"העונה הכי חמה"
הקיץ כבר בא ובשביל היורד מביתי לעין כרם אני רואה את פגי התאנים על העצים וממתינה לריח המשכר של הפירות. ההורים ממתינים בדאגה לחופשת הקיץ, לקייטנות ולבור הכלכלי שיביאו.
כולנו ממתינות בדאגה מורטת עצבים לחטופים במנהרות שצריכים להתמודד גם עם החום הכבד. לחיילות ולחיילים שאביב חייהם נעשק בזוועות המלחמה. תמונות הילדים והילדות, הנשים והגברים, הזקנות והזקנים שמתאמצים לחיות בעזה בלי קורת גג ובלי מים ראויים לשתייה, קורעות את הלב. יריעה שנשזרה מדאגות, כאבים, בושה, זעם ואשמה נמתחת מעל הקיץ שהגיע, קיץ נוסף של אימה.
קיץ וקיט (שממנו הקייטנה) הן גלגול של אותה מילה; "קיץ" בעברית ו"קיט" בארמית, והתאנים, המכונות גם קציעות, הן המלכות שהעניקו לקיץ את שמו.
זה תמיד מתחיל בהלכה
האגדה שנקרא עוסקת בקציעות וב"מקצועות", כלים המיוחדים לעבודה עם הקציעות (כלי חיתוך או מחצלות ייבוש). התאנים הנחשקות הן סמל שבו משתמשת האגדה שלפנינו כדי לתאר קשרי הון-ידע-שלטון, קשרים רעילים בזמן הזה ובימים ההם.
קוטפת או לא קוטפת?
האגדה שנעיין בה היא דוגמה לעוצמת התרכובת "אגדהלכה" בתרבות התלמודית, שכן אין אפשרות להבין את האגדה בלי לעיין בהלכה שעליה היא מבוססת.
"הוקפלו רוב המקצועות, מותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות" (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף סב עמוד א). לכאורה לפנינו חוק קדום (תנאי) פשוט והגיוני שנועד להסדיר הנאה מפירות שנותרו על העץ לאחר הקטיף.
מי לא מכירה את זה: את עוברת ברחוב ומהחצר הסמוכה מחייך אלייך ענף שעליו שסק צהוב-כתום, תות אדום או תאנה בשלה וריחנית. את קוטפת או נמנעת? בעולם העתיק הדילמה יסודית יותר; היה נהוג ללכת בדרך בלי אוכל ואולי אפילו בלי שתייה. אין בדרך חנויות או בתי קפה, וממילא, למי יש כסף? אם התמזל מזלך דרכך עוברת ליד מקורות מים ועצי פרי. החוק שלפנינו קובע שאם עברת ליד תאנה וראית שרוב כלי העבודה (המקצועות) כבר נאספו, מותר לך להניח שבעלת הבית אינה מעוניינת בפירות שנותרו על העץ.
"פעם טיפחו אתרוגים, היום הם עברו לחמוצים. קשה לכם החמוצים" (בנימין נתניהו, 2017)
אז מה הבעיה בחוק הזה? בעולם היהודי העתיק, עיקר המיסוי הסוציאלי הוטל על החקלאות: שנת שמיטה, תרומות ומעשרות, לקט, פאה ושכחה ועוד. אף שהחוק שלפנינו לא מוסיף נטל כלכלי (שכן בעלי הפירות גילו דעתם שאינם מעוניינים בפרי), הוא מעורר התנגדות, שהרי הוא נוסף על ערמת המיסוי המקראי.
גם אם בעלת העץ לא מעוניינת בפירות שהשאירה בעץ, ייתכן שלא מתאים לה שהחכמים יגדירו אותו כהפקר ("מותרות משום גזל ופטורות מהמעשרות" זו דרך הלכתית להבהיר שכבר אין בעלות על הפירות והם "הפקר").
היא לא מוכנה שהרבנים ייכנסו לה לכיס. החכמים אולי יקראו לה "חמוצה", אבל מבחינתה: זה שלה והיא תחליט אם להעניק מרכושה ולמי.
פירות שלא מובילים לעץ הדעת
בסיום ההלכה מבואת אגדה על חכמים שיישמו אותה:
רבי ורבי יוסי בר רבי יהודה הגיעו למקום אחד בזמן שהוקפלו רוב המקצועות,
רבי אכל, רבי יוסי בן רבי יהודה לא אכל.
בא בעליהם (של הפירות) אמר להם: מדוע החכמים לא אוכלים? הוקפלו רוב המקצועות הוא.
ואף על פי כן לא אכל רבי יוסי בן רבי יהודה, סבר שמתוך שנאה אמר להם אותו האיש.
לפנינו אגדה קצרה וחידתית על שני חברים שיצאו לדרך; רבי ורבי יוסי בנו של רבי יהודה. מפגש לכאורה חסר חשיבות בין תלמידי חכמים לחקלאי. החכם המכונה "רבי" הוא רבי יהודה הנשיא, אדם עשיר בעל קשרים פוליטיים ומעמד רם בעולמם של החכמים (עריכת המשנה מיוחסת לו). לצידו חכם מוכר פחות, רבי יוסי בנו של רבי יהודה בן אִלעאי.
כשיש בבית רק בגד אחד
אגדה תלמודית (בבלי, מסכת נדרים, דף מט עמוד ב) מספרת שאשתו של רבי יהודה קנתה צמר והכינה ממנו גלימה עבה. כאשר הייתה הולכת לשוק הייתה לוקחת את הגלימה ומתכסה בה, וכאשר רבי יהודה, בעלה, היה מתפלל, הוא היה מתכסה בגלימה ומברך: "ברוך שעטני מעיל".
רק מי שאין לו בגדים מרגיש צורך לברך על הרגעים הנדירים שבהם גופו מכוסה בצעיף הצמר שהכינה אשתו. באווירה של מחסור חומרי ועושר רוחני, גדל רבי יוסי, שמטייל לצד רבי, על אדמה חקלאית שלא שייכת להם.
כדי להבין את עוצמת הפערים הכלכליים יש לדמיין את רבי יהודה הנשיא. ייתכן שהוא פוסע ברגל, ייתכן שהוא מובל על אפיריון. בכל מקרה, הוא לבוש בבגדי עשירים, נועל נעליים ולצידו משרתים ועבדים לרוב. הפערים החברתיים-כלכליים בין שני החכמים נמצאים במוקד האגדה.
תורידו את הידיים
רבי יהודה הנשיא עשיר כקורח והוא לא זקוק לפירות שעל העץ. ייתכן שהוא קוטף ואוכל כדי להורות הלכה למעשה. אולי רבי גאה בחוק שהוא וחבריו חוקקו ובמעשיו הוא מבקש להקנות לחוק משנה תוקף. ההתנהגות האדנותית של רבי לא מפתיעה. ההפתעה נמצאת בבחירה הנמנעת של רבי יוסי. מה פשר בחירתו של רבי יוסי להתנזר מ"סעודת הטעימות"? אם החכם הבכיר בוחר לאכול, והחכם הזוטר לא מצטרף אליו, יש בכך התרסה.
בעל הפירות (ולא לחינם מכנה אותו המספר "בעל הפירות") מגיע למקום ושואל את החכמים "מדוע אתם לא אוכלים". זו חייבת להיות שאלה סרקסטית, שהרי רבי אוכל. כדי להגביר את הביקורת, משתמש בעל הפירות בלשון ההלכה שחוקקו החכמים: "הוקפלו רוב המקצועות". רצונו לומר: "הרי אתם כבר החלטתם, בלי לשאול אותנו, החקלאים, שהיבול שלנו הפקר, אז לכו על זה, חסלו את הפירות שלי".
2 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו ואשתו שרה יורדים ממטוס כנף ציון בביקור בארה"ב. על חשבוננו
(צילום: איתמר אייכנר)
שונאים את החכמים
למי שעדיין לא שמו לב, המספר מבהיר שרבי יוסי לא אכל מהפירות, ולא במקרה, והוא מכניס אותנו לתודעתו של החכם שגדל בעוני. רבי יוסי מבין כמה כאב, ביקורת וגם שנאה נצברים בליבם של מי שחווים את המחוקקים מוסיפים מס על מס. אם לא די בכך, המחוקקים לא שומרים את החוק למען השכבות החלשות אלא נהנים בעצמם מהחוק שזה עתה חוקקו. הנה תמונה קשה אך שגרתית של הון-ידע-שלטון. האם רבי לא מודע לשנאה או לא מתעניין בה?
כולנו זקוקות לרבי יוסי
מדהימה המהירות שבה שררה מנתקת עצמה מהקהילה. הכותרות הראשיות בעיתונים מעידות על הבנאליות של הניתוק: שרים שמטיילים בחו"ל על חשבוננו, מטוס מפואר שקנינו ומטיס את ראש הממשלה ורעייתו, מאבטחים מרחיקים בין בעלי השררה לעם, מכוניות יוקרה עם חלונות אטומים, ילדים שלא משרתים בצבא וכספים שעוברים מעל ומתחת לשולחן.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןהניתוק מהיר ונוח, שכן בעלי השררה מקיפים את עצמם באומרי הן, במי שיאכלו איתם מהפירות האסורים המרחיקים מעץ הדעת. פוליטיקאית אמיתית זקוקה ליועצת דוגמת רבי יוסי. יועצת שתריח מרחוק את ריח השנאה והביקורת ותסרב לסעוד מרעל השררה, יועצת שתזכיר לה: זה חוקי אבל מסריח.
וכתמיד, לפני ברכת שבת שלום:
את כולם! הביתה! די למלחמה, לאבל, לרעב ולאסונות.
שבת שלום.
