מאות אלפי יצירות אמנות ונכסי תרבות ומיליוני פריטי רכוש שהיו שייכים ליהודים נבזזו בידי הנאצים, לאחר עלייתם לשלטון ובמהלך מלחמת העולם השנייה. רוב הפריטים והיצירות לא הושבו מעולם לבעליהם או ליורשיהם. במשך שנים הנושא הזה כלל לא היה מדובר, אבל בעשור האחרון זוכה הגזל של הנאצים לסיקור תקשורתי נרחב.
לצד העיסוק המוגבר של כלי התקשורת, נוצרו סרטים תיעודיים אחדים על הסוגיה, וגם הוליווד לא התעלמה משוד יצירות האמנות של יהדות אירופה. כך ג'ורג' קלוני ביים את "ציידי האוצרות" (2014) העלילתי – סרט על היחידה של צבא ארצות הברית שהורכבה ממומחי אמנות ושוטטה ברחבי אירופה, לשם איתור והצלה של יצירות אמנות מופתיות, שנגנבו בעיקר מידי האספנים והמוסדות היהודיים והוסתרו על ידי הנאצים. גם כשהמלחמה הסתיימה, חברי היחידה המשיכו להסתובב בגרמניה ולחפש אוצרות שהוחבאו במכרות, ואז החזירו אותם לבעלים האמיתיים.
טריילר לסרט "מכירה פומבית"
(באדיבות קולנוע חדש)
הלן מירן כיכבה בסרט "האישה בזהב" (2015), המסתמך על סיפורה של מריה אלטמן – יהודייה שברחה עם בעלה מציפורני הנאצים, הקימה משפחה בארצות הברית, ובערוב ימיה יצאה למאבק משפטי ותקשורתי מול שלטונות אוסטריה כדי להשיב לרשותה את הציור "האישה בזהב" של גוסטב קלימט – דיוקנה של אדל בלוך-באואר. בלוך-באואר, דודתה האהובה של אלטמן, שימשה ב-1907 מודל לציור, שנחשב ל"מונה ליזה של אוסטריה". האוסטרים סירבו לוותר על הנכס, שמיליוני תיירים עלו לרגל לארמון בלוודר כדי לחזות בו. אלטמן העיקשת לא ויתרה.
בסוף השבוע הקרוב יגיע למסכים בישראל סרט נוסף בנושא, והפעם צרפתי: "מכירה פומבית" (במקור נקרא הסרט Le tableau volé – "הציור הגנוב"). ביים אותו הבמאי היהודי-צרפתי הוותיק פסקל בוניצר. הסרט פתח בינואר האחרון את "רנדוו", אירוע שבו נחשפת התוצרת העדכנית והטרייה של הקולנוע הצרפתי, בפני נציגים ונציגות של עולמות ההפצה והתקשורת הבינלאומיים.
5 צפייה בגלריה
הבמאי פסקל בוניצר. במהלך הכיבוש הנאצי, אביו היה חבר בתנועת ההתנגדות הצרפתית
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
כמו "האישה בזהב", גם "מכירה פומבית" שואב השראה מפרשה אמיתית שקשורה לצייר אוסטרי, ובמקרה שלפנינו אגון שילה – צייר אוסטרי אקספרסיוניסטי, שהיה בן טיפוחיו של קלימט. במרכז הפרשה "חמניות נבולות", ציור ששילה צייר ב-1914 וביטא את מצב רוחו הקודר על סף מלחמת העולם הראשונה. השימוש שלו בחמניות היה מחווה לציור המופתי והמפורסם של ואן גוך.
בשנות ה-30 של המאה הקודמת, הנאצים החרימו את "חמניות נבולות" מסוחר האמנות היהודי-אוסטרי קארל גרונוואלד. ב-1942 נמכר הציור במכירה פומבית ומאז נעלמו עקבותיו. אשתו ובתו של גרונוואלד נספו במחנה ריכוז. הוא הצליח לשרוד וחיפש עד מותו את האוסף האבוד ואת היצירה שהפכה לאובססיה משפחתית. יורשיו חששו ש"חמניות נבולות" אבד או נהרס.
ואז, בראשית שנות האלפיים, הציור האבוד נמצא בביתו של עובד צעיר בחברת כימית, באחד מפרבריה של העיר הצרפתית מילוז (יש הקוראים לה מולהאוס), הנמצאת כ-30 קילומטר מגבול צרפת-גרמניה-שווייץ. "הציור התגלה על ידי מומחה לאמנות מודרנית, שעובד באחת מחברות המכירה הפומבית הבינלאומיות הגדולות", סיפר בוניצר, כשראיינתי אותו בפריז. "התברר שהציור הוחזק בחדר שחומם באמצעות תנור פחם במשך 70 שנה. כתוצאה מכך הציור היה מלוכלך מאוד".
למה הסיפור הזה ריתק אותך?
"עבדתי על סרט שהגיבור שלו הוא מנהל מכירות פומביות. לא הכרתי את הסביבה הזו, אז ערכתי יחד עם השותפה שלי אליאנה לוליק לא מעט ראיונות – דיברנו עם בעלי גלריות, עובדים בחברות מכירה פומבית, סוחרי עתיקות וכדומה. אחד מהראיונות שערכנו משך את תשומת ליבי, ובזכותו שמעתי על 'חמניות נבולות' של אגון שילה. נסיבות גילוי הציור בביתו של פועל צעיר שחי בפרברים ריתקו אותי. בבית הזה היה משהו מסתורי מאוד".
בוניצר מעיד שלא רק נסיבות גילוי הציור הזה עניינו אותו: "ריתק אותי גם העימות בין עולם המכירות הפומביות והכסף לבין עולמו של הפועל הצעיר, שכלל לא מודע לערך הכספי הגבוה של היצירה התלויה בחדרו. כמו כן, הסרט הזה איפשר לי לדבר על הממד של ביזת הרכוש היהודי על ידי הנאצים ועל הכיבוש בצרפת. בסרטים שלי אני מנסה לאזן בין הדרמטי לקומי, אבל מכיוון שמדובר בגניבת רכוש יהודי, הטון ב'מכירה פומבית' מעט יותר רציני".
יש לך הסבר למה יותר ויותר אנשים ויוצרי קולנוע מתעניינים בנושא הזה היום?
"בכל שנה נמצאים ציורים ויצירות שנבזזו בשעתו וברגע שמוצאים אותם, הגילוי גורר סכסוכים ותלונות ומאבקי ירושה. ברור שדברים כאלה תמיד מעניינים. לפעמים כשמוצאים ציורים, מתעוררת השאלה על מידת האותנטיות – האם הציורים אכן אמיתיים ואולי בעצם מזויפים.
"עולם האמנות מזוהם על ידי כסף ולכן הסבירות של הונאה היא איום מתמיד. זייפנים הם ליגה משל עצמם ויש כמה כאלה שהם אפילו מפורסמים מאוד בשל הכישורים שלהם. ב'מכירה פומבית' לא רציתי לעסוק בסוגיית הזייפנים והאותנטיות. ברגע שמגלים את הציור של אגון שילה בבית של הפועל, מבחינתי זהו שילה אמיתי".
בעיית האנטישמיות
בוניצר נולד בפריז, ב-1946, זמן קצר אחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. אביו היה מהנדס ואימו ציירת. "במהלך הכיבוש הנאצי, אבא שלי היה חבר ברזיסטאנס (תנועת ההתנגדות הצרפתית). הוריי נאלצו להסתתר בליון ולחיות במחתרת", הוא מספר.
מי הסתיר אותם?
"אני לא יודע הכול על התקופה הזאת בחייהם, אבל אני חושב שהיו להוריי מסמכים מזויפים שעזרו להם לעבור את תקופת המלחמה".
איך הסיפור של הוריך והמוצא היהודי שלך עיצבו את אישיותך וחייך?
"אני לא יודע. זה לא בשבילי לומר, אבל ברור שזה עיצב. לכל אחד מאיתנו יש סיפור, משפחה, מקורות שמעצבים את חיינו. וכך גם אני. החיים שלי, כמובן, מעוצבים על ידי העובדה שאני יהודי. אבל הוריי לא היו דתיים – אבי היה בכלל קומוניסט וגם אני ממש לא דתי. ואם השאלה שלך היא האם סבלתי מאנטישמיות כשהייתי צעיר? אז לא ממש".
ואיך כיום? אתה לא נתקל באנטישמיות אחרי 7 באוקטובר?
"7 באוקטובר ומה שקרה אחריו – המלחמה שמנהלת ממשלת ישראל ברצועת עזה – הביאו להתעוררות ניכרת של האנטישמיות. אני אישית לא נתקל באנטישמיות ולא מרגיש מאותגר. במקום שבו אני גר, אנטישמיות לא מהווה בעיה. אבל אני חושב שבחלק מהשכונות בפריז, זה אכן קשה. אני חושב שבעיית האנטישמיות מאוד כואבת ומסובכת.
"אגב, כשעבדתי על 'מכירה פומבית' זה היה לפני 7 באוקטובר. מאז האווירה השתנתה לחלוטין, וזה היה משהו שלא יכולתי לנחש. ברור שטבח 7 באוקטובר היה זוועה, אבל מה שממשלת נתניהו עושה מאז פשוט מזעזע, וזה קורה כבר הרבה זמן".
5 צפייה בגלריה
מתוך "מכירה פומבית". "הפועל כלל לא היה מודע לערך הכספי של היצירה התלויה בחדרו"
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
בראשית דרכו, בוניצר היה מבקר קולנוע ופרסם מאמרים ב"קאייה דה סינמה" (מחברות הקולנוע), המגזין הנחשב והסמכותי, שחולל מהפכה בגישה לביקורת ולתיאוריות קולנועיות. בהמשך עבד בוניצר כתסריטאי, והוא מוכר בעיקר משיתוף הפעולה שלו עם הבמאי ז'אק ריווט ("דוגמנית עירום", "ז'אן דארק" ו"לך תדע"), מאנשי "הגל החדש הצרפתי". מדי פעם הוא גם נהנה לשחק.
רק בגיל 50, בוניצר החל לביים. רבים מסרטיו עוסקים בגברים (רצוי אינטלקטואלים פריזאים אליטיסטיים) במשבר, וכזה הוא גם גיבור "מכירה פומבית" – אנדרה מאסון (בגילומו של אלכס לוץ), מומחה לאמנות מהולל ומוערך. "למה אני מרבה לעסוק בגברים במשבר? כי משבר הוא דרך ליצור בדיה", הוא מסביר. "אם אתה עוסק בסיפורת, חייב להיות משבר. אם אין משבר, אין פיקציה".
