאוד לדבר", הוא אומר בנוגע לוויכוח הציבורי סביב סוגיית הגיוס. "כרגע כל צד לא מעריך מספיק את מה שהצד השני עושה".
בסיום השיחה הוא קם ומחייך. "תתבגר דוד, אתה לא תפסיד אם תעז להיות אתה", הוא אומר לעצמו בשיר "רחמים". היום הוא יכול להתחיל ליהנות מפירות התעוזה.
