לא הייתי חלק מהמפעל הציוני
רצה הגורל ונולדתי למשפחה שנעה בין העולם החרדי לציונות הדתית, ובכל מקרה, הייתה חסרת מודעות פוליטית. אומנם שנות נעוריי בבני עקיבא היו שנים מטלטלות מבחינה פוליטית; חברותיי "ירדו לסיני" בתקופת הסכם השלום עם מצרים, נשלחנו על ידי בני עקיבא להחתים על עצומה בעד "חוק הגולן" ולהשתתף בהפגנות תמיכה במלחמת לבנון. בוגרי "הסניף" סיפרו בעיניים נוצצות על מפעל ההתנחלויות שהם שותפים לו, והשמועות אמרו שאחד מבוגרי הסניף היה חבר ב"מחתרת היהודית". התייחסנו לשמועות בתמהיל של השתאות והערצה.
איני יודעת מדוע, חוויות מסעירות אלה לא נגעו בי ובוודאי לא גייסו אותי. מגיל צעיר נשמתי הייתה נתונה למאבק הפמיניסטי וממנו למאבק לזכויות חוה ואדם. המאבק ההומניסטי תפס את החלקים האידיאולוגיים של נשמתי, ולמפעל הציוני לא נותר מקום. גדלתי ונשמתי אווירה ישראלית, ובשנות נעוריי אפילו נשמתי אווירה ציונית-משיחית, אבל מעולם לא נמשכתי למחוזות אלה.
אני חלק מהמפעל האנושי
בתשובה לשאלה שהועלתה תדיר בתנועות הנוער – מה את יותר, יהודייה או ישראלית? – התשובה הברורה שלי היא: יהודייה. אבל זו תשובה חלקית וגם לא טובה. היום הייתי מבקשת להוסיף אפשרויות רבות חלוקה הבינארית של תנועות הנוער הציוניות; אני קודם כול בתה של אמא אדמה ואני מאמינה שהמצווה החשובה ביותר היא "לא תרצח/תרצחי", וממנה נובע כל היתר.
יש לי חברות וחברים שמושקעים באידיאולוגיה ובעשייה הציונית, וקשורים לפרויקטים מעוררי השתאות של הקמת קיבוצים, שותפות בהגנה על המדינה ובניית חוסנה הכלכלי של ישראל, ואין לתאר את שברן. מעשה ידיהן טובעים בים ומנהיגים ציניים אומרים שירה.
כולנו, אני וגם הן, כואבות וסוערות את הקריסה של האנושיות היהודית; את חוסר הסולידריות, השיסוי הגס של ההנהגה, הבוז לחיי אדם וחוה, המציאות שבה חיילים משלמים בחייהם על מטרות ציניות, ועדויות הזוועה שמגיעות מעזה. למדתי מספיק היסטוריה כדי לדעת מה יכול לייצר שילוב בין יהודים, כוח שלטוני ונשק (בדיוק מה שקורה לכל קבוצה אידיאולוגית עם כוח ונשק). הלב נשבר מההבנה שלא למדנו דבר, ושוב ואנחנו הורגים ונהרגים, שופכים דם כמים ומביאים לעולם את הדור הפוסט-טראומטי הבא.
רעידת אדמה יהודית
סולידריות חברתית אינה עניין קל. לא מדובר ברגע של "ניחום אבלים", חלוקת חלות או אמירת שלום למאבטחת בכניסה לקניון (דברים יפים כשלעצמם). סולידריות היא מוצקוּת, היא קיר קהילתי להישען עליו בימים קשים. לסולידריות יש תג מחיר וכשהזמנים קשים, המחיר עולה (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף יא עמוד א):
אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מיטתו בשני רעבון, שנאמר: "וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב". תנא: חסוכי בנים משמשים מיטותיהן בשני רעבון.
רעידת אדמה יהודית מנוסחת בשתי קביעות אלה. המשפחה היא בסיס הקהילה היהודית, וכשהחיים היהודיים מתקיימים בתפוצות קטנות ורחוקות, הגדלת המשפחה היא תנאי הכרחי לקיום העם. יש לצפות שהמנהיגות הדתית תעשה כל שביכולתה לעודד ילודה, ועל כן החריגה כאן מפתיעה ומרגשת. בשני רעבון, כלומר בשנות רעב, חל איסור "לשמש את המיטה" – שזו "לשון נקייה" לקיום יחסי מין. הראיה לכך היא יוסף, שילד את ילדיו לפני שנות הרעב ואז חדל.
התנזרות ממין היא אמצעי המניעה הבטוח ביותר, והחכמים דורשים מחברות וחברי הקהילה, ללא קשר למצבם הכלכלי, לשאת באחריות ולא להכביד על הנטל הקהילתי. עם זאת, קיימת הבנה שלא כל המשפחות שוות. "חשוכי בנים", מי שרצו ולא הצליחו להקים משפחה, יוכלו להמשיך לנסות ולא לאבד זמן יקר.
סולידריות היא תביעה רדיקלית למעורבות אחראית וחומלת, שמגיעה עד לאינטימיות של המיטה הזוגית.
סולידריות והתרסה
הימנעות מקיום יחסי מין בשעת "רעבון" מבטאת סולידריות חברתית בכמה דרכים. כאמור, זו סולידריות כלכלית, שכן כל לידה מגבירה את נטל הכלכלי של הקהילה. גם אם את או אתה יכולים להרשות לעצמכם מבחינה כלכלית להרחיב את המשפחה, הסולידריות מחייבת לא לפרוש מהציבור ולשקול להשתמש בכסף הזה לטובת הכלל. כיוון שמדובר על הימנעות מקיום יחסי מין, אפשר לראות בציווי גם קריאה לאווירה של אבל קהילתי.
במקרה הזה, הסולידריות הקהילתית היא גם התרסה דתית. זו דרך מתוחכמת לשתף פעולה עם האל ובאותה עת לחתור תחתיו. הקהילה המאמינה אומרת לאלוהים: כנראה יש לך סיבות ממש טובות לאיים על המשך הקיום היהודי, ולכן נשתף איתך פעולה וגם אנחנו נאיים עליו.
שמשון ויובב בכנסת ישראל
כל אחת יכולה לכתוב מילות צער בפייסבוק ולהחליט שדי לה בכך. כל אחת יכולה לומר "הכסף שלי ברשותי" ולטפח משפחה גדולה בעוד הקהילה קורסת תחת הנטל. החכמים היו מספיק חכמים כדי לחשוב על האפשרות הזו וקבעו: "בזמן שישראל שרויים בצער ופירש אחד מהם, באים שני מלאכי השרת שמלווים לו לאדם, ומניחים לו ידיהם על ראשו, ואומרים: 'פלוני זה שפירש מן הציבור, אל יראה בנחמת ציבור'".
ריאיון עם השר מיכאל מלכיאלי לאחר החלטת מועצת חכמי התורה של ש"ס
(צילום: ליאור שרון)
אם לא ידעתן, מתברר שכל אחד ואחת מאיתנו מלוּוה בשני מלאכי שרת (המוכרים לחלקנו מהשיר "שלום עליכם" שמושר בלילות שישי לפני הקידוש). זוכרות את בלה, הברווזה הקטנה מסדרת הילדים שהייתה אומרת שוב ושוב: "פינוקיו, חכה לי"? מלאכי השרת הם כמו בלה, מפקחים על ההתנהגות שלנו ומנסים להשאירנו בדרך הישר.
אני לא יודעת אם המפלגות החרדיות הן פינוקיו ואילו ראש הממשלה (בעניין זה, יש לומר, כל ראשי הממשלות שבנו קואליציה עם המפלגות החרדיות) המושך את החרדים לשם הישרדות הוא שמשון ויובב. אולי להפך, נתניהו הוא הפינוקיו התורן ואילו שמשון ויובב החרדים משחקים בו. תבחרו מה שתרצו – השתתפות בצער הציבור אין כאן.
ויש צד שני למטבע
"וכל המצער עצמו עם הציבור – זוכה ורואה בנחמת ציבור. ושמא יאמר אדם: מי מעיד בי? אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו... נשמתו של אדם היא מעידה עליו... אֵבריו של אדם מעידים בו".
הדבר החשוב ביותר בפסקה הזו הוא ההבטחה: לציבור תהיה נחמה! ומי שהפנו עורף בימי הסבל לא יזכו לחוות את ה"ביחד" של הנחמה. זוכרות את המשפחות חשוכות הילדים? יש מקום לחריגות. מי שלא מצאה משאבים פיזיים או נפשיים להיות עם הקהילה בסבל, תשתתף בנחמה. אבל מי שהובילו אותנו בציניות אל התהום? זה לא.
ממשלת ישראל פורשת מהציבור
צודקים החכמים שאומרים שהכול מעיד עלינו: הבתים שלנו, היציבה הגופנית, והנשמה, תמיד הנשמה. ולא, זה לא מסתורין; הגוף, הבית והנשמה לא יודעים לשקר.
אם יש דבר ברור הוא שממשלת ישראל, על ראשה, חברותיה וחבריה, פורשת מהציבור ולא רואה בצערו. רק תסתכלו בעיניים שלהם, ביציבה הפיזית, בזחיחות. ממשלת ישראל מעידה על עצמה שהיא לא רואה את שחיקת החיילים והחיילות ומשפחותיהם, שהיא עסוקה בהישרדות פוליטית בשעה שהורים קוברים את בניהם, שהיא אדישה למצב הפוסט-טראומטי שאליו היא מכניסה מדינה שלמה, שהיא לא רואה את המתאבדים והמתאבדות, שהיא לא רואה את הרצח בקהילות הערביות ולא רואה את הזוועות שהיא שולחת את ילדינו לבצע בעזה ("הומניטרי" הם קוראים לזה). ממשלת ישראל פורשת מהציבור.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןזה יעבור ואנו נזכה למנהיגות ראויה וסולידרית, בעוד הפורשים מהציבור לא יראו בנחמת הציבור. הנחמה לא תחזיר את החיים שנלקחו, לא תפסיק את האבל, לא תמחק את הכתם המוסרי ולא תבטל ייסורי פוסט-טראומה. ובכל זאת, תהיה נחמה – והם לא יהיו חלק ממנה. ממשלת הזדון תעבור מהארץ וימים מוסריים יותר יגיעו.
וכמובן, את כל החמישים. הביתה. היום.
שבת שלום!
