בעיצומו של העימות בין אוניברסיטת הרווארד לממשל טראמפ סביב טענות לאוזלת יד בטיפול באנטישמיות, החליטה האוניברסיטה לקדם מינוי שעלול להחריף את הביקורת: פרופ' שאול מגיד, מההוגים היהודים הבולטים המזוהים עם עמדות של "ציונות נגדית" (Counter-Zionism) – גישה המבקשת להציע לציונות חלופה רוחנית – מונה לחוקר היהדות המודרנית הראשון בתפקיד קבוע בבית הספר לתיאולוגיה של האוניברסיטה.
המינוי הנחשק הוא לתקופה של חמש שנים עם אופציה להארכה. המינוי הוצג כהבעת מחויבות להרחבת תחום לימודי היהדות במוסד – אך הצליח לעורר תגובות נוקבות מצד חברים בקהילה היהודית בארה"ב ובישראל.
לטענת אוניברסיטת הרווארד, המינוי דווקא נועד להיאבק באנטישמיות במוסד. צוות בדיקה שמונה בעקבות אירועי 7 באוקטובר קבע כי ״הוראה פוליטית״ בארבע פקולטות "מנרמלת אנטישמיות" ויוצרת תחושת הדרה בקרב סטודנטים יהודים וישראלים. בדוח נכתב בין היתר כי מרצים מאשימים את היהודים בנכבה ובשיתוף פעולה עם עליונות לבנה בארה”ב, ומקדמים גישות של "דה-ציוניזציה" המזהות את ישראל כמפעל קולוניאלי.
מגיד, בן 66, גדל כחילוני בניו יורק, עלה לישראל בשנות ה-20 לחייו, למד בישיבות חרדיות בירושלים והוסמך לרבנות ב-1984. בהמשך "התפכח מהאורתודוקסיה" אך נותר בעולמה הרוחני של היהדות. הוא לימד באוניברסיטאות מובילות בארה"ב, היה עמית בכיר במכון שלום הרטמן בניו יורק, ופרסם שמונה ספרים ומאות מאמרים – בהם גם ביוגרפיה שנויה במחלוקת של הרב מאיר כהנא.
מרכז הגותו של מגיד עוסק בביקורת על ציונות, אותה הוא רואה כ״פרויקט כוחני״ שהרחיק את היהדות ממקורותיה המוסריים.
בעוד הפוסט-ציונות מבקשת לעדכן או לבקר את הפרויקט הציוני מתוך מחויבות מסוימת אליו, והאנטי-ציונות שוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל, "הציונות-הנגדית" של מגיד שואפת להחליף את הציונות בזהות יהודית שונה לחלוטין – כזו שמושתתת על אתיקה גלותית ולא על לאומיות ריבונית.
לשיטתו, ישראל הפכה ל"מפעל של מחיקה תרבותית ופוליטית", שמייצר עליונות יהודית, שליטה בפלסטינים ואי-שוויון אזרחי. "זה אפילו לא שהערבי נתפש כאויב", הוא כתב, "אלא שיש תחושה שהוא לא אמור להיות בכלל. כאילו לא קיים".
במקום מדינת ישראל, מציע מגיד לשוב למושג הגלות כמסגרת אוניברסלית ליהדות מוסרית וביקורתית. הגלות, מבחינתו, היא המרחב שבו היהדות פורחת. ברכה, לא קללה: תנאי ליצירת עומק תרבותי, ביקורתיות והימנעות מהלאומנות. "הציונות עשתה את שלה", כתב בספרו האחרון ״נחיצותה של הגלות”, ״וכעת ניתן להניח אותה בצד - כמו קולוניאליזם ודוקטרינות שובניסטיות ואתנוצנטריות אחרות של העבר". הוא תומך במדינה דו-לאומית לשני העמים, אך טוען שאין זה פתרון טכני לסכסוך – אלא תהליך של התמרה רעיונית בזהות היהודית עצמה.
הנהלת בית הספר לתיאולוגיה הציגה את מגיד בהודעת המינוי כ"מלומד פורץ דרך", אך מחוץ לקמפוס נשמעו גם קולות אחרים. הרב ד"ר דוד וולפה, שכיהן כחוקר אורח בהרווארד וכחבר בוועדה המייעצת למאבק באנטישמיות, הביע הסתייגות: "אני מעריך את מגיד כחוקר וכאדם", צייץ, "אבל אני חולק עליו באופן יסודי בנוגע לישראל. דעותיו שוליות מאוד, וחבל לי שהאוניברסיטה לא בחרה למנות מישהו שמשקף את עמדות הזרם המרכזי של הקהילה היהודית".
וולפה התפטר מתפקידו בהרווארד בסוף 2023, בטענה שהאוניברסיטה אימצה אידיאולוגיה המזהה יהודים כמדכאים. לדבריו, סביבת הלימודים הפכה עוינת כלפי קולות יהודיים פרו־ישראליים.
גם לאחר מתקפת 7 באוקטובר עורר מגיד ביקורת. "אני לא מצדיק טבח", הוא כתב, "אבל גם לא את ההתייחסות אליו כאילו התרחש בוואקום. עשרות שנים של השפלה, שליטה ומותם של רבים – גברים, נשים וילדים – חייבים להיות חלק ממשוואת האבל". לדבריו, חלק מההפגנות בקמפוסים חוצות את גבול האנטישמיות, אך אין לראות בהן תופעה חד־משמעית: "זה לא אומר שכל ההפגנות פרו-חמאס או אנטישמיות בהגדרה".
מגיד חי בישראל עשור, שירת בצה"ל ושקל להתגורר בגוש קטיף. את המפגש עם ההתנחלויות תיאר כנקודת מפנה שגרמה לו להרהר מחדש בתפקיד המפעל הציוני. "הכול היה פסטורלי ויפה", הוא כתב, "אבל כששמענו את הקריאה לתפילה מהמואזין וראינו את העגלות מחאן יונס, הבנתי שאנחנו לא באמת רואים את הפלסטינים. הם היו רקע". הוא מתאר את אהבת הארץ כ"קולוניאליזם רומנטי", שראה בפלסטינים חלק מהנוף – "כמו עצים וגבעו ולא כמי שחיים איתנו״.
פרופ' מגיד דוחה את הטענה שמינויו נועד לרצות את הביקורת על הרווארד: "הטענה שצריך לשכור עוד פרו-ציונים היא מגוחכת", הוא אמר. "רוצים לשכור חוקר? תשכרו את האדם הטוב ביותר".
