גבולות וחרדה
ב-8 באוקטובר 2023, עמדתי בנקודת גבול קטנה, כמעט בלתי נראית, בין ניקוסיה הכבושה על ידי טורקיה, לניקוסיה היוונית. שלושה שבועות ביליתי בבית חברה בעיר העתיקה, הטורקית, של ניקוסיה, וביום האחרון לשהותי נפלו השמיים. מבועתת ומבולבלת הלכתי למעבר הגבול. את המטבעות הטורקיות האחרונות שהיו לי הושטתי למוכר בחנות הממתקים. "אני רוצה להחליף את המטבעות ברחת לוקום", אמרתי למוכר שהיה רגיל בסחר החליפין הזה בשער היציאה לאירופה. "מאיפה את?" הוא שאל, ואני, כבר לא מנסה להסוות את הדמעות, השבתי: "מישראל". "זה נורא מה שעשו לכם, אני מצטער", הוא אמר. "תודה. אתה איש טוב. אתה מוכר ממתקים", עניתי. "גבולות ומלחמות זה רע וממתקים זה טוב", סיכמנו את פילוסופיית החיים שלנו.
ביומיים שעברו עד חזרתי לישראל, הסתובבתי כשדמעות בעיניי ובידי שקית נייר מלאה אבקת סוכר וממתקים טורקיים, מתעקשת לחלק אותם למי שנקרו בדרכי; למוכר היווני שהגיש לי קפה מן העבר השני של הגבול, לנהג האוטובוס, למבקר הכרטיסים ולחבורת מהגרים מסוריה. הרגשתי שאני חייבת לדאוג שממתקים שהוכנו בידיים טורקיות יימסו בפה של "האויבים" היוונים שלהם, ואני חייבת להעביר ממתקים מהידיים שלי לידיים של מי שמוגדרים כ"אויבים" שלי. כאילו יש אפשרות להמס את הגבולות והשנאה באבקת סוכר.
מבוהלת כפי שלא הייתי מעודי, אמרתי לעצמי: "הסוד נמצא ברחת לוקום" – ונשבעתי להתחקות אחר הגבולות, הדתות והתרבויות שעובר הממתק הזה. זו הייתה החלטה חסרת היגיון (הכול היה חסר היגיון), אבל הרגשתי שאני שולחת את עצמי לפענח כתב סתרים שאת פשרו אגלה עם הזמן.
חזרתי לארץ והתחלתי להתאמן על מתכונים של רחת לוקום (עדיין לא פיצחתי את חידת ההכנה). גיליתי שמסטיקא הוא רכיב חשוב בהכנה המסורתית של הממתק, והבנתי שהמסטיקא היא השלב הבא בכתב החידה שלי.
המסטיקא היא השרף היבש המופק מאלת המסטיק ומיוצר במקום אחד בעולם, בכיוס, אי יווני הסמוך לטורקיה. נאמנה לחידות שהלא-מודע שלי שולח אליי, ארגנתי את המשפחה, ואת הטור הזה אני כותבת מכיוס, אי כמעט לא מתויר ומפתיע ביופיו, שגאוותו על תעשיית המסטיקא.
אשתו של "בית אל"
"הדמעות של כיוס", כך מכונים כאן נטפי המסטיקא שצבעם צהוב-שקוף, וסביבם נרקמו סיפורי אגדה ומיתולוגיה. אלת המסטיק גדלה בכל אגן הים התיכון, וגם המקרא מקצה לה מקום מיוחד. גם במקרא העץ מכונה על שם דמעותיו: "אלון בכות", "בוכים" או "עמק הבכא".
כשיעקב, הבורח מפני עשיו, חולם על מלאכי אלוהים שעולים ויורדים בסולם, הוא מכריז (בראשית כ"ח): "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי... וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה". הנה לנו מדרש שם מקראי, שמעניק משמעות מונותאיסטית למקום שהוקדש קודם לפולחן אחר.
לאחר חזרתו לכנען שב יעקב לבית אל, אלא שהפעם מצטרפת למסע מסורת מפתיעה (בראשית ל"ה): "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם... וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם... וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם... וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת".
הלסת המונותאיסטית נשמטת
פעמיים לפחות צריכה להישמט לנו הלסת. בפעם הראשונה כאשר יעקב פונה אל "ביתו וכל אשר עִמו" ואומר להם להסיר את אלוהי הנכר. אנו מכירות את זה מסיפור רחל והתרפים: משפחת יעקב עובדת אלות ואלים רבים, אלא שכאשר הולכים ל"בית אל", האל שאוהב להיות אל יחיד, יש להיפטר מכלי הפולחן האחרים. והיכן מטמין אותם יעקב? "תחת האלה אשר בשכם". בפעם השנייה נשמטת הלסת כאשר מצטרפת אל הסיפור המינקת של אימו של יעקב. קיומה של דבורה לא צוין עד כה, והיא באה רק כדי למות. דבורה המינקת קשורה לאלון, או לאלת המסטיקא. אלון בכות סמוך לבית אל. והנה, מבעד לחרכי החומה המונותאיסטית, נגלה שריד של פולחן אחר: בית אל ולצידו "אלון בכות" – בית אלה שדבורה המניקה היא הכוהנת או הסמל פולחני שלו.
ואם יש קשר?
במקום אחר במקרא, בספר שופטים, מציצים שרידים של אותה מסורת פולחנית: "וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא: וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל" (שופטים ד'). שוב בית אל, שוב עץ ושוב דבורה פלאית.
עמקי הבכי
בשמואל ב' (פרק ה') מסופר על מלחמה של דוד עם פלישתים שנערכת במקום ששמו "בְּכָאִים", ובתהלים פ"ד נמצאת הופעה מרגשת במיוחד של אלת הבכי: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא".
"'בְּעֵמֶק הַבָּכָא' נפגוש את הבכאים הלא הם אילנות... וכפי שמפרש אבן עזרא את הפסוק 'עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא – שם מקום או עמק שם אילנים הנקראים בכאים'. האילנות מהדהדים את שירתם הנעלמת והנאלמת של גולי בבל... הבכי והאילנות מטעינים את עמק הבכא במשמעות מיתית ורגשית גם יחד... עמק הבכא המופיע בתהילה הוא מקום מורכב. כנראה, חורשה קדושה בה צומחים אלות או אלונים, שהיו בה גם מקדשים או מזבחות. למקום זה היו באים לבכות לבקש ולהתפלל... המסע בעמק הבכא יהיה אכן מסע בעמקי הבכי" (יונה ארזי, מתוך: "תהלים ללא תהילה – בין אלות נשכחות לאל יחיד").
ואנחנו עוד נשוב אל עמקי הבכי.
מדרש שהוא נקמה כפולה
רב נחמן, החכם הבבלי ובעלה של ילתא, דורש דרשה קצרה על שתי נביאות: דבורה וחולדה. דרשתו התמימה לכאורה היא נקמה כפולה ומכופלת: נקמה בנשים הגדולות של המקרא, נקמה באלות ונקמה באשתו, ילתא (תלמוד בבלי, מגילה, דף יד עמוד ב. מתורגם מארמית): "שתי נשים יהירות היו ושנואים שמותיהן. אחת שמה זיבורתא (דבורה) ואחת שמה כרכושתא (חולדה). מה יהירותה של דבורה? שכתוב עליה: 'וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק' והיא לא הלכה אליו. חולדה שאמרה: 'אִמְרוּ לָאִישׁ' ולא אמרה: אִמרו למלך".
אין מילים לתאר את היהירות המבוהלת בדרשתו של רב נחמן: דבורה היא שופטת (ולאחר מעשה מתברר שהיא גם מצביאה), היא רואה כיצד יבין וסיסרא לוחצים את ישראל, וכיצד המנהיג הפוליטי מפקיר את העם לסבלותיו (נשמע מוכר?) – מובן שהיא לא אמורה ללכת אל ברק, אלא לקרוא אותו לסדר. אבל מה נעשה שרב נחמן לא אוהב נשים בעלות מעמד, והוא, ממרחק הדורות, נוזף באישה "היהירה" שהעזה להורות לגבר לסור אליה. אז כן, אם לרב נחמן מותר לנזוף, ממרחק הדורות, בדבורה השופטת, לי מותר לנזוף ברב נחמן על יהירותו. את הדרשה על "כרכושתא", חולדה, אשאיר לפעם אחרת.
אבל ההתנשאות אינה רק על דבורה האישה, שכן כפי שראינו, מסורות דבורה טומנות בחובן סיפור על פולחן האלה. רב נחמן מקטין גם את חלקן של האלות בתרבות שלנו. וכמובן בדרשתו הוא תוקף גם את אשתו, אישה מכובדת ודעתנית, שלא נבהלה מגברים בכלל ומתלמידי חכמים בפרט.
אולי הגעתי עד לכיוס כדי לאסוף את דמעות האלה ולומר: עד כאן. התרבות שלנו ידעה להכיל אלים ואלות, מנהיגים ומנהיגות, יש מקום לכולנו. ומאלת הבכות של דבורה עלינו ללמוד פרק בהכלה.
עומק הבכא
כדי להפיק "דמעות" מאלת המסטיק יש לפצוע אותה. חתכים קצרים ועמוקים יוצרים את המפגש בין השמן של העץ לחמצן ומהמפגש נוצר השרף, הדמעות.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןהמסע הקצר עם דבורה והאלה בעמק הכאב והבכא מספר סיפור תרבותי ארוך ימים של פלורליזם דתי שנהפך לקנאות, יהירות ובדלנות. נפצענו. עמק הבכא שלנו עולה על גדותיו, ובתוך שטף הדמעות יש לנו הזדמנות לתקן. עלינו להפוך את הסיפור התרבותי שלנו: לעבור מהקנאות אל ההכלה האנושית, הדתית והרוחנית. לתת לאל ולאלה מקום של כבוד ומשם למשוך כוח של חיים, כבוד ואחריות כלפי הברואות והברואים בצלם: בישראל, בעזה ובכל מקום בעולם.
שבת שלום וחג שמח.
