שלא תדע עוד צער
בשבוע שעבר, בלב בית חולים מנותץ ומדמם, עמד איש בחולצה מגוהצת ואמר במענה לשאלה על ביטול חתונת בנו: "יש מחירים אישיים, אנשים נפגעו, יש אנשים שלצערנו גם נהרגו, משפחות שכלו יקירים. כל אחד מאיתנו נושא מחיר אישי, וזה לא פסח על המשפחה שלי. פעם שנייה שבני אבנר, בגלל איום טילים וירי טילים, מבטל חתונה".
הצער של האיש הזה יכול היה אולי, בקושי, להתיישב בדעתנו המותשת (מלילות בעתה ובכי תינוקות, מאין ממ"ד ומבניינים שקורסים) אילו לא הוא היה האחראי לילדות ולילדים שכבר לא יתחתנו, לחטופים שאולי ואולי כבר לא, לאימהות ואבות שכבר 630 ימים חייהם עצרו מלכת.
ראש הממשלה נתניהו בזירת נפילת הטיל בבית החולים סורוקה
דבריו אולי, בקושי, היו מתיישבים בדעתנו אם הוא היה שולח את הילדים שלו (את זה שמתכנן חתונה ואת זה שמבלה במיאמי), ולא את שלנו, לעזה.
דבריו אולי, בקושי, היו מתיישבים בדעתנו אילו הוא ישן בבית בלי ממ"ד, בשכונה בלי מקלט. אם הוא היה שואל את עצמו מאין יבוא עזרי, ומאין יבוא כספי לארוחה הבאה. מאין יבואו כוחות להרגיע את הילדה ולחזק את האם הזקנה. אבל הוא לא ואנחנו כן.
באמת ובתמים, ומכל הלב, אני מאחלת לאיש בחולצה המגוהצת: שלא תדע עוד צער. שלא תדע צער גדול יותר מדחיית חתונת בנך.
ולנו אני מאחלת שלא נדע עוד אותך בשלטון. שנדע להשיב הביתה את מי שנותרו במנהרות, שנדע לשים סוף למרחץ הדמים, שנדע לאפשר לעזה לשקם את עצמה, ונדע לומר לעצמנו שאנו עם ראוי, מקסים אפילו, ומגיעה לנו מנהיגות אחראית, רואה וחומלת.
חתונה ועצב
עצבונו של האיש המגוהץ לא נגע לליבי, אבל דבריו הפעילו את עולם האסוציאציות היהודי שלי, ולקחתי את דאגותיי לטיול בסדרת אגדות תלמודיות ששוזרות חתונה, שמחה ועצב (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל עמוד ב – לא עמוד א. מתורגם מארמית):
מר, בנו של רבינא, חיתן את בנו. ראה שהחכמים שמחים מאוד, לקח כוס זכוכית יקרה, ששוויה ארבע מאות זוז, ושבר לפני החכמים ונעצבו.
רב אשי חיתן את בנו, ראה שהחכמים שמחים מאוד, לקח כוס של זכוכית לבנה, שבר לפניהם ונעצבו.
אמרו החכמים לרב המנונא זוטי בחתונה של מר בנו של רבינא: ישיר לנו אדוני. אמר להם: אוי לנו שנמות, אוי לנו שנמות. אמרו לו: מה נענה אחריך? אמר להם: איזו תורה ואיזו מצווה יגנו עלינו?
לפנינו שלוש אנקדוטות משלוש חתונות של יהודי בבל. מה שמטריד את החכמים החוגגים הוא שלא יהיה שמח מדי. אפשר היה לפטור זאת באמירה "כל כך פולני", אבל אנחנו בבבל. והאמת, אני לא בטוחה שאפילו את המרירות המיוחסת ליהודי פולין אפשר לפטור באמירה סטריאוטיפית כזו.
3 צפייה בגלריה
בתים הרוסים לאחר פגיעת טיל איראני בתל אביב. מגיעה לנו מנהיגות אחראית
(צילום: Dima Vazinovich / Getty Images)
שבירת הכוס בחתונה
בשתי המסורות הראשונות נמצאת עדות למקורות טקס שבירת הכוס בחתונה. החכמים רואים את חבריהם שמחים יתר על המידה ומגיבים בצורה דומה – שוברים כוס יקרה. שבירת הכוס גורמת לעצירת השמחה המוגזמת ואף לעצב. ייתכן שהמסורת הכפולה, של שני הסיפורים הראשונים, אינה סיפור על אירוע כי אם תיאור של טקס יהודי בבלי קדום שזה המבנה שלו: 1. החבורה החוגגת מבטאת שמחה רבה; 2. אבי החתן נוזף בחבורה ושובר כוס יקרה; 3. החבורה מבטאת צער.
הרומן המתמשך שלנו עם השדים
הטענה ששבירת הכוס נעשית לציון הקשר לירושלים היא טענה מאוחרת. בראשית הדרך ביטאה שבירת הכוס פחד יסודי יותר; הפחד שמשהו רע יקרה אם נתמסר לחלוטין לשמחה. אפשר לחשוב על שדים, שמילאו את עולמם של החכמים, וכמובן היה להם תפקיד גם בחתונה. השדים אינם חמודים, הם חושקים בשמחה שלנו ורוצים לקחת אותה מאיתנו. ואכן, יש אגדות תלמודיות שעוסקות באסונות (או כמעט אסונות) שהתרחשו במסיבת החתונה.
שבירת הכוס (שעל בסיס מסורות מאוחרות יותר אפשר להניח שהיא הכילה יין) יכולה להשיג כמה הישגים במערכת היחסים שלנו עם השדים: 1. הרעש יפחיד ויבריח אותם; 2. היין יפתה אותם והם יתמקדו בשתייתו, ואולי אפילו ישתכרו; 3. העצב שלאחר שבירת הכוס יכול לבלבל את השדים ולגרום להם להאמין שהם בבית אבלים, והם לא יקנאו וילכו בשקט.
מִחזור זכוכיות
מדוע הם שברו כוס זכוכית ומדוע זכוכית יקרה? באגדה תלמודית אחרת, מסופר על מערכת היחסים המורכבת והיפה בין רבי מאיר למורה שלו, אלישע בן אבויה שיצא ל"תרבות רעה" ועל כן קיבל את הכינוי "אחר". יום אחד "אחר" ורבי מאיר טיילו יחד ולמדו תורה. הנה אחת מהדרשות שדרשו התלמיד והרב שנטש את הדרך (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף טו עמוד א):
שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה: מהו שכתוב (איוב כ"ח, י"ז) "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז"? (...) אמר לו (אלישע): ...מה כלי זהב וכלי זכוכית, אף על פי שנשברו יש להם תקנה, אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח יש לו תקנה. אמר לו (רבי מאיר): אף אתה חזור בך. אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: "שובו בנים שובבים" חוץ מאחר.
ברגע פתייני אומר אלישע לרבי מאיר: הפסוק מספר איוב שמדבר על כלי זכוכית מלמד אותנו שכפי שאפשר לתקן כלים כאלה, אפשר לתקן תלמיד חכם שסרח. רבי מאיר מתפתה להאמין למורה שלו, ובאמירה נוגעת ללב הוא מפציר בו: חזור בך, שוב להיות המורה הנערץ שלי. אלא שאלישע פיתה כדי לאכזב: כולם יכולים לחזור בתשובה חוץ ממני; שהרי אני, כשביקרתי בעולמות העליונים, שמעתי שאומרים שם: "שובו בנים שובבים חוץ מאחר".
ומה לזכוכית ולחתונה?
הרב יחזקאל לנדא (פולין, המאה ה-18) מביא הסבר נפלא לשבירת הזכוכית בחתונה: "שהאדם דומה בכל דבר לכלי זכוכית שיצירתו מן העפר כמוהו, וכי נשתברו יש להם תקנה. גם האדם גם כי נשתבר על ידי פשעיו יש לו תקנה". זכוכית היא משל לזוגיות שיכולה להישבר ולפצוע, והגם שקשה לתקנה, זה אפשרי. זוגות יקרים, לפני החתונה לכו לסדנת ניפוח זכוכית והכינו בעצמכם את הכוס שתשברו, ואז תתקנו אותה.
3 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בחולצה מגוהצת, בזירת הפגיעה בסורוקה. צריך ללכת
(צילום: Marc Israel Sellem / Pool via REUTERS)
"אוי לנו שנמות"
האנקדוטה האחרונה בשלישייה אומרת את הדברים בצורה מפורשת: "אוי לנו כי נמות". לפעמים חתונות נראות כמו לה לה לנד; יקרות, מטופשות ומנותקות. אבל חתונה יכולה להיות הזדמנות לחשוב על משמעות החיים, וכדי לחשוב על משמעות החיים צריך לזכור שיש להם תאריך תפוגה.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןהשירה באנקדוטה השלישית היא "שירת מענה"; הזמר שר והקהל עונה. התשובה השירית של החכמים – "איזו תורה ואיזו מצווה יגנו עלינו?" – צריכה להילמד על ידי הפוליטיקאים החרדים היהירים של ימינו. התורה והמצוות לא מגינות מהמוות. כולנו שווים כיוון שכולנו נוצרנו מעפר ואליו נשוב.
אין לו דרך לעשות תשובה
האגדה מלמדת שלא לכולנו יש תקנה. יש מי שפשוט צריך ללכת. האיש בחולצה המגוהצת מבהיר בכל דרך אפשרית (בנהרות של דם ולהבות של ניכור, שנאה והשנאה) שהוא כבר אחר, הוא לא חלק מהקהילה, ועליו נאמר: "שובו בנים שובבים חוץ מהאיש בחולצה המגוהצת".
שבת שלום.
